נזקי גוף – החלקה במקום העבודה (17.2.13) – פסק דין

בית המשפט השלום בירושלים פסק לטובת התובעת, וקבע כי ישולם לה פיצוי בסך של 132,551 ₪,
וכן שכר טרחת עורך דין בסך 31,000 ש”ח והוצאות משפט.

לחצו לקריאת המאמר עורך דין נזקי גוף

לחצו לקריאה על נזקי גוף – תאונות עבודה

______________________________________________________________________________

 (י-ם) 11927/08 תא (י-ם) 11927-08                  זהבה לייזרוביץ נ’ בזק החב’ הישראלית לתקשורת בע”מ

בית משפט השלום בירושלים

ת”א 11927-08 לייזרוביץ נ’ בזק החב’ הישראלית לתקשורת בע”מ ואח’

התובעת – ע”י ב”כ עו”ד ירון מויאל

נתבעות 2-1 – ע”י ב”כ עו”ד אורנה מאירוב ואח’

נתבעות 4-3 – ע”י ב”כ עו”ד אריה כרמלי ו/או ענת קימלמן ואח’

פסק דין

1. עניינה של הכרעה זו באירוע מיום 29.11.06 בשעה 09:00, עת החליקה התובעת (ילידת 12.4.74), על מים בחדר בו עבדה, בחברת “בזק”, במהלך עבודות ניקיון שבוצעו שם. התובעת טוענת כי עובדת הניקיון אשר נכנסה לחדרה, שפכה מים, בשעה שהיא הייתה עסוקה בשיחת טלפון. מיקום הנפילה היה בכניסה לחדר, זאת לאחר שסיימה את אותה שיחה וביקשה לפנות את החדר, על מנת שלא להפריע לעובדת. העובדת טוענת מנגד, כי כאשר שפכה את המים בחדר, הייתה התובעת כבר מחוץ לחדר. נפילת התובעת אירעה לטענתה מאחר וזו בחרה לחזור לחדר, לקחת את ארנקה, על אף שנאמר לה, שלא לעשות כן. כפי שיובהר להלן, מעדיפה אני את גרסת העובדת, הגב’ שילה, אך על אף האמור – אני מוצאת להטיל אחריות לנזקי התובעת. הטלת האחריות הינה בשים לב לטענה כי מלכתחילה לא היה מקום לקבוע ששטיפת החדרים תבוצע, בשעות בהן נמצאים עובדים בבנין.

   נתבעת 1 היא מעסיקת התובעת, חברת בזק, אשר מבוטחת על ידי נתבעת 2.

   נתבעת 3 העסיקה את עובדת הניקיון ונתבעת 4 היא המבטחת של נתבעת 3.

2. בהתאם לאמור בתביעה, ממקום התאונה פונתה התובעת לבית החולים “שערי-צדק”, ונדרשה לניתוח בהרדמה כללית. התובעת שוחררה מבה”ח ביום 7.12.06, כאשר רגל ימין מקובעת בגבס, למשך שישה שבועות. ניתוח נוסף להוצאת הקיבוע הפנימי בוצע ביום 29.5.07. בשלב מאוחר יותר, החלה התובעת לסבול לא רק בקרסול שנפגע, אלא גם בברך של אותה רגל ולטענתה מדובר בתוצאה הקשורה אף היא לתאונה. ביום 21.6.09 עברה בגין כך ניתוח לכריתה חלקית של המניסקוס החיצוני בברך ימין.
3. נתבעות 1 ו – 2 טענו בהגנתן לרשלנות בדרך בה פעלה התובעת, וכן טענו כי מכל מקום יש להטיל את האחריות על נתבעות 3 ו – 4, הן לאור הדרך בה פעלה עובדת הניקיון מטעם נתבעת 3, והן בשים לב לחוזה רכישת שירותי הניקיון שנחתם בין נתבעת 1 לבין נתבעת 3.

   נתבעות 3 ו – 4 טענו אף הן לאחריות התובעת, והוסיפו כי יש להטיל החבות על נתבעת 1, בהיותה המעסיקה. אין מחלוקת כי מדובר בתאונת עבודה וכי הנפילה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המל”ל.

   הנכות הרפואית:

4. התובעת הסתמכה על חוות דעתו של ד”ר ליבני, אשר לנוכח מגבלה שמצא כי נותרה בטווח התנועה של הקרסול, נפיחותו ושינויים ניווניים פוסט-טראומטיים, העמיד הנכות בתחילה על 20%, בהתאם לסעיף 35(1)(ג) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט”ז – 1956 (להלן:”תקנות המל”ל), בתוספת 5% נכות בגין צלקות שנותרו, לפי סעיף 75(1)(ב) לאותן תקנות. הנתבעות מנגד הסתמכו על חוות דעת של ד”ר וייס, אשר סבר שנותרה תנועה טובה בקרסול, ולא נותר קשיון, ולפיכך העמיד את הנכות על 10% בהתאם לסעיף 48(3)(א) לתקנות.
5. פרופ’ מושיוב אשר מונה כמומחה מטעם בית משפט, מצא צליעה אנטלגית על רגל ימין, דלדול שרירים, הגבלת תנועות ונפיחות. המומחה מצא להעמיד את הנכות על 15%, כמצב ביניים בין סעיף 35(1)(ב) לסעיף 35(1)(ג), לתקנות המל”ל. עוד הכיר ב – 5% בגין צלקות שנותרו משני צידי הקרסול וזאת לפי סעיף 75(1)(ב). המומחה הכיר בנכות זמנית בגובה 100% עד ליום 20.6.07 (כשבעה חודשים). גם לאחר שלושה סבבים של שאלות הבהרה (ר’ תשובות מימים 8.7.09; 3.9.09; 25.10.09) – לא מצא לחזור בו מקביעותיו. פרופ’ מושיוב, לא מצא להמליץ על הפעלת תקנה 15 שכן התובעת לא עבדה במקצוע פיזי. בתחילה, לא הסכים המומחה להכיר בנכות נוספת בגין פגיעה בברך, בהפנותו בין השאר, למועדים המאוחרים בהם עלתה אותה פגיעה, ולכך שהתובעת בעצמה לא ייחסה הפגיעה בברך לתאונה.
6. בשלב מתקדם של ההליך, הגישה התובעת חוות דעת משלימה מטעם ד”ר ליבני, אשר בה הכיר ב – 10% נכות נוספים, בהתאם לסעיף 48(2)(ז)(IV) לתקנות המל”ל. האמור נקבע בשים לב לבדיקת M.R.I. ואתרו-סקופיה, בהן אובחן קרע של המניסקוס הלטרלי שנכרת חלקית בניתוח. הנכות הוענקה גם בגין דלדול שריר. הנתבעות מנגד הגישו חוות דעת נוספת של ד”ר וייס, אשר לא מצא לקשור את אותה פגיעה עם התאונה, לנוכח המועד המאוחר בו הועלו הכאבים באשר לברך (בהתאם לחוות דעתו לא מצוינת פגיעה בברך עד ליום 8.8.09. המומחה היה מודע לרישום מיום 28.2.07 לפני ד”ר יצחקי בדבר הליכה בצליעה ללא כיפוף של הברך, אך סבר שהאמור אינו מעיד על כך שד”ר יצחקי התרשם שקיימת בעיה בברך). הודגש כי בהפניית ד”ר יצחקי לפיזיותרפיה מיום 5.12.07, ההמלצה הייתה לטיפול בקרסול בלבד ולא לטיפול בברך.
7. לאחר שפרופ’ מושיוב עיין בהשלמות, הוא מצא בסופו של יום להכיר ב – 5% נכות נוספת בגין הפגיעה בברך. פרופ’ מושיוב הסכים שבגין רגישות ממוקמת ודלדול שרירים בעקבות המיניסקטומיה החלקית שעברה התובעת בברך ימין, נותרו לה 10% בהתאם לסעיף בו עשה שימוש ד”ר ליבני. עם זאת הוא העמיד את הנכות על מחצית, לאחר שהביא בחשבון מחד גיסא את הקשיים הכרוכים בקשר הסיבתי לנוכח המועד המאוחר בו עלתה אותה מגבלה, ומאידך גיסא, את העובדה שאין מחלוקת כי אין תיעוד לבעיות בברך, עובר לתאונה.

   סך הכול הכיר אפוא המומחה מטעם בית המשפט ב – 15% בגין הפגיעה העיקרית בקרסול, בתוספת 5% בגין הפגיעה בברך, ועוד 5% בגין צלקות.

   הראיות והכרעה באשר לאופן אירוע התאונה:

8. העדויות בתיק זה נשמעו ביום 8.7.2012;

   מטעם התביעה – נחקרה התובעת על תצהירה וכן נשמעה עדותם של מר יואב גוב, ומר אבי טוביה.
   
   מטעם נתבעת 1 – נחקרו על תצהיריהם מר שמואל שטיק, ומר אברהם דעבול, בנוסף הוגש בהסכמה וללא חקירה – תצהיר של הגב’ סימה יהב.

   מטעם נתבעות 3 ו – 4 – נחקרה על תצהירה גב’ אריאלה שילה, אשר ניקתה את החדר ביום התאונה.

   באשר לאירוע הנפילה עצמו – רלבנטיות רק עדויות התובעת, עדות המנקה הגב’ שילה, ועדות מר טוביה, אשר לדבריו עמד מאחורי התובעת בעת נפילתה במסדרון. טרם שאדרש לעדויות אלה, אוסיף מספר מילים באשר לעדויות האחרות.

9. מר גוב, הובא לעדות לצורך הגשת נספח טז’ לתצהיר התובעת. מסמך זה מהווה מכתב רענון להקפדה על הוראות הבטיחות, אשר הופץ לאחר התאונה. מהעדות עלה כי לא מדובר באחראי על הקומה הרלבנטית. הנ”ל לא נכח בתאונה ואין לו ידיעה אישית על שארע בה. זאת ועוד, לא מדובר בהנחיות חדשות עקב התאונה, אלא ברענון זיכרון בלבד וממילא אין בעדות זו לתרום תרומה של ממש לעומד על הפרק. במהלך עדותו אישר העד שעובדי הניקיון הגיעו בשתי משמרות, האחת בבוקר והשנייה בצהריים, והוא לא ידע להשיב מדוע ניקיון רטוב בוצע בבוקר כאשר יש עובדים במקום (ר’ עמ’ 2 ש’ 12). העד טען עם זאת: “היה ברור לכל העובדים שברגע שמגיע עובד ניקיון לחדר, עובד בזק חייב לפנות את החדר בעוד שעובד הניקיון בחדר” (ר’ עמ’ 6 ש’ 12-11).
10. מר דעבול, עבד כמנהל בניינים בחברת בזק במשך 32 שנים ופרש מהעבודה שם, ביום 30.6.09. גם תצהיר עד זה מאשר, כי עובדי בזק ידעו שעליהם לפנות את החדר בזמן שעובד ניקיון מגיע אליו, והנחיות תואמות ניתנו גם למפקחי הניקיון, מטעם נתבעת 3. עובדי הניקיון ידעו כי אסור להם לשפוך מים על הרצפה, אלא לאחר שהעובדים פינו את החדר. לא התקבלה מעולם תלונה מטעם התובעת על התחלת עבודות, בטרם היה בידה סיפק לצאת מחדרה. מנגד, לא הוגשה תלונה בעניינה כי היא אינה מפנה את החדר. בעדותו, לא חלק על כך כי אם תוכח גרסת התובעת, יהא בכך הפרה של ההוראות שניתנו. עם זאת, ציין כי הוא שמע שהאירוע התרחש באופן שונה. גם עדות זו תמכה בכך שעבודות הניקיון התבצעו, בשעות בהן היו עובדי בזק במקום ולדברי העד אלו היו הנחיות בזק, באשר לעבודה (ר’ עמ’ 46 ש’ 13. “יש שיקולים של בזק, הם מחליטים מתי לנקות ומתי לא, אלו היו ההנחיות”). בהתאם לעדותו, משמרת הבוקר הייתה בין השעות 07:30 לשעה 14:00 ולפעמים עד 16:00, כאשר את המסדרונות ניקו, בדרך כלל, עובר לניקוי החדרים. את המים מהחדרים גרפו לכיוון המסדרון, אך ייבשו בקצה החדר. לדבריו, כאשר הייתה תלונה על עובד שלא היה מוכן לצאת מהחדר, הוא היה מנחה שלא לנקות את אותו חדר, או לחלופין, מבקש בעצמו מהעובד לצאת (ר’ עמ’ 46 ש’  30-27). לדבריו, המפקחת הרלבנטית בקומה מטעם הנתבעת 3, הייתה רינת. הוא לא זכר את רענון הנהלים באמצעות מר גוב, אשר לדבריו עבד בכלל ביחידה אחרת. העד טען כי בכל מקרה, לא היו שופכים הרבה מים אלא קצת ומנקים עם סחבה רטובה. בהתאם לדבריו, לפעמים היו מוציאים את הכיסאות ולפעמים משאירים אותם במקום.
11. מר שטיק, היה בין עורכי השימוע לתובעת, עובר לפיטוריה בשנת 2008. מדובר בעובד בזק מאז 1996 אשר לא ידע לתרום בתצהירו ובעדותו תרומה של ממש, באשר לעומד על הפרק. מעדות זו עלה רק כי נערכו בבזק שינויים ארגוניים, החל מינואר 2008, אשר בעקבותיהם פוטרו עובדים רבים וחלקם עברו לעבודה שונה, בתוך בזק. כך, בשיווק, נותרו היום בירושלים רק שני עובדים. עד זה אישר הן בתצהירו והן בעדותו – כי פיטורי התובעת לא היו קשורים לתאונה או למגבלה רפואית, אלא לנוכח השינויים האמורים במצב הארגוני של בזק (ר’ עמ’ 53 ש’ 21-18). העד לא ידע לענות האם התובעת הייתה עובדת מצטיינת בעבר כטענתה, וכן לא יכול היה להשיב לשאלה האם במקרה בו הייתה התובעת עובדת בסמוך לאותם שינויים ארגוניים, סביר כי הייתה מוצאת ביתר קלות, עבודה חלופית בתוך בזק (כפי שטענה). העד הסכים כי עבודה כמוקדנית שהוצעה לתובעת, עת סירבה לעבור לתל-אביב, במסגרת אותה ראורגניזציה, הייתה בבחינת “הצעה בלית-ברירה”, כדי לתת לה תעסוקה (ר’ עמ’ 52 ש’ 5). הוא לא הסכים שהעובדה שהתואר של התובעת הוא מאוניברסיטת “דרבי”, בהכרח מפחיתה מערכה לבזק.
12. ומכאן לעדים הנוגעים למחלוקת באשר לנפילה לגופה;

    התובעת מצידה טענה כי חדרה מנוקה בדרך כלל כפעמיים בשבוע, כאשר ייתכן שרק בפעם אחת יש שטיפה רטובה. בדרך כלל המנקה היא הגב’ שילה, אשר מבקשת ממנה לצאת, עובר לשפיכת המים. לעיתים, היא מצידה ביקשה מהמנקה לבוא ביום אחר בשבוע (ר’ עמ’ 35 ש’ 20-18). ביום התאונה, לא ביקשה גב’ שילה מהתובעת לצאת מהחדר, אלא נשענה על משקוף החדר, באופן אשר עשוי להתפרש כבקשה ליציאה. התובעת מצידה הייתה עסוקה בשיחה חשובה, במהלכה גם בחנה נתונים במחשב. המנקה, חזרה לחדר עם דלי ובעוד התובעת נתונה באותה שיחה, היא התחילה לשפוך, מתוך הדלי, מים בחדר, באמצעות ידיה. כאשר התובעת סיימה את השיחה, אף האיצה בה זו לצאת מהחדר (ר’ הגרסה בעמ’ 10 לפר’ ור’ בעמ’ 12 ש’ 11, המילים “תצאי תצאי” – שאמרה לטענתה המנקה). אף שבתצהירה לא היה לכך זכר – הוסיפה התובעת לראשונה בעת עדותה – כי כאשר פנתה לצאת מהחדר, ועמדה בכניסה, היא חזרה שני צעדים לאחור ופנתה שמאלה לארון קיר כדי להוציא את ארנקה. לאחר מכן יצאה, אך נפלה במסדרון שהיה ממול החדר והיה מוצף בשלוליות מים גדולות, עם חומרי ניקוי. התובעת אישרה כי לפעמים נשארה בחדר גם בזמן שמבוצע ניקוי רטוב, אך לדבריה באותם פעמים נשארה יושבת במקומה והמנקה אמרה לה לא לזוז. נטען, כי כך היה גם עם עובדים אחרים וכי בפועל לא הוטמע הנוהל של היציאה מהחדר, עובר להתחלת עבודות הניקוי (ר’ עמ’ 35 ש’ 23 וש’ 30). התובעת טענה כי למעשה נקלעה למקום אשר אין ממנו מוצא, ללא מעבר במים – שכן המנקה שפכה כבר מים בחדר ובמקביל היו גם מים במסדרון (“אריאלה כבר התחילה לזרוק מים לתוך החדר כך שהייתי ממולכדת”, ר’ עמ’ 14 ש’ 23). נטען כי כמות המים במסדרון הייתה גדולה. התובעת הסכימה כי בדרך כלל מנקים את המסדרון בשעה מוקדמת יותר (07:00 – כאשר המסדרון מתייבש עד 07:30, עת שמגיעים העובדים), אך טענה שלא כך היה הפעם. אף שבתצהירה אמרה כי נפלה בכניסה לחדר (ר’ סעיף 3 לתצהיר), בעדות חל שינוי, כאשר עמדה על כך שנפלה במסדרון עצמו (ר’ עמ’ 13). לדבריה, כנראה שהייתה טעות בתצהיר. היא לא חלקה עם זאת על כך שהחליקה בסמוך למשקוף הכניסה לחדר (ר’ עמ’ 12 ש’ 21-18).

13.  גב’ שילה מנגד, טענה כי כאשר נכנסה לחדר ביקשה מהתובעת לפנותו וזו אכן יצאה. לאחר שהעדה הספיקה לפנות את הכיסאות ולשפוך מים על הרצפה, שבה התובעת לחדר במפתיע, במהלך השטיפה, כאשר הכיסאות היו בחוץ. התובעת הוזהרה לפני ההחלקה, אך לא שעתה לאזהרות. “ואז היא סירבה לשמוע לי ואז היא רצתה להיכנס אמרה לי אני רוצה רק את הארנק, אמרתי לה אם תיכנסי תחליקי, נכנסה, ופשוט הייתי עם הגב אליה ממש זה קרה מספר שניות, לקחה את הארנק, איך שהיא יצאה החליקה, לא הספקתי להסתובב והיא החליקה” (ר’ עמ’ 56 ש’ 6-2). בעת האירוע הייתה העדה במהלך גריפת המים לכיוון הדלת. לדבריה, הנפילה הייתה בכניסה לחדר כאשר התובעת שכבה כבר מחוץ לחדר, לאחר נפילתה. עדה זו עמדה נחרצות על גרסתה; “אני לא אוהבת שמסלפים את הדברים שלי ואני אישה דתייה וזה לא נכון, היא לא הייתה בחדר, היא יצאה, חזרה לקחת את הארנק ואז בחדר, לא שיחת טלפון אבל לא יכול להיות שהיא תסלף את הדברים, היא מסלפת את הדברים” (ר’ עמ’ 56 ש’ 30-28). עדה זו טענה, מספר פעמים, שהתובעת הייתה מחוץ לחדר בעת ששפכה מים וכי למעשה הפתיעה אותה, לאחר שהיו כבר מים בחדר (ר’ לדוגמא עמ’ 60 ש’ 4 וכן מש’ 13). העדה לא חלקה על כך שידעה כי לפי הנוהל אסור שיימצא עובד בחדר בעת שפיכת המים. לדבריה, ניקוי כל חדר ארך כשש עד עשר דקות.
14. מר טוביה טען כי היה מאחורי התובעת בעת נפילתה במסדרון וכי ראה את הנפילה (ר’ עמ’ 40). באשר למחלוקת שהייתה בין התובעת לבין המנקה בנוגע להמצאות מים במסדרון, הוא תמך באופן כללי בגרסת התובעת באומרו שהכמות של המים במסדרון הייתה כמו בעת שעושים ספונג’ה (ר’ עמ’ 41 ש’ 4). עלה כי גם עד זה פוטר במסגרת אותה ראורגניזציה שהייתה אצל נתבעת 1, לפני כחמש שנים וזאת אף שעבד בבזק כ – 20 שנה.

    הערכת העדויות ואמינותן;

15. על אף שמר טוביה תמך לכאורה בגרסת התובעת, שוכנעתי מעבר למאזן ההסתברות כי האירוע התרחש כפי שטענה המנקה. יש ליתן את הדעת לעובדה שגם גב’ שילה וגם התובעת – לא מצאו מטעמיהן לציין כלל את נושא הארנק והוצאתו מהארון בתצהיריהן. עם זאת, תגובת גב’ שילה לחוסר זה, הייתה לטעמי אותנטית ומעידה על פליאה ממשית מכך שהעניין הושמט מהתצהיר. בעדותה הביעה תדהמה ואמרה: “למה לא רשום? אני באמת לא יודעת” (ר’ עמ’ 56 ש’ 11). מנגד, כאשר נשאלה התובעת מדוע בחרה להשמיט עניין זה, ניסתה להציג את החזרה, למטרת לקיחת הארנק, כדבר שולי ולא חשוב (בדומה לכך שגם לא ציינה שלקחה את הפלאפון מהשולחן, ר’ עמ’ 34 ש’ 10 ועמ’ 35 ש’ 3-4). עוד טענה כי נזכרה בעניין זה רק בדיעבד כאשר קראה את תצהיר גב’ שילה. יוער כי דברים אלו לא היו משכנעים לטעמי; הן לנוכח העובדה שגם בתצהיר גב’ שילה אין כאמור התייחסות לארנק (אלא רק לחזרה לחדר) והן מאחר ועלה כי כבר במסגרת תשובות לשאלון, התייחסה התובעת לנושא זה וממילא הייתה אמורה להיות מודעת אליו ולזכור אותו. בעוד השמטה של הארנק, תוך ציון עצם העובדה של חזרה לחדר, הופיעו בתצהיר גב’ שילה, הרי שבתצהיר התובעת הודגשה עצם היציאה כאשר החדר כבר רטוב, ללא שצוינה כלל עובדת החזרה לחדר – בין לצורך לקיחת ארנק ובין לכל צורך אחר (ר’ סעיף 3 לתצהיר). לא יכול להיות ספק כי ההשמטה בתצהיר התובעת, היא בולטת ומשמעותית יותר (בין בכלל ובין מאחר והתרשמתי כי היא אינטליגנטית יותר מהעדה האחרת, באופן שהיה צפוי שתצהירה גם יהיה המדויק יותר) – באופן המחייב הסבר, אשר כאמור לטעמי, לא היה משכנע. האמור הינו בבחינת תמיכה נוספת בלבד לכך שגם התרשמותי הישירה, הייתה כי יש ליתן אמון רב יותר בגרסת גב’ שילה מאשר בגרסת התובעת.
16. עדותה של גב’ שילה הייתה משכנעת; גם כאשר עובדות לא היו נוחות לה, היא אישרה אותן, במקרה המתאים. לדוגמא, חרף טענתה לא היו מים רבים במסדרון והחלקת התובעת הייתה למעשה על המים הנמצאים בפתח הדלת, בעת גריפת המים לשם בשעת ניקוי החדר – היא אישרה ששמעה מאן דהוא אומר, לאחר הנפילה, כי יש להזיז את התובעת מאחר והיא נרטבת (בעניין זה ר’ דבריה באשר לכמות המים במסדרון, בעמ’ 57 ש’ 11-10 ואישור כי שמעה את אותם דברי אחר – בעמ’ 57 ש’ 20). אעיר, כי מטעם התביעה הודגשה העובדה שנאמרו אותם דברים, כדי ללמד על מצב המסדרון כמוצף במים וממילא היה מצופה כי העדה תכחיש ששמעה אותם, כדי שלא יונח מכוח עצם אמירתם – כי אכן היו מים רבים במסדרון. העובדה שלא עשתה כן, תרמה לאמינות שייחסתי, גם כך, לעדותה.
17. מעבר להתרשמות הישירה משתי העדות העיקריות וכן דבר השמטת החזרה לחדר בתצהיר התובעת – אבהיר מדוע איני מוצאת שיש להגיע למסקנה אחרת על בסיס עדות מר טוביה;

    מר טוביה העיד כי היה מאחורי התובעת בעת נפילתה במסדרון ואף ראה את הנפילה (ר’ עמ’ 40). דבר היות עד זה במיקום האמור, בעת הנפילה עצמה (להבדיל מיציאה למסדרון סמוך לאחריה), מסופק בעיני שכן גם התובעת לא טענה בעדותה כי נכח שם בעת הנפילה. התובעת אמרה כי מיידית לאחר הנפילה היא קראה לאנה מהחדר הסמוך. ניתן להניח כי אם היה עומד אדם מאחוריה, לא היה הדבר נדרש (ר’ עמ’ 12 החל משורה 23). מסתברת יותר ההנחה כי מר טוביה יצא מיידית לאחר הנפילה וראה את התובעת, אשר גם לפי גרסת גב’ שילה, החליקה ביציאה מהחדר. מאחר ומר טוביה ראה את התובעת שוכבת במסדרון, הוא הסיק שהנפילה הייתה בתוך המסדרון עצמו. הימצאות התובעת על הרצפה במסדרון, לא בהכרח מלמדת כי נפילתה הייתה שם ואין בה לסתור את הגרסה האחרת כי החליקה בעת היציאה מהחדר לכיוון המסדרון, לאחר ששבה אליו כדי לקחת את הארנק.

18. לטעמי – יש להתייחס בזהירות לעדות מר טוביה, שכן היו סוגיות אחרות, בהן העיד בשונה מיתר העדים, דברים אשר לא ניתן לקבלם. כך – טען כי אין הוא מכיר מצב שמבצעים עבודות ניקיון באותן שעות, בו אלו בוצעו באירוע דנן (ר’ עמ’ 43 ש’ 31, כלומר בשעות שעובדי בזק בבנין). הוא טען כאמור, אף שיתר העדים, הסכימו כולם כי קיים ניקיון גם באותן שעות, על אף שיש עובדים במקום (בכפוף לנוהל שעליהם לצאת). עוד יש ליתן את הדעת לכך שאף שאמר כי היו מים רבים במסדרון, עלה מחציו השני של אותו משפט שאמר כי המים למעשה היו ליד דלת החדר ועוד קצת באזור (ר’ עמ’ 43 ש’ 25-22, ר’ המילים – “ליד הדלת שלה ועוד קצת באזור שמה”). יוער כי אם כל המסדרון היה מלא מים, כטענתו, לא היה צורך לצעוק כי יש להזיז את התובעת מאחר והיא נרטבת, שכן מיידית מעצם נפילתה הייתה נרטבת. מכל מקום, גם לא היה לאן להזיז אותה. מהעדות עלה כי העד היה עסוק למעשה במתן תשומת לב לתובעת ופגיעתה וממילא לא ברי כי ניתן לסמוך על טענותיו באשר למים ומיקומם וזאת גם בהתעלם מאי הבהירות שנותרה בעדותו, עת חלק על כל יתר העדים האחרים, באשר לשעת הניקוי המקובלת.
19. יש ליתן את הדעת לעובדה שהתובעת בעצמה הסכימה שההחלקה הייתה בסמיכות למיקום משקוף הכניסה לחדר (ר’ עמ’ 12 ש’ 21-18), וכן לכך שהיא לא נתנה מענה משכנע באשר לשאלה כיצד הגיעו המים למסדרון, אם טרם שטפו את חדרה (ר’ דבריה עמ’ 36 שורות 27-28). יוזכר כי מר דעבול אמר שהיו שוטפים את המסדרון עוד עובר לשטיפת החדרים ואף התובעת הסכימה כי זה המצב בדרך כלל.

    כאשר נשאלה התובעת מי ראה אותה נופלת, היא לא ציינה את שמו של מר טוביה, אלא אמרה בתחילה כי רוב החדרים היו סגורים וכי את רגע הנפילה אף אחד לא ראה. אמנם מיידית הוסיפה: “אלא אם כן היה מישהו מאחורי” (ר’ בראש עמ’ 14), אך קשה לקבל דברים אלה. לו כך היה, ניתן להניח שהנ”ל היה פונה אליה מיידית והיא לא הייתה נדרשת לקרוא לאנה, אשר יצאה ושאלה מה קרה (ר’ עמ’ 12 החל מש’ 23).

    הן באשר למצב המים במסדרון, והן באשר למיקום המדויק של התובעת לאחר הנפילה – יש ליתן את הדעת עוד לבחירת התובעת שלא להביא את אנה לעדות. ההסבר שניתן כי זו עזבה את בזק ועברה להתגורר בצפון (ר’ בראש עמ’ 37), לא היה משכנע, מקום בו עלה כי התובעת מצאה את הדרך להביא לעדות, עדים נוספים שעזבו את בזק. התובעת אמרה באופן ברור לגבי אנה כי היא: “הראשונה שראתה אותי על הרצפה…” (ר’ עמ’ 37 ש’ 2). גם אם אנה לא ראתה את ההחלקה, נראה כי היה בעדותה לתרום באשר למצב המים במסדרון ומיקום התובעת בעת הנפילה. מטבע הדברים יש לזקוף לחובת התובעת את בחירתה שלא להביא את הנ”ל לעדות.

20. אף באשר לשאלה היכן היו הכיסאות בעת ההחלקה, הייתה עמדת גב’ שילה, סבירה יותר; הגב’ שילה טענה כי הוציאה כבר כ 4-3 כיסאות מהחדר ואלו היו שם במועד הנפילה. לעומת זאת, התובעת טענה כי הגב’ שילה הוציאה את הכיסאות, רק לאחר ההחלקה והיא שמעה זאת (ר’ עמ’ 37 ש’ 19 ועמ’ 38 ש’ 28). קשה לקבל כי כאשר המסדרון מתמלא באנשים, הבאים לראות את פגיעת התובעת, תמשיך גב’ שילה בדרכה ותוציא כיסאות, כאשר התובעת עוד שם והיא שומעת את רעש הוצאת הכיסאות. קשה גם לקבל שישפכו מים בחדר ויתחילו בשטיפתו, בטרם הוציאו את הכיסאות. יש לציין כי התובעת בעצמה סייגה את דבריה, עת אמרה שאולי כסא אחד, כן היה בחוץ. (אין ממש בטענה כאילו גב’ שילה אמרה שאת הכיסאות הוציאה לאחר שהתובעת כבר הייתה בחוץ. גב’ שילה אמרה כי עת החלה בשטיפה אלה כבר היו בחוץ והיא לא נשאלה מפורשות האם החלה בהוצאתם עוד עובר למועד יציאת התובעת לראשונה מהחדר, או רק לאחר מכן).

    אעיר כי לא מצאתי להגיע למסקנה שונה באשר לנסיבות התאונה, על בסיס אופן הדיווח עליה למל”ל. בדיווח זה אין אזכור של דבר החזרה לחדר, לאחר יציאה ממנו. מאחר ובסופו של יום, גם התובעת כבר אינה חולקת על חזרה מסוימת לאחור, ממילא ברי כי אותו דיווח, אינו מדויק ולא ניתן לסמוך עליו.

21. לנוכח התרשמותי הישירה משתי העדות הנ”ל בתוספת הבעייתיות הקיימת לטעמי בעדות מר טוביה, המחסור בעדות אנה וייתר האמור לעיל – אני מקבלת אפוא את הגרסה שהועלתה באמצעות גב’ שילה.

22. לא ראיתי לנכון להתייחס כמו הצדדים בהרחבה לשאלה האם הוצב משולש אזהרה במקום, האם כלל סופקו משולשי אזהרה, ועל מי האחריות בגין כך; התובעת בעצמה אמרה כי היא לא סבורה שתמרור היה מונע את נפילתה (ר’ בראש עמ’ 36). אכן, בין בהתאם לגרסתה כי ראתה את העובדת שופכת מים, עוד עובר ליציאתה מהחדר ובין בהתאם לגרסת גב’ שילה, אותה אני מקבלת (כי התובעת בחרה לשוב לקחת ארנקה, לאחר שהוחל בשטיפה) – ברי כי התובעת ידעה שמבוצעת שטיפה ולא מדובר בהחלקה, מחמת אי מודעות להיות הרצפה רטובה ו/או מחמת העדר מודעות לסכנה הכרוכה בכך. כאשר התובעת הייתה מודעת לכך ששפכו מים במקום, אף בטרם החלה לצאת ממקום ישיבתה (כגרסתה) – אין נפקות אם היה בנוסף, אם לאו, גם שלט/משולש בסמוך. במילים אחרות, ברי כי אף בהנחה שהיה מחדל באי הצבת משולשי אזהרה, לא מתקיים קשר סיבתי בין מחדל זה ובין התאונה. מעבר לדרוש אציין כי בכל אופן, בעניין זה נשארה אי בהירות, לנוכח אמירות שונות של העדים. כך מר גוב אמר כי קבלן הניקיון סיפק משולשי אזהרה וכי בקומה הרלבנטית לפיקוחו השתמשו בהם, בעוד מר דעבול לא זכר כלל אם היו שלטי אזהרה ואם ניתנו הנחיות בעניין זה לחברת הניקיון. אעיר כי לא מצאתי גם שתשובות גב’ שילה בעניין משולש אזהרה פגעו במהימנותה. אומנם נותרה אי בהירות מסוימת באשר לשאלה אם הנתבעת 3 סיפקה משולשים, אם לאו (ר’ עמ’ 54 כנגד עמ’ 60), אך מכל מקום, אמרה ברורות כי בחדרים (ייתכן שלהבדיל מהמסדרון) – השיטה הייתה פשוט לבקש מהעובד לצאת, עובר להתחלת השטיפה (ר’ עמ’ 54 ש’ 8-7).
23. בשולי חלק זה אני מוצאת להוסיף עוד מספר הערות באשר לסיכומי התובעת;

    –     אין מקום למשקל שמייחסת התובעת למייל הרענון ששלח מר גוב לעובדים. עלה כי הנ”ל לא היה מודע למעשה באופן ישיר לאשר ארע, אין הוא אחראי על הקומה הרלוונטית וכל ששלח, הוא מכתב כללי למנוע פגיעות בעתיד.

    –     עוד אין ממש בטענה כי יש אי בהירות באשר לפיקוח על הניקיון. אכן עלה כי מר דעבול, אשר היה איש קשר מול חב’ הניקיון, לא היה כלל בבניין אלא החל מהשעה 10:00, ברם אין פסול באמור – כאשר בו זמנית עלה כי קיים במקום מפקח מטעם חב’ הניקיון (רינת, ר’ העדות בעמ’ 47 ובעיקר ש’ 14-13).

    –     באשר לטענה כי קיימת הודאת בעל דין במסמכי הנתבעת 1 – אציין כי בהתאם להתרשמותי אין ממש בטענה שיש להעדיף הנ”ל על עדות גב’ שילה, על אף שהנ”ל ניתנה קרוב לשש שנים לאחר מכן, לאחר קבלת יעוץ משפטי ובניסיון להתכחש לאחריות לנזקי התובעת (כך, כטענת התובעת בסיכומיה). גב’ שילה התגלתה כאישה פשוטה, אך ישרה ולא נראה לי כי עסקינן בעדה ממין העדות, שניתן להכינן לעדות על גרסה מסוימת וסדורה, אלא אם זו אותה גרסה, כפי שהיא אכן זכורה להן. אכן גב’ שילה אמרה באופן ברור כי ביקשה להעיד שלא בנוכחות התובעת (ר’ עמ’ 56 ש’ 19), אך היה ברור כי ביסוד הדבר, חוסר נוחות, לנוכח הפגיעה שנגרמה לתובעת (ללא תלות בשאלה במי האשם). לא התרשמתי כי מדובר בניסיון לטייח או לסלף עובדות, כפי שנטען מטעם התביעה. יש לזכור כי גב’ שילה אינה עובדת היום עוד אצל הנתבעת 3, אשר נסגרה ולא התרשמתי כי יש גורם המניע אותה שלא לומר אמת.

    –     למען הסר חשש מלב התובעת, לא נתתי משקל לדברי מר דעבול בדבר שמועות ששמע מעובדים כי התובעת חזרה לחדר, כדי לקחת דבר מה ששכחה. כאמור, הכרעתי יסודה בהשוואת עדות התובעת וגב’ שילה, לאחר שמצאתי שקיים קושי ממשי לסמוך על עדות מר טוביה. אין מקום אפוא לספקולציות המועלות באשר למקור לאותה שמועה, ששמע הנ”ל.

    –     אעיר כי לא מצאתי ממש בטענות התובעת באשר לאי הבאת מר כנען לעדות (ר’ עמ’ 13 לסיכומיה). אף שנראה כי נערך תחקור כלשהו, באמצעות מר כנען, עלה כי זה עזב את בזק עוד עובר לעזיבת מר דעבול וככל הנראה לא ניתנו באותו תחקור מסקנות (מכל מקום, מי מהעדים לא יכול היה להעיד על מסקנות, כאשר למיטב הבנתי גם התובעת נחקרה, וממילא אם ניתנו מסקנות שם, סביר כי הן היו נשמעות באמצעותה).

    שאלת האחריות וחלוקתה, מהפן הנזיקי;

24. על אף שאני מעדיפה את גרסת גב’ שילה, לא די בכך כדי לפטור את הנתבעות מאחריות לאירוע;

    מהעדויות (למעט עדות מר טוביה, אשר כאמור לטעמי הינה בעייתית ובנקודה זו שונה מייתר העדויות) – עלה באופן ברור כי דרך קבע, נעשתה שטיפת החדרים בשעה שהעובדים מצויים כבר בחדריהם. בעניין זה ר’ לדוגמא דברי מר גוב עמ’ 7 ש’ 10-9 ודברי מר דעבול עמ’ 49 ש’ 24-18. אמנם, ניתנה הנחייה הן למנקים והן לעובדים לא לשהות בחדרים בעת שפיכת המים וכי יש לפנותם, אך עולה כי בסופו של יום, הנוהל לא הוטמע ולא נאכף באופן מספק. אוסיף -כי אף אם היה עולה כי זה יושם באופן מספק, עדיין היה לדידי מקום להשית חבות – במקרה בו הייתה סטייה מהנוהל, שכן לא הובהר מדוע מלכתחילה, נקבע הניקוי לאותה שעה ולא לשעה אחרת. במרבית מקומות העבודה, נהוג ומקובל כי עבודות הניקיון מבוצעת בשעות בהן החדרים כבר ריקים מעובדים. הבחירה לבצע הניקוי בשעות הפעילות המקבילות של העובדים בבזק, היא כשלעצמה מהווה רשלנות ולא ניתן טעם מספק לבחירה לנהוג כן. כאמור לעיל – בתשובה לשאלה מדוע לא מנקים את הבניין כאשר הוא ריק, השיב, מר דעבול, כי מדובר בשיקולים של בזק (ר’ עמ’ 46 ש’ 13 “יש שיקולים של בזק, הם מחליטים מתי לנקות ומתי לא, אלו היו ההנחיות”). אני מוצאת אפוא ממש בטענת התובעת, בסעיף 13 לתצהירה, כי לולא היו נקבעות עבודות הניקיון, לשעה בה יש אנשים בבניין, לא הייתה התאונה מתרחשת (בין אם התרחשה כך ובין אם אחרת). עוד צודקת התובעת בטענה שבסיכומיה – כי התרשלות הנתבעות באה לידי ביטוי בראש ובראשונה בכך שעבודות הניקיון, כולל שטיפת החדרים בוצעו – “בשעות הבוקר, שהינן שעות שיא של נוכחות עובדים בעבודה ולא לאחר שעות העבודה” (ר’ סעיף 17 לסיכומים).

25. על אף התייחסות מפורטת מאוד לטענות שונות ולגרסאות השונות, הסתפקו סיכומי נתבעות 2-1, בהתייחסות קצרה לקושי העיקרי; קרי עצם השעה שנקבעה לניקוי החדרים (ר’ עמ’ 24 לאותם סיכומים, כאשר סיכומי נתבעות 4-3 כלל לא התייחסו לכך, מעבר לאימוץ הסיכומים האחרים, על דרך ההפניה). טענת נתבעות 2-1 בסיכומיהן כי מניעת מגע בין עובדי בזק, לעובדי הניקיון, אפשרית רק אם יבוצעו עבודות הניקיון בלילה, בעוד באותן שעות, אין תחבורה ציבורית ועולים סיכונים גבוהים יותר – לא משכנעת וגם לא הוכחה. יש ליתן את הדעת לכך שבמקומות עבודה רבים, מבוצעות עבודות הניקיון בשעות אחר הצהריים, לאחר עזיבת העובדים ועת שיש עדיין תחבורה ציבורית, המביאה את עובדי הניקיון למקום (ר’ לדוגמא עבודות הניקיון בבית המשפט). ככל שההחלטה, במקרה דנן, כי הניקיון יבוצע בשעות אחרות, הייתה החלטה מושכלת על בסיס שיקולים עניינים אשר הנתבעת 1 (או 3), עומדת על נכונותם – היה צורך לעלות הדברים ולהוכיחם. הדבר לא נעשה.
26. כאמור לעיל, מעדות מר דעבול עלה כי הקביעה מתי תבוצענה עבודות הניקיון הייתה של בזק, הנתבעת 1, בהתאם למפרט שקבעה בחוזה עם הקבלן – קרי; הנתבעת 3 (ר’ עמ’ 46 ש’ 7 וש’ 13), ממילא יש להשית על זו את האחריות לבחירתה זו.
27. אף שנתבעת 1 היא שקבעה את שעות עבודות הניקיון, אין מקום לטעמי לפטור לחלוטין את הנתבעת 3 מחבות; כאשר נחקר מר דעבול על ציות העובדים לנוהג המחייב יציאתם מהחדר, עלה כי לעיתים הוא נדרש להעיר לעובדים שלא יצאו, או להיפך להגיד לעובד הניקיון שלא ינקה חדר, מחמת אי יציאת העובד (ר’ עמ’ 46 ש’ 29-27). בהמשך החקירה, עת נשאל על הפרת הנוהל (כגון מקרה בו עובד נשאר בחדר, בזמן ניקוי) – עלה עוד כי בחלק משעות היום, הוא לא היה בבניין ואז נעשה הפיקוח באמצעות מפקח מטעם חברת הניקיון (יהודה ו/או רינת). כאשר קיימים גם מפקחים מטעם חב’ הניקיון ועולה מהעדויות כי ההקפדה על הנוהל לא הייתה מספקת, מצופה היה כי חב’ הניקיון מצידה תתריע על הסכנה הקיימת, הן מהפרת הנוהל והן מעצם קביעת שעת העבודה המחייבת אותו. מטבע הדברים, נהנתה גם הנתבעת 3, מההחלטה שעבודות הניקיון תבוצענה בבוקר ולא בשעות מאוחרות יותר, בהן קשה יותר למצוא עובדי ניקיון. אין אלא להניח כי מטעם זה היא לא פעלה מצידה לשינוי המצב הקיים. בהקשר זה, אכן צודק ב”כ התובעת בטענתו כי יש לזקוף כנגד נתבעות 4-3 את הבחירה שלא להביא לעדות את רינה ו/או יהודה שנזכרו בעדות מר דעבול (ר’ עמ’ 47 לפרוטוקול). עדים אלה היו יכולים לשפוך אור על הבחירה ו/או במקרה של הנתבעת 3, ההסכמה – לבצע העבודות בשעות בהן נמצאים העובדים בבניין, ההפרות בפועל של הנוהל, התרעות מצד נתבעת 3 ו/או ניסיונותיה לשנות שעות העבודה – אם בכלל.

28. העולה מן מהקובץ;

    את עיקר האחריות יש להטיל בנסיבות העניין על הנתבעת 1, אשר לא רק שהינה מחויבת לספק לעובדיה סביבת עבודה בטוחה, אלא גם הייתה הגורם הקובע כי עבודת הניקוי תבוצע בשעה בלתי סבירה, עת שהבניין מלא בעובדים. חלק קטן יותר מהאחריות לכך, יש להטיל על הנתבעת 3 אשר ניקתה בפועל באותן שעות, לא התריעה על הפרות נוהל פינוי החדרים ולא פעלה לשינוי השעה שנבחרה לעבודות. לטעמי חלקה של הנתבעת 3 קטן משמעותית מחלקה של נתבעת 1 – שכן תנאי העבודה המקוריים לא הוכתבו על ידה, היא הייתה כפופה לאלה ואשמה הוא רק בכך שלא פעלה מצידה לשנותם.

    בהמשך לאמור לעיל, מהפן של החבות הנזיקית, אני מוצאת להטיל חבות באופן שהנתבעת 1 תשא ב- 80% ממנה והנתבעת 3 ב- 20% ממנה.

29. עוד עובר לכך, יש להשית אשם תורם על התובעת, אשר בחרה לחזור לחדר כדי לקחת את ארנקה על אף היותה מודעת לכך שהחלו עבודות הניקיון.

    באשר לשאלת האשם התורם –

    “מגמה, שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו (ע”א 530/70 [10]; ע“א 147/54 [11], בעמ’ 1608; ע”א 250/64 [12], בעמ’ 32). עם זאת יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על-פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להילקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת עבודה. כבר היו דברים מעולם, שחרף המגמה הבסיסית הנ”ל הוטלה על העובד אחריות כבדה משל המעביד. גם לגישה זו יימצא אישור פסקי-דין, שניתנו במקרים המתאימים (למשל, ע”א 227/67 (המ’ 113/68[13] בעמ’ 319; ע”א 53/57[14] וע”א 819/77[15]).”

    ר’ ע”א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע”מ נ’ א’ מרציאנו, פ”ד לו(2) 592, 604; ור’ עוד ע”א 449/81 בן לב נ’ מגד, פ”ד לח(4) 70, 74; ע”א 435/85 מחמור בע”מ נ’ אטדגי, פ”ד מא(4) 524, 527.

30. קביעת האשם התורם נעשית תוך פניה למבחן חלוקת האשמה המוסרית בין הצדדים:

    “האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו (אנגלרד, ברק וחשין בספרם הנ”ל, בע’ 236). בקביעת קיומו של אשם תורם יש תחילה לבחון אם, בנסיבות העניין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר); ואם נמצא שלשאלה זו יש להשיב בשלילה, כי אז תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית, דהיינו, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד…”

    ר’ ע”א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע”מ ואח’ נ’ יגאל תנעמי פ”ד נח(1), 1 ,עמ’ 20-21. ר’ עוד ע”א 435/85 מחמור בע”מ נ’ אטדגי, פ”ד מא (4) 524, הנ”ל.

31. לאחר ששקלתי את מבחן האשם המוסרי וחלקה של התובעת באירוע, אשר חרף היותה מודעת לאיסור לשטוף חדרים בעת שהעובדים מצויים בהם, בחרה לחזור לחדר בו נשפכו כבר מים – אני מוצאת להעמיד את חלקה על 25%. כאמור ייתרת האשם מוטלת על נתבעות 1 ו- 3 בחלקים דלעיל. אעיר כי לטעמי גם בהתאם לגרסת התובעת (אשר אותה איני מקבלת) – כי הייתה שקועה עדיין בשיחת הטלפון עת נשפכו המים, הייתי מוצאת להטיל אשם תורם, מקום בו עלה כי הייתה גם אפשרות (שננקטה בעבר) -להישאר בכיסאה בזמן הניקוי.

    שקלתי אם אין מקום להשית אשם תורם אף גבוה מכך, אך בשים לב להנחיה הנגדית שלא להשאיר ארנקים בזמן ניקוי, מצאתי להסתפק באחוז האמור לעיל.

    אשר על כן; אשם תורם יועמד על 25%, ובאשר לייתרה (75%), נתבעת 1 אחראית על בסיס 60% ונתבעת 3 על בסיס 15% (יחס של 20/80).

    טענות באשר לחבות חוזית וכפל ביטוח;

32. בסיכומיהן טוענות הנתבעות 2-1 כי מכל מקום יש להשית כל חבות לפיצוי על נתבעת 3. בהקשר זה הן מפנות לעובדה שבחוזה שנכרת בין נתבעת 1 לנתבעת 3, נקבע כי הקבלן (דהיינו הנתבעת 3) אחראי כלפי המזמין (דהיינו הנתבעת 1) – לכל נזק, לרבות למזמין או לעובדיו אשר ייגרמו – “עקב מעשה או מחדל של הקבלן ו/או עובדיו ו/או כל מי שפועל מטעמו, תוך כדי ביצוע השירותים או בקשר אליהם ומתחייב לפצות את בזק על כל סכום שיחויב לשלם בקשר לכך” (ר’ סעיף 5 להסכם שהוגש ע”י נתבעים 2-1, סמוך למועד ההוכחות). נטען כי על יסוד סעיף זה, נטלה על עצמה הנתבעת 3 אחריות לכל נזק אשר עשוי להפסק בתביעה זו.
33. אין אני מקבלת טענה זו – האחריות החוזית הנ”ל היא לכל נזק אשר הוא פועל יוצא של מחדלי נתבעת 3 (“מחדל של הקבלן ו/או עובדיו…”), אך אין בהתחייבות זו כדי לפטור את הנתבעת 1 לאחריות מכוח מחדליה – היא. כאמור, במקרה דנן, עמדתי היא כי הרשלנות אשר גרמה לאירוע, יסודה בעיקר בבחירה של נתבעת 1 לבצע עבודות הניקיון, בשעה שעובדיה במקום (בהנחה שגויה שנוהל המורה להם לצאת בזמן השטיפה, הוא מספק). חלקה של הנתבעת 3 קטן משמעותית, עת הסכימה לעבוד בתנאים אלה ועת לא התריעה על הסכנה אשר עלתה, ביחס לשעות שנקבעו לאותן עבודות. עסקינן ברשלנות של שני הגופים, אשר מין הדין ששניהם ישאו בתוצאותיה. להבנתי, החובה החוזית נועדה למנוע מצב בו תידרש נתבעת 1 לשאת בנזק שנגרם עקב מעשה או מחדל של נתבעת 3 ואלה בלבד. אין באותה התחייבות חוזית, כדי לגרום לכך שהנתבעת 3 תידרש לשלם פיצוי, גם בגין מחדל אשר נקבע כי הוא של הנתבעת 1, עצמה.
34. באשר לחובת עריכת ביטוח המופיעה בחוזה שבין נתבעת 1 ונתבעת 3 – מפנים סיכומי נתבעת 1 לסעיף 6 לחוזה שבין הצדדים, ברם עיון מעלה כי הסעיף הרלוונטי הוא סעיף 8. סעיף זה קובע כדלקמן: “הקבלן מתחייב להוציא על חשבונו – עם חתימת חוזה זה – פוליסת ביטוח מחברת ביטוח מוכרת, המכסה את כל האחריות שחלה על הקבלן לפי חוזה זה ובכלל זה אחריות עבור כל נזק ופגיעה שייגרמו לרכוש בזק או לעובדיו כאמור וידאג לתשלום הפרמיות עבורה בכל תקופות ההתקשרות. הקבלן מתחייב להסב לבזק את זכויותיו לפי הפוליסה כאמור לעיל על פי דרישתה הראשונה של בזק”. ההבנה הפשוטה היא כי החוזה מטיל חובה על נתבעת 3 לבטח את אחריותה לכל נזק. מטרת החובה היא למנוע מצב בו תוטל אחריות ביחד ולחוד על בזק ועל חב’ הניקיון, ברם הניזוק יגבה את מלוא הנזק מבזק, מחמת העדר כיסוי ביטוחי לחב’ האחרת. הנתבעת 3 אכן עמדה בחובתה זו וערכה ביטוח לנזקים שיגרמו מעבודות הניקיון המבוצעות באמצעותה.
35. לנוכח האמור לעיל, אין לטעמי צורך להידרש לשאלת אופן הגשת ההסכם ונספחיו, סוגיה בה הרחיבה ב”כ הנתבעת 1 בסיכומיה. עוד אין צורך להידרש לטענה האם ניתן כלל לעלות טענות אלה, מקום בו לא נשלחה הודעה לצד ג’, אף שנתבעת 1 מעלה כלפי נתבעת 3, בין השאר, טענות חוזיות ולא רק נזיקיות. למען הזהירות, אציין כי לולא הייתי מוצאת לדחות כאמור את הטענות לגופן, הייתי מוצאת לדחותן גם על בסיס הטענות שהעלו נתבעות 4-3 בסעיף ו’ אשר בעמ’ 7 לסיכומיהן. בכלל האמור יש ליתן את הדעת לכך שלו הייתה מועלית, מבעוד מועד, טענה לחזית בין נתבעות 2-1 לבין נתבעת 3, מחמת מחדל האחרונה לקיים התחייבות חוזית – הייתה נתבעת 3 שוכרת ייצוג נפרד באשר לטענה זו (מעבר לייצוגה, באמצעות ב”כ נתבעת 4, באשר לעילה הנזיקית). מקום בו לא הועלו הטענות כנדרש, הרי שקבלתן כיום, יש בה לפגוע גם בזכויות הנתבעת 3 (בעניין זה, ר’ גם החלטתי בעמ’ 5 לפרוטוקול).
36. בהמשך לחובה החוזית של נתבעת 3 לערוך ביטוח ובהמשך לביטוח שזו אכן ערכה – עולה סוגיית כפל הביטוח, אשר גם אליה מפנים סיכומי נתבעים 2-1. עיון בפוליסת הביטוח שהנפיקה נתבעת 4 לבקשת נתבעת 3 (ר’ מוצג ב’) – מעלה כי בשולי החלק העוסק בביטוח חבות כלפי צד שלישי נרשם כי מוסכם שלגבי ביטוח צד שלישי ואחריות מעבידים, יתווספו גופים רבים לשם המבוטח ובכלל הנ”ל גם הנתבעת 1. מאחר והנתבעת 1 חייבת בתשלום בתיק זה, מכוח חובתה כמעביד, יש לבחון את יחס הפוליסות ברכיב זה. השוואת סכומי הביטוח בין הפוליסות שהוציאו שתי המבטחות מלמדת כי נתבעת 2 ערכה ביטוח מעבידים מכסימלי בסך 50,000,000$ (לפי שער החליפין היציג ביום תשלום תגמולי הביטוח), בעוד נתבעת 4 ערכה ביטוח מעבידים בסך מכסימלי של 21,000,000 ₪. לפי שער דולר של 3.6816 – עומד סכום הביטוח הראשון על 184,080,000 ₪. הסכום הכולל של הביטוחים עומד אפוא על 205,080,000. מהאמור עולה כי על נתבעת 4 לשאת מעבר לחלקה של נתבעת 3, גם בכ- 10% מחלקה של נתבעת 1.

    אעיר כי אין אני מקבלת הטענות של נתבעות 4-3 בסעיף 4ב’ להודעתן האחרונה. לא מצאתי שפוליסת אחריות צד ג’ שהוצאה על ידי נתבעת 2 מכסה גם את הנתבעת 3 (ר’ לדוגמא הבהרה בסעיף 7 להרחבות, בדבר אי הענקת כיסוי לקבלנים או קבלני משנה).

    ומכאן לגובה הנזק;

37. התובעת פירטה בתצהירה את הטיפול הרפואי שניתן לה לרבות משככי כאבים, זריקות קלקסן למשך 40 יום, למניעת היווצרות קרישי דם ותהליך שיקום ארוך הכולל סדרת טיפולי פיזיותרפיה (אלו ניתנו בתחילה בביתה אשר בקומה השלישית ולאחר מכן במרפאת קופת חולים). התובעת מציינת כאבים המתגברים בפעולות מסוימות כמו עלייה וירידה במדרגות, יישור וכיפוף הברך. בהתאם לעדותה, הכאב בברך הופיע בסמוך למועד בו החלה לדרוך על הרגל, אך רק במועד מאוחר יותר, הבינה כי לא מדובר בדבר נילווה וזמני לפגיעה העיקרית (ר’ החקירה בעמ’ 31-30). את הניתוח הנוגע לברך וכריתה חלקית של המניסקוס החיצוני היא עברה ביום 21.6.09. מהתצהיר ומעדות התובעת עלה כי במל”ל הוכרו לתובעת כ- 24% נכות נכות וזאת הן בגין הברך, הן בגין הקרסול והן בגין הצלקות. בדומה לפרופ’ מושיוב – לא נמצאה גם שם, הצדקה להפעלת תקנה 15. נטען כי בתקופת ההחלמה, נזקקה התובעת לעזרה רבה ובמיוחד בסמיכות לשני הניתוחים שעברה. באותה עת היו הגבלות אף בפעולות בסיסיות כלבוש, רחצה והכנת אוכל.
38. התובעת טוענת כי אינה יכולה לרוץ לאוטובוס הממתין בתחנה, מתקשה לעלות מדרגות, אינה יכולה לבצע פעילות בחדר כושר, לסחוב קניות גדולות וכדומה. התובעת נדרשת לנעול רק נעל ספורט מתאימה ובגין מצבה כאמור היא עלתה עליה ניכרת במשקל בין 25 ל – 30 ק”ג. בעניין זה העיד גם מר טוביה כי אין היא נראית כפי שזכר אותה (ר’ עמ’ 41 ש’ 21-20 ור’ בסמוך תגובת התובעת לאותם דברים). לדברי התובעת היא נדרשת לשימוש מוגבר ברכב פרטי ונעזרת בהוריה, אחיה ומוניות. לנוכח השינוי במקום עבודתה, כפי שיפורט להלן, וכלל האמור, נגרמה גם פגיעה בדימוי העצמי, באופן שפוגע גם בסיכויה להינשא.
39. בהתאם לתצהיר התובעת, היא חזרה לעבוד רק ביום 1.3.08, כלומר כ – 16 חודשים לאחר התאונה. בעדותה הסבירה כי לא חזרה במועד מוקדם יותר מאחר ובאותה תקופה “הייתה התנהלות מול מל”ל” (ר’ עמ’ 15 ש’ 20). התובעת אמרה שהבינה כי אם תעבוד בתקופה שהוכרו 100% במל”ל, היא לא תהיה מבוטחת, אם יקרה לה דבר מה. היא טענה גם שסבלה מרגל נפוחה ומכאבים, אף שהסכימה כי מצב זה, לא נמשך כל אותה תקופה. כדי ליישב האמור נטען, כי הכאב – הקשה עליה להתרכז בעבודה וכן הפנתה לקיום מדרגות שם. בתצהיר נטען כי משכורתה בבזק עמדה על 9,600 ₪. עד ליום 1.3.07 קיבלה שכר רגיל כאשר דמי הפגיעה הועברו מהמל”ל ישירות לבזק. מיום 1.3.07 ועד סוף אותה שנה, קיבלה גמלת נכות מהעבודה בסך 54,327 ₪ (שכר רבע שנתי של 22,047 ₪) ומתחילת שנת 2008 עד סוף פברואר 2008, הייתה בחופשה ללא תשלום, למעט סך של 1,524 ₪ שקיבלה מהמל”ל. עת חזרה לעבודה ביום 1.3.08 היא פוטרה מיידית. הפיטורין נכנסו לתוקף בסוף אפריל 2008 ובמרץ ואפריל קיבלה שכר רגיל. התובעת נותרה מובטלת עד יולי 2008 עת התחילה לעבוד בחברת כוח אדם “קידומים פרסונל בע”מ” בשכר של 4,846 ₪ לחודש. בהתאם לתצהירה, היא עובדת כיום בדואר ישראל באמצעות חברת כוח אדם והתשלום הינו על בסיס 24 ₪ לשעה. לדבריה, גם בבזק החלה לעבוד כעובדת כוח אדם, בשנת 1998, והיא התקבלה כעובדת מן המניין – בשנת 2000. לטענתה הייתה עובדת מצטיינת שם.
40. התובעת טענה כי לו הייתה עובדת בבזק בפועל, בסמוך לראורגניזציה שם, סביר כי לא הייתה נפלטת מבזק והייתה מוצאת משרה חלופית בתוך בזק. עלה, כי כאשר חזרה לעבוד הוצעה לה עבודה בתל אביב (בדומה לעובדים אחרים) אך לדבריה, נוכח הצורך בנסיעות יומיומיות – לא יכולה הייתה לקבל ההצעה. בעדותה הוסיפה, כי ביקשה לעבוד בתל אביב שלושה ימים ויומיים בירושלים, אך בקשתה לא התקבלה. על אף שמדובר בעבודה משרדית שם, טענה כי לצורך העבודה שהוצעה לה במרכז עזריאלי, נדרשת הליכה מתחנת האוטובוס לבניין וגם בתוך מחלקות שונות בבניין עצמו. מעדות התובעת עלה כי הוצע לה גם לעבוד כמוקדנית – אך היא מצאה שעבודה זו לא מתאימה לכישוריה וכן לתפקידה ושכרה הקודמים.
41. התובעת מציינת בתצהירה כי פוטרה מעבודה בחברת קידומים הנ”ל ביום 19.1.2009 שכן הסניף שלהם נסגר בירושלים, והיא נותרה מובטלת עד ליוני 2010. באותה תקופה קיבלה דמי אבטלה. התובעת היא בעלת תואר ראשון במנהל עסקים וכן הנדסאית תעשייה וניהול מהמכללה למינהל. מהחקירה הנגדית של התובעת עלה כי ממאי 2010 היא עובדת בדואר ישראל והוגשו מסמכים שסומנו ד’. הנ”ל מלמדים כי עד 1.2.2011 עבדה באמצעות חברת משאבי אנוש אתגר ושכרה עמד על כ- 5,400 ₪ ובהמשך עברה לעבוד ישירות בדואר כאשר שכרה עלה לכ-6,500 ₪ (ר’ הנתונים המצטברים בתלוש חודש אוקטובר 2011 בחלוקה לתשעה חודשי עבודה באותה שנה). הוצג חוזה המלמד כי בעת עדותה היא עבדה על בסיס חוזה שיפוג בסוף שנת 2012 והתובעת טענה כי היא ממלאת מקום של עובדות שיצאו לחופשת לידה ובקרוב יהא עליה לחפש מקום עבודה חדש (ר’ עמ’ 9 שורות 19-15). התובעת לא חלקה על כך שהיא עובדת בדואר שעות נוספות לא מבוטלות. לדבריה, האמור נעוץ בצורך נפשי וכלכלי לחזור לעבודה. התובעת לא חלקה עוד על כך שאין לה קושי ללמוד תוכנות חדשות, בהתאמה לצורך במקום העבודה (ר’ עמ’ 26).
42. ממסמכים שצורפו לתצהיר התובעת עולה כי בשנת 2005 עמד שכרה החודשי הממוצע על 9,320 ₪, בשנת 2006 על 10,045 ₪, בשנת 2007 על 9,396 ₪ (בגין עשרה חודשי עבודה). בהתאם לתלושי שכר מקידומים עמד שכרה הממוצע שם על 4,850 ₪ וזאת בהתעלם מתלוש החודש הראשון שהוצג, שהיה נמוך באופן חריג.

    בגין העבודה בדואר, הוצגו תלושי החודשים מאי ויוני 2010 המלמדים על שכר ממוצע של כ – 5,315 ₪. עוד הוצגו מסמכים באשר לדמי אבטלה, ר’ נספח יט’ לתצהיר.

43. עלה במהלך חקירת התובעת כי היא מתגוררת עדיין עם הוריה. אביה פנסיונר של התעשייה האווירית ואמה עקרת בית. עוד מתגורר עימם אח נוסף בן 34 (ר’ עמ’ 20 ש’ 5-4). הדירה נמצאת בקומה שלישית, בבנין בו אין מעלית. התובעת הסכימה בעת עדותה כי עד לתקופה בה לקחה חופשה ללא תשלום, לא נפגע שכרה, למעט לנוכח ניצול ימים שצברה בעבר. לא הוצגו נתונים לשום את שווי אותם ימים. עוד לא חלקה על כך שקיבלה פיצויי פיטורין ולדבריה הוצע לה גם סך נוסף של 5,000 ₪ אשר לא לקחה, שכן היה מותנה בחתימה על מסמך, עליו סירבה לחתום. בהקשר זה יש ליתן את הדעת לתצהיר של הגב’ סימה יהב – שהוגש מטעם הנתבעים 1 ו – 2 ואשר הצדדים וויתרו על חקירתה; בתצהיר זה נאמר כי בתלוש השכר מופיעים רכיבים שאינם שכר אלא החזר תשלום ביטוח חובה ואגרת רישוי רכב. בהתאם לתצהיר – הייתה התובעת בחופשת מחלה מיום 1.3.07 ועד 24.10.07, כאשר אז שולם לה שכרה על חשבון ימי מחלה. בחל”ת הייתה התובעת מיום 25.10.07 ועד ליום 29.2.08, ואת העסקתה בבזק סיימה בסוף אפריל 2008. עם סיום העבודה, שוחררו לתובעת כספים שנצברו עבורה בתקופת העבודה, בסך כולל של כ – 49,000 ₪ ובנוסף היא קיבלה מהנתבעת 1 פיצויי פיטורין בסך של 13,264 ₪.
44. באופן מפתיע, עלה במהלך החקירה הנגדית של התובעת על ידי ב”כ נתבעות 3 ו – 4 כי לאחר התאונה היא עברה ניתוח, עקב גידול בבטנה אשר נמצא שאינו סרטני. הניתוח בגין הברך היה בחודש יוני 2009 והניתוח בבטנה היה בדצמבר 2009. מדובר בניתוח המחייב החלמה בדומה לניתוח קיסרי – “כמה חודשים” (ר’ עמ’ 20 ש’ 26). התובעת הסכימה כי באותה תקופה אף לא חיפשה עבודה, מאחר וידעה שעליה לעבור את אותם ניתוחים. מדובר בתקופה שלאחר העבודה בקידומים (ר’ עמ’ 24 ש’ 8). התובעת טענה כי לא מצאה לציין את האמור – שאינו קשור לתביעה, מאחר ו”התיק גם כך מסובך” (ר’ עמ’ 21 ש’ 8). לטענתה הקושי שלה היום להרים משקל נובע מהקרסול ולא מאותו ניתוח (ר’ עמ’ 24 ש’ 27-26). אעיר כי מטבע הדברים השמטה זו לא תרמה לאמינות התובעת. עוד בנושא אמינות התובעת – עלה במהלך חקירתה כי במל”ל נרשם שהיא לא חזרה לעבוד וזאת אף במועד המאוחר לחזרה לעבודה ולפיטורים מבזק (מחמת השינויים הארגוניים). עלה כי ייתכן ובעניין זה הייתה הטעיה מסוימת של המל”ל. כמו כן, הסתבר כי חלק מאישורי המחלה שהיו בידי התובעת, ניתנו לה באופן רטרואקטיבי. באשר לשאלה מדוע לא ניסתה לטעון במל”ל להחמרה בגין ברכה, בהתאמה להליך שהיה בבית משפט, השיבה כי לא היה לה כוח לכך והעדיפה להגיע למל”ל בצורה מסודרת, רק לאחר סיום ההליך ואחרי החלמה מהניתוח (ר’ בראש עמ’ 33). אעיר כי השאלה לא ברורה שכן למיטב הבנתי הנכות במל”ל כוללת גם את הפגיעה בברך. התובעת טענה כי גם היום היא נדרשת למשככי כאבים.
45. מטעם נתבעות 4-3 הוגשה חוות דעת אקטוארית באשר להפחתת תגמולי המל”ל שהתובעת קיבלה, מקבלת ותקבל. בהתאם לחוות דעת מעודכנת – יש מקום להפחתת סך של 559,117 ₪ + 12,303 ₪ (בגין ריבית על תגמולי העבר) ובסך הכול 571,420 ₪. (על בסיס קצבה חודשית בסך של 1,548 ₪). נטען עוד כי לו הייתה התובעת מצליחה לפעול כך שיוכרו גם במל”ל עוד 5% נכות בגין החמרה, היה מקום להפחית סך של 606,346 ₪ (על בסיס קצבה חודשית בסך 1,742 ₪) + 12,344 ₪.
46. טרם שאפנה להכריע בראשי הפיצוי שנתבעו, אציין כי עלה באופן ברור ביותר מהעדויות שהתובעת לא פוטרה עקב פגיעתה, אלא עקב שינויים בחב’ בזק בתחילת שנת 2008. יש ליתן את הדעת כי גם בין העדים שנשמעו, היו ותיקים (אף יותר מהתובעת), אשר כבר אינם עובדים בבזק ואשר אף הם חדלו מכך, עקב אותם שינויים. טענת התובעת – כי לו הייתה עובדת בבזק בסמוך לאותה ראורגניזציה, הייתה מוצאת ביתר קלות עבודה חלופית בתוך בזק, לא שכנעה אותי (זאת גם אם אתעלם מכך שלא ברי מדוע בחרה התובעת שלא לשוב לעבודה במשך פרק זמן כה ממושך). הטענה אינה משכנעת, מקום בו עולה כי רבים אחרים לא הצליחו למצוא מקום חלופי בבזק ועת שהתובעת סירבה לעבור לעבוד בתל אביב. לא שוכנעתי עוד שהתובעת לא יכלה מבחינה פיזית, לעבור לעבוד בת”א. להתרשמותי, לא המגבלה הרפואית עמדה ביסוד הפסקת העבודה בבזק, אלא חוסר רצונה לנסוע לעבוד בעיר אחרת, כפי שעשו חלק מהעובדים אחרים. לא ברורה הצעת התובעת לנסוע לתל אביב רק שלושה ימים, וכי בימים אלה לא קיימות אותן מגבלות?!. וכי בימים אלה לא תצטרך לנוע בתוך המשרדים עצמם?!. הסבר התובעת לכך שבחרה לחזור לעבוד רק 16 חודשים לאחר התאונה, גם הוא לא היה מספק וממילא ככל שמחמת העדרה בסמוך לראורגניזציה נפגעה (טענה שכאמור איני מקבלת), אין לה להלין אלא על עצמה.
47. מנגד, לא ניתן להתעלם מכך שלאחר סיום העבודה בבזק, נאלצה התובעת לעבוד בשכר נמוך מזה שהשתכרה בעבר. אכן, נראה כי הירידה בשכר נעוצה בחלקה מעצם המעבר למקום עבודה חדש ולא בנכותה, ברם, אף בשים לב לכך שעבודתה במהותה אינה עבודה פיזית, לא ניתן לשלול את ההנחה כי לפגיעתה חלק מסוים, באותה ירידה בשכר. עוד יש ליתן את הדעת לטענת התובעת כי – אין מקום להעניק רק 5% נכות בגין הפגיעה בברכה, מקום בו קבע פרופ’ מושיוב כי עסקינן בנכות של 10%. נטען כי מאחר ואין תיעוד לפגיעה בברך, עובר לתאונה – יש מקום להכיר בכלל הנכות. עוד נטען – כי מרגע שהוכרה הנכות בגין הברך גם במל”ל, הרי שיש להכיר בה גם בבית משפט ובמלואה (יוער כי התובעת מתעלמת עם זאת מכך שבמל”ל מנגד הוכרו בגין הפגיעה בקרסול רק 10% ולא 15% – בהם הכיר פרופ’ מושיוב. בסך הכול נקבעה אפוא אותה נכות כוללת ע”י פרופ’ מושיוב וגם במל”ל, אף אם בחלוקה שונה).
48. אף שהתובעת הפנתה כאמור לקביעות המל”ל, היא בחרה להתעלם מהעובדה שהנכות הכוללת שנקבעה שם (הן בגין הברך, הן בגין הקרסול והן בגין הצלקות) – הועמדה על כ- 24% – ללא הפעלת תקנה 15, בעוד סיכומיה נערכו על בסיס 32% נכות רפואית ונכות תפקודית אף גבוהה יותר. לטעמי, בפועל צריך התחשיב להיערך על בסיס קביעות פרופ’ מושיוב, תוך התעלמות מהנכות בגין הצלקת באשר למשמעות התפקודית, כלומר בשים לב לקביעת 15% נכות בגין הקרסול בתוספת 5% עד 10% בגין הברך ובסה”כ למרב כ- 23.5%. בדרך פלא בעת הגשת סיכומי התובעת “גדל” סכום הפיצוי לו טענה בכמיליון ₪, ביחס לסכום המקורי לו טענה בתחשיבה (עוד עובר לביצוע הפחתה בגין תגמולי המל”ל). נראה כי יש באמור להעיד על הקושי להיעזר בסכומים להם טענה.

    טענות הצדדים בסיכומים באשר לרכיבי הנזק:

49. התובעת – טענה בסיכומיה לפיצוי כדלקמן; בגין כאב וסבל – נטען לסך של 350,000 ₪, בגין הוצאות העבר – נטען כי הוצגו קבלות בסך משוערך של כ- 15,000 ₪ בעוד קופ”ח והמל”ל הסכימו להחזיר כ 1,156 ₪ ונדרש פיצוי בסך 50,000 ₪. בגין עזרת צד ג’ בעבר – נטען לפיצוי בסך 90,000 ₪, בגין הפסדי שכר בעבר – נטען לפיצוי כולל בסך 528,487 ₪, זאת על בסיס ניתוח תוך הפרדה בין השנים השונות, הנחה כי כל הפסד במשך כל אותן שנים, יסודו בתאונה והוא אף מתיישב עם החובה לפעול להקטנת הנזק ובהנחה ששכר התובעת עובר לתאונה עמד על 9,600 ₪ ובשערוך להיום, סך של 14,000 ₪ לחודש (ר’ פירוט התחשיב בעמ’ 19-18 לסיכומי התובעת). בגין פגיעה בכושר ההשתכרות – נטען לפיצוי בסך 1,040,042 ₪, על בסיס שכר בסך 14,000 ₪ ו- 32% נכות. בגין הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים – נטען על בסיס 5% לפיצוי בסך 52,002 ₪, בגין פגיעה בכושר הניידות פיצוי בסך 250,000 ₪, עזרת הזולת לעתיד – 250,000 ₪ והוצאות לעתיד בסך 125,000 ₪ (כאמור לעיל, בשונה מכך – בתחשיב הנזק מטעמה, טענה התובעת לסך של כ- 1,700,000 ₪, עובר להפחתת המל”ל וסוגיית החבות).

    באשר לניכויים, טענה התובעת כי אין מקום לניכוי השווי מהוון של כלל תגמולי המל”ל וזאת ככל שבית המשפט יקבל את עמדת פרופ’ מושיוב כי יש להכיר רק ב- 5% מתוך 10% נכות בגין הפגיעה בברך. נטען כי במקרה שכזה יש להפחית כחמישית מסכום ההפחתה על יסוד הלכת פרלה עמר ורע”א 5670/10. עוד נטען כי ככל שתעלה אפשרות לבליעת התביעה, יש לקבוע דין שונה לנתבעות 2-1 כמעסיק – עת שאין זכאות ל- 25% מהפיצוי ביחס לנ”ל ובין אחריות נתבעות 4-3 – אשר ביחס אליהן עומדת מכל מקום זכאות ל- 25% מחלקן בפיצוי.

50. נתבעות 2-1 – טענו כי לנוכח המועד המאוחר בו עלתה הבעיה בברך (לרבות בפני ועדות המל”ל), יש לקבוע כי הפגיעה אינה קשורה לתאונה. נטען עוד כי יש להכיר בנכות זמנית מלאה למשך שישה חודשים בלבד, לנוכח קביעות פרופ’ מושיוב. לא היה צורך רפואי אמיתי המצדיק היעדרות לאחר מכן, למשך תקופה כוללת של 16 חודשים. הוטעם כי אפילו במל”ל הוכרה נכות זמנית מלאה למשך כעשרה חודשים ולאחר מכן זו פחתה משמעותית. נתבעות אלה הפנו עוד לכך שאף הרופאים המטפלים סברו שכבר בחודש אוגוסט 2007, הייתה התובעת יכולה לשוב לעבודה (אף אם במגבלה מסוימת, ר’ בראש עמ’ 30 לסיכומי נתבעות אלה). הוטעם כי בשנת 2008 עמדה הנכות הזמנית במל”ל על 15% בלבד, אשר בוודאי אינם מצדיקים היעדרות מעבודה, שאינה פיזית במהותה. הודגש כי אין קשר בין הפסקת העבודה בבזק והפגיעה, אלא זו יסודה בשינויים בבזק ובחירת התובעת שלא לעבור לעבוד בתל אביב, כאחרים. מכל מקום, ככל שיקבע אחרת, הוטעם כי יש להפחית כל תשלום שקיבלה בגין פיטוריה (ר’ בראש עמ’ 32 לסיכומים).
51. לטענת נתבעות 2-1 בגין כאב וסבל די בסך של 50,000 ₪ (אין ראיות לפגיעה נפשית ואין סיבה להימנעות מפעילות גופנית ועליה במשקל, עד לטענה לפגיעה בסיכוי להינשא). אין מקום להחזר הוצאות בעבר – כאשר התובעת מטעמיה הזמינה ארוחות מוכנות וערכה קניות שונות באינטרנט, ללא הצדקה, אף שהיא מתגוררת בבית הוריה. הוצאות רפואיות מכוסות באמצעות המל”ל. באשר לעזרה בעבר – לא הובאו עדויות קרובים שסיפקו כביכול העזרה והתובעת העידה על עזרה בחודשיים הסמוכים לתאונה ועוד כשבוע שבועיים לאחר כל ניתוח. נטען כי ניתן להסתפק בסך של 3,500 ₪. באשר להפסדי שכר בעבר – נטען כי יש לפצות בגין 7 חודשי היעדרות מוצדקים בלבד וכי הצמדת 9,600 ₪ מאמצע התקופה, מולידה בסיס שכר של 11,393 ₪ ולא 14,000 ₪ כנטען. באשר ליתרת התקופה, בשים לב למיעוט הקבלות שהציגה, הניתוח הנוסף והעובדה שאין הצדקה להימנעות מעבודה בחלק מהתקופה – הוצע פיצוי על בסיס 3% למשך 40 חודשים מהשכר הממוצע במשק (8,900 ₪) ובסך הכול הוצע 90,431 ₪. באשר להפסדי שכר בעתיד – הוצע 50,000 ₪ (על בסיס 2.5%, משכר 8,900 ₪ מגיל 38 עד 67). נטען כי אין מקום לפסוק פיצוי בגין הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים, פגיעה בכושר ניידות והוצאות ועזרה בעתיד.

    הוטעם כי יש לנכות את כל תגמולי המל”ל ואין לפנות להלכת פרלה עמר, מקום בו ברי כי כל הנכות במל”ל, הוכרה בגין הפגיעה בתאונה וזו הוכרה כנכות מעבודה ולא נכות כללית.

52. נתבעות 4-3 – הוסיפו כי אין להסתפק בהפחתת תגמולי המל”ל על בסיס חוות דעת אקטוארית שהגישו, אלא יש לבצע הפחתה בסך 606,346 ₪, הכוללת ניכוי רעיוני. לטענתן משקבע פרופ’ מושיוב 10% נכות בגין הברך – היה על התובעת לפעול במל”ל לכך שתוכר לה נכות נוספת שם. עוד העלו טענות באשר להקטנת הפיצוי ו/או הקטנת החזר הוצאות ו/או שכה”ט, בשים לב למועד המאוחר בו הועלתה טענת ההחמרה וסרבול ההליך בגין כך (ר’ גם החלטה מיום 8.11.10, אליה הפנו).

    הפיצוי הנפסק;

53. בהתאמה לראשי הנזק שנכללו בתחשיב התובעת בסיכומיה – אני מוצאת לפסוק כי הפיצוי הראוי ברכיבים השונים יהא כדלקמן:

54. בגין כאב וסבל – בשים לב לקביעות פרופ’ מושיוב, הצורך בשלושה ניתוחים ותקופת הנכות הזמנית בה הכיר – אני פוסקת לתובעת פיצוי בסך 150,000 ₪.
55. בגין הוצאות העבר – בשים לב לקבלות שהוצגו, הנחתי כי לא כולן מוצדקות (אין הצדקה לעלויות האוכל שהתבקשו ולחלק מעלויות המשלוחים – זאת עת שהתובעת שאינה נשואה – מתגוררת באותו בית עם הוריה ועם אחיה הבוגר) והנחה מנגד כי לא ניתן לשמור כל קבלה וקבלה – אני פוסקת פיצוי, בשווי נוכחי, בסך 15,000 ₪.

56. בגין עזרת צד ג’ בעבר – לא הובאו ראיות לעזרה בשכר, אך מקובלת עלי הנחה כי בחודשים הסמוכים לתאונה וכן לניתוח הנוסף בברך, ניתן להניח כי העזרה שסיפקו הורי התובעת או אחיה, חרגה, לפחות בחלקה, מזו המצופה מקרובי משפחה בגדר חובתם המוסרית. בגין החלק החורג האמור אני פוסקת פיצוי בסך 10,000 ₪.

57. בגין הפסדי שכר בעבר – פרופ’ מושיוב קבע כשבעה חודשי אי כושר. באשר לפרק זמן זה אין מחלוקת כי עד ליום 1.3.07 לא נפגע שכר התובעת. בהתאם לתצהיר גב’ יהב, אשר לא הופרך, לא הייתה פגיעה בשכר גם לאחר מכן עד ליציאה לחל”ת ביום 25.10.07 וממילא אין מקום לפיצוי בגין תקופה זו. לא הובאו ראיות לנזק כספי עקב ניצול ימי המחלה ולא הונחו נתונים אשר מאפשרים לשום את ערכם, במקרה שכזה. לאחר תקופה זו, אין קביעת אי כושר זמנית מלאה ולטעמי עדות התובעת לא סיפקה מענה לשאלה המתבקשת – מדוע לא פעלה להקטנת נזקה, בדרך של חזרה לעבודה.

    “חזרה לעבודה אחרי החלמה, אף היא בגדר חובה המוטלת על הנפגע, במובן זה שאי קיומה יגרור אחריו שלילת הפיצויים בשל הפסד כושר ההשתכרות… התוצאה היחידה שתצמח מהימנעות מקיומה בבחינת “אכיפה שלילית”, תהיה אי פסיקת הפיצוי בגין הפסד השתכרות ממי שהפר אותה. נפגע שאינו משתמש בכושרו להשתכר, אינו זכאי לפיצוי עבור הפסדו, שכן הפסד זה אינו נובע מהפגיעה”.
    ד’ קציר, פיצויים בשל נזקי גוף, מהדורה חמישית, עמ’ 1671.

58. לפיכך, באשר לתקופה שמאותו מועד, אין מקום לבחינת הנזק הנגרם בכל חודש, תוך אבחנה בין תקופות שונות, כפי שטענה התובעת. מאחר ואני סבורה שביסוד הירידה בשכר התובעת עומדת בראש, בחירתה שלא לעבור לעבוד בתל אביב, במסגרת הראורגניזציה שהייתה במקום עבודתה, איני סבורה שיש מקום גם לפיצוי על בסיס השוואה פרטנית בין שכרה בפועל בתקופות שונות ובין שכר אשר אותו יכולה הייתה לקבל בבזק. כאשר אותם הפסדים, יסודם בבחירות של התובעת ולא בתאונה (בין בחירה שלא לעבור לעבוד בתל אביב ובין בחירה להמתין מחמת “התנהלות מול המל”ל” וכיו”ב) – יש מקום לפיצוי רק בשים לב לנכות הרפואית ובהנחה מטיבה כי לכולה (למעט הצלקת) יש משמעות תפקודית. אדגיש שוב כי הטענה שבגלל צורך לנסוע בקו פנימי בתל אביב, בתוספת צורך להסתובב קצת בתוך המשרד עצמו שם, לא יכלה התובעת להישאר בבזק, לא שכנעה אותי. חובת התובעת לפעול להקטנת נזקה הייתה לכל הפחות לנסות לעבור לעבוד שם ואז לבחון האם ניתן להישאר שם. אם לאו, יכולה הייתה לחפש עבודה חדשה, תוך כדי עבודתה שם. עבודה חלופית מתאימה לרצונותיה וצרכיה.
59. מתחילת חודש נובמבר 2007 ועד סוף ינואר 2013, בהפחתת כשלושה חודשים (הונח שבפרק זמן זה לא יכלה לעבוד כשישה חודשים בגין הניתוח הנוגע לגידול, אשר אינו קשור לתאונה, אך קוזזו מנגד כשלושה חודשים, בהנחה מטיבה, בגין הניתוח לכריתה חלקית של המיניסקוס ביוני 2009) – אני מוצאת לפסוק לתובעת פיצוי מתוך כלל נזקיה בסך 150,000 ₪. האמור נקבע על בסיס שכר של 9,600 ₪ לו טענה, נכות תפקודית בגובה 23.5% (כלומר כלל הנכות בגין הברך, אך ללא הנכות שהוכרה בגין צלקת) 60 חודשים של הפסד וריבית והצמדה מאמצע התקופה. מטבע הדברים, מקום בו לא הנחתי כי הפסקת העבודה בבזק יסודה בתאונה, ממילא גם לא הבאתי בחשבון דמי אבטלה ששולמו בתקופה הרלוונטית, או כל תשלום אחר שהוא פועל יוצא של פיטורי התובעת.
60. בגין פגיעה בכושר ההשתכרות, לרבות הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים – יש ליתן את הדעת לכך שעיקר עבודת התובעת הוא בישיבה. גם עיסוקה בבזק היה בעבודה משרדית וכך גם עבודתה לאחר מכן. בנסיבות אלה, יש מקום להנחה כי אם תפעל התובעת למציאת מקום עבודה חדש, בה מנוצלים כישוריה האינטלקטואלים (ואעיר כי התרשמתי מקיומם של אלה במהלך עדותה), הנחתי היא כי לא תהא משמעות תפקודית מלאה לנכותה הרפואית.

    בשים לב לנכות שנקבעה במל”ל (10% ברך, 10% קרסול 5% צלקת, כלומר פחות מ- 20% תפקודית), לנכות שנקבעה על ידי פרופ’ מושיוב, לרבות הטענה כי יש להוסיף עוד 5% נכות בגין הברך, בהעדר פגיעה בזו עובר לתאונה ולעובדה שהתובעת לא עסקה בעבודה פיזית בעבר אלא בעבודה משרדית – אני מוצאת להעמיד הנכות התפקודית על 17.5%. בשים לב לשכר התובעת עובר לתאונה, הסכום המתקבל בהצמדת אותו סכום ותוספת שכר מסוימת אפשרית – אני מעמידה את בסיס השכר לקביעת הפגיעה בכושר ההשתכרות על סך של 12,000 ₪. בגין עוד 28 שנות עבודה ותוספת של 5% מההפסד הנמצא, בגין הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים – אני פוסקת פיצוי גלובאלי מעוגל בסך 500,000 ₪.

61. בגין פגיעה בכושר הניידות ועזרת הזולת בעתיד – אני מוצאת לפסוק פיצוי כולל בסך 90,000 ₪ (לאחר שבחנתי הערך המתקבל לפי 300 ₪ לחודש למשך 45 שנה, בהעדר ראיות להוצאות משמעותיות עד כה, חרף הזמן שחלף מאז התאונה ובשים לב לעמדה שאין מקום להפעלת תקנה 15, כמקרין על המשמעות התפקודית).

62. באשר להוצאות עתידיות נוספות – לא ברי אלו הוצאות עתידיות צפויות לתובעת ובמיוחד עת שהתאונה הוכרה כתאונת עבודה. עם זאת, בהנחה שלא כל הוצאות התובעת תהיינה מכוסות ובכלל זה עלויות עודפות של רכישת מנעל נוח, השתתפויות עצמיות וכיוצ”ב אני מוצאת לפסוק פיצוי גלובלי בסך 10,000 ₪.

63. הפחתת מל”ל;

    לאחר הפחתת אשם תורם יש להפחית עוד תגמולי המל”ל העומדים בהתאם לחוות הדעת האקטוארית שהוגשה על 571,420 ₪ (כולל ריבית על תשלומים בעבר). יש ליתן עוד את הדעת לכך שרק במקרה של הנתבעת 3 קיימת לתובעת זכאות בכל מקרה ל- 25% מנזקה, בעוד אין זה המקרה ביחס לנתבעת 1.

64. אין מקום לטענת התובעת כי אין להפחית את כלל תגמולי המל”ל; כל הנכויות שהוכרו שם, הוכרו כנובעות מהתאונה ולפיכך שגויה ההפניה להלכת פרלה עמר, אשר עניינה בנכויות נוספות, שאינן פועל יוצא של האירוע נשוא התביעה. כאשר אין מחלוקת באשר לקשר הסיבתי לתאונה, אלא מדובר בהערכת נכות שונה בין המומחה מטעם בית משפט ובין מומחי ועדת המל”ל – ממילא יש להפחית את מלוא התגמולים, אף אם במל”ל נקבעה נכות בחלוקה שונה.

    מנגד – איני מוצאת לקבל גם את הטענה בדבר ביצוע ניכוי רעיוני; הנכויות במל”ל נקבעו הן בגין הברך והן בגין הקרסול ולא שוכנעתי כי התובעת יכולה הייתה לקבל שם נכות גבוהה יותר.

65. עולה אפוא כי יש להעמיד את סך נזק התובעת על – 925,000 ש”ח.

    לאחר הפחתת 25% אשם תורם, עומד הנזק על 693,750 ₪. חלוקת הנ”ל לשניים, ביחס לחלקה של כל נתבעת (80/20), מולידה את התוצאה כי על נתבעות 2-1 לשלם 555,000 ₪ ועל נתבעות 4-3 לשלם 138,750 ₪. ברם, בעוד ביחס לנתבעת 1 יש להפחית מכך בהתאמה 80% מתגמולי המל”ל (אשר סכומם המלא עומד כאמור על 571,420 ₪) באופן שנותר לשלם רק 97,864 ₪, הרי שביחס לנתבעת 3 עליה לשלם רבע מחלקה בנזק, שכן רבע זה עולה על חלקה בהפחתת 20% מתגמולי המל”ל. לפיכך על נתבעת 1 לשלם 97,864 ש”ח ועל נתבעת 3 לשלם 34,687 ש”ח (הסכומים עוגלו).

    (לחלופין – הפחתת תגמולי המל”ל מהסך של 693,750 ₪ מוליד ייתרה בסך 122,330 אשר על נתבעות 2-1 לשאת ב- 80% ממנה, דהיינו 97,864 ש”ח בעוד על נתבעות 4-3 לשאת ברבע מ-20% מאותו סכום עובר להפחתה, 34,687 ₪).

    סך הכול יש אפוא לשלם עוד לתובעת, מעבר לתגמולי המל”ל – סך של 132,551 ₪.

66. עם זאת יש ליתן כאמור עוד את הדעת לעובדה שנתבעת 3 ביטחה גם את נתבעת 1 ובהתאם לאמור לעיל, באשר לכפל הביטוח – על נתבעת 4 לשאת עוד ב- 10% מחלקה של נתבעת 1, דהיינו בסך נוסף של -9,786 ש”ח (מעוגל).
67. העולה מהמקובץ; לנוכח האשם התורם, דבר היות חלק ניכר מהנזק מפוצה באמצעות תגמולי המל”ל, ובשים לב לאבחנה בין הנתבעות וכפל הביטוח – על הנתבעות לשלם ביחד ולחוד סך כולל של 132,551 ₪ כאשר על נתבעות 2-1 לשלם סך של 88,078 ש”ח ₪ ועל נתבעות 4-3 לשלם סך של 44,473 ש”ח. בנוסף תשלמנה הנתבעות הנ”ל ביחס של 66% ו- 34% (היחס בקירוב, בין הסכומים השונים בהם נשאו לבסוף) גם בשכ”ט ב”כ התובעת בסך כולל מעוגל של 31,000 ₪ – וכן תחזרנה הוצאות התובעת בגין אגרת בית משפט, חוות דעת מומחים ותשלומי עדים, הכול בתוספת ריבית והצמדה ממועד כל תשלום. בשים לב למועד המאוחר בו ביקשה התובעת לטעון לנכות הנוספת בגין הברך (נובמבר 2010, לאחר שהצדדים כבר טרחו בהגשת תחשיבי נזק וחרף העובדה שהניתוח היה עוד ביוני 2009) – אזי ככל שהתובעת נדרשה לשלם לד”ר ליבני שני תשלומים, תוחזר רק עלות חוות הדעת הגבוהה מבין השתיים וכן יופחת סך של 4,000 ₪ מכלל ההוצאות וזאת בגין הטרחה המיותרת והשתתפות בהוצאות שנגרמו לנתבעים, עת נדרשו להגיש תחשיבי נזק, בטרם גובש המצב הרפואי וכן עת נדרשו לחוות דעת נוספת מטעמם ומימון נוסף לחוות הדעת המשלימה של פרופ’ מושיוב (ר’ בעניין זה גם החלטתי מיום 8.11.10).

פסק הדין יומצא לצדדים.

ענת זינגר 54678313-11927/08

ניתן היום, ז’ אדר תשע”ג, 17 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

______________________________________________________________________________

מקור פסק הדין:

נבו הוצאה לאור בע”מ  nevo.co.il   המאגר המשפטי הישראלי