עורך דין נזקי גוף - משרד עו"ד ירון מויאל | פסק דין נזקי גוף

להלן פסק דין אשר ניתן באוגוסט 2012, במשפט בו ייצג עורך דין ירון מויאל את התובע, אשר נפגע
מנפילה בחדר מדרגות במקום העבודה.

בית המשפט המחוזי בירושלים פסק לטובת התובע, וקבע כי ישולם לו פיצוי בסך של כ-125,000 ₪,
בתוספת שכר טרחת עורך דין והוצאות המשפט.

לחצו לקריאת המאמר עורך דין נזקי גוף

לחצו לקריאה על נזקי גוף – תאונות עבודה

______________________________________________________________________________

(י-ם) 2193/08 תא (י-ם) 2193-08 פרנק שחר נ’ אל על נתיבי אויר לישראל בע”מ

בתי המשפט

בית המשפט המחוזי בירושלים

לפני: כב’ השופט אריה רומנוב

ת”א 2193-08

בעניין:

פרנק שחר

התובע

– נ ג ד –

1. אל על נתיבי אויר לישראל בע”מ

2. הראל חברה לביטוח בע”מ

הנתבעות

ב”כ התובע: עו”ד י’ מויאל

ב”כ הנתבעות: עו”ד מ’ זילברברג

פסק דין

רקע

לפניי תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף שנגרמו לתובע שעה שביום 19.12.05 נפגע תוך כדי ירידה בגרם מדרגות במקום עבודתו אצל נתבעת 1 (להלן: “אל-על“).
התובע הינו יליד 16.8.61. בין השנים 1997 ל-2006 הועסק על ידי אל-על. כך גם במועד התאונה שעניינה יידון להלן.
נסיבות התאונה
הצדדים חלוקים בדבר נסיבותיה המדוייקות של התאונה. אין חולק, כי התובע נפל ונחבל תוך כדי ירידה בגרם המדרגות האחורי המצוי בבניין ההנהלה של אל-על (המכונה “הבניין החדש”) שם עבד. יוער, כי גרם המדרגות נבנה ככל הנראה במקור כגרם מדרגות חירום, אך שימש את עובדי אל-על גם בשגרה. עם זאת, קיימת בין הצדדים מחלוקת בשתי נקודות מרכזיות. האחת, המיקום המדוייק שבו התרחשה הנפילה. השנייה, הגורם לתאונה ואחריות הנתבעות להתרחשותה.
אדון תחילה בנקודת המחלוקת הראשונה. לטענת התובע, במהלך עבודתו ביום 19.12.05, הוא ביקש להגיע אל “הבניין הישן”, המצוי מאחורי “הבניין החדש” בו עבד. לשם כך, הוא פנה אל עבר המעלית. ואולם, כך על פי הטענה, אחת העובדות, גב’ בלאט, שישבה מול הכניסה למעלית, מסרה לתובע כי המעלית מקולקלת, ומשכך הוא פנה אל עבר גרם המדרגות מושא דיוננו והחל לרדת בו. יוער, כי על מנת להגיע מהקומה השלישית, שם עבד התובע, ועד ליציאה מהבניין בקומת הקרקע, היה על התובע לרדת את הקומות הבאות: מקומה שלישית לשנייה, משנייה לראשונה, מראשונה לביניים, ומביניים לקומת קרקע. לטענת התובע, התאונה אירעה שעה שהיה מצוי בירידה בין הקומה הראשונה לקומת הביניים. בתצהירו תיאר התובע את רגע התאונה באופן הבא: “בעת הירידה במדרגות, באזור שאין בו מסעד יד, מיד אחרי המדרגה הטרפזית (הנראית בתמונות מס’ 1 + 3 בחוות הדעת של האדריכל לזר), כשלה רגלי ונפלתי וכתפי השמאלית נחבטה בעוצמה”.
הנתבעות טוענות מנגד, כי לא עלה בידי התובע להוכיח את מקום נפילתו המדוייק ואת הגורם לנפילה. לטענתן, בשורה של הזדמנויות שהיו לתובע מאז התאונה (בטופס ההפניה לקבלת טיפול רפואי (בל/250); בטופס התביעה לדמי פגיעה במל”ל; בטופס התביעה לקביעת דרגת נכות במל”ל; ובטופס תביעה מכוח פוליסת תאונות אישיות) הוא לא ציין את מקום הנפילה המדוייק, את אופן התרחשותה ואת הגורם לה. עוד טוענות הנתבעות, כי אף בכתב התביעה מושא ההליך דנן, ובחוות דעת המומחה של האדריכל לזר שצורפה לה, לא מצויין מקום הנפילה המדוייק. לטענת הנתבעות, רק במהלך חקירתו הנגדית של התובע, שנערכה כשש שנים לאחר התאונה, הצביע התובע לראשונה על המדרגה בה נפל, ותיאר את אופן התרחשות התאונה. בנסיבות אלה טוענות הנתבעות, כי נוכח העובדה שמדובר בעדות יחידה של בעל דין, ללא חיזוק או סיוע חיצוני, יש לקבוע כי לא עלה בידי התובע להוכיח את נסיבות התאונה כנדרש, וכפועל יוצא מכך יש לדחות את התביעה.
אני סבור כי יש לקבל את גרסתו של התובע באשר למקום התרחשות התאונה. בהקשר זה אני מוצא כי גרסתו העובדתית של התובע היא בעיקרו של דבר – גרסה אחת.
אקדים ואומר, כי אין לזקוף לחובתו של התובע את העובדה שבפניותיו למל”ל, ובתביעה מכוח פוליסת תאונות אישיות בה החזיק, לא תיאר את נסיבות התאונה בפרוטרוט. זאת מהטעם הפשוט, שמבחינת גופים אלה, אין משמעות לנסיבות המדוייקות של האירוע ולגורם לתאונה, אלא חשוב בעיקר אופי הפגיעה הפיזית. משכך, ניתן בהחלט לקבל את התיאור התמציתי אודות נסיבות התאונה שנמסר לגורמים אלה על ידי התובע.
בכתב התביעה תוארו נסיבות התאונה באופן הבא:
“6. בעת הירידה במדרגות, כשלה רגלו של התובע והוא נפל במורד המדרגות וכתפו השמאלית נחבטה בעוצמה.”
בתצהיר עדותו הראשית, מיום 15.7.10, תיאר התובע את נסיבות התאונה כך:
“בעת הירידה במדרגות, באזור שאין בו מסעד יד, מיד אחרי המדרגה הטרפזית (הנראית בתמונות מס’ 1 + 3 בחוות דעת האדריכל לזר), כשלה רגלי ונפלתי וכתפי השמאלית נחבטה בעוצמה”.
בפתח הדיון מיום 21.11.11 הגיש התובע לתיק בית המשפט דיסק ובו צילום וידאו של מקום התאונה. במסגרת חקירתו הנגדית הציג התובע את הסרטון ונשאל על אודות נסיבות התאונה (בעמ’ 21 ש’ 19 ואילך):
“ש. אתה עובר את קומה שנייה, עובר קומה ראשונה, ואז מגיע לגרם המדרגות שבין הראשונה לביניים?
ת. נכון.
ש. תראה לי בדיוק בתמונה איפה נפלת?
ת. הסרט שהסרטתי מתחיל בתחילת הקומה הראשונה. יש מדרגות רגילות, לאחר מכן יש את הקטע של המדרגות בסיבוב…מיד לאחר הסיבוב, יש עוד 3 מדרגות שחלקן בסיבוב, המדרגה הראשונה של גרם המדרגות השני שיורדים בו, לאחר הסיבוב.
…
ש. איזה רגל שמת?
ת. שמאל.
ש. ואז החלקת?
ת. נכון.
ש. ומה קרה?
ת. החלקתי אחורה על הצד האחורי שלי. החלקתי במורד המדרגות, כמו מגלשה. החלקתי כמה מדרגות.
ש. אז סיימת את הסיבוב..
ת. אני רוצה להבהיר שזה לא גרם מדרגות רגיל. המדרגות זה סיבוב זה לא משטח.
ש. אתה עומד על יד המעקה, אתה מוריד את רגל שמאל, זה פחות או יותר המקום..
ת. תסתכל על המעקה הוא לא מגיע למדרגה הזו..
ש. בקיצור, ממה שאני רואה בתמונה, אתה שם רגל שמאל, המעקה משמאל בטווח ידך..
ת. לא מדוייק. המעקה לא מגיע לאותה מדרגה. המעקה מתחיל נמוך יותר.
ש. אתה היית ליד המעקה..
ת. לא מסכים איתך בעניין הזה. המעקה לא מגיע לשם.
ש. ..אני מבקש שתראה לי בתמונות איפה המדרגה הראשונה שרואים בסרט?
ת. אני מצביע על תמונה מס’ 12. (העד מסמן על גבי התמונה). “
הגרסה העולה מהאמור לעיל היא, שהתובע נפל במהלך הירידה במדרגות שבין הקומה הראשונה לקומת הביניים, בנקודה שבה חוברו שני מהלכי מדרגות, בסיבוב, באמצעות מדרגה טרפזית (היינו מדרגה שמימדיה אינם אחידים, היא צרה יותר בחלקה האחד והולכת ומרחבת עד צידה השני), כמופיע בתמונה מס’ 12 לחוות הדעת של האדריכל לזר, המומחה מטעם התובע בתחום הבטיחות, שצורפה לכתב התביעה. אינני מקבל את טענת הנתבעות לפיה רק במהלך חקירתו הנגדית של התובע התברר לראשונה היכן במדוייק אירעה התאונה, שכן הדבר עלה כבר בתצהירו. אמנם בכתב התביעה לא תיאר התובע את מקום הנפילה המדוייק, ותיאור זה נעשה רק בשלב מאוחר יותר. ואולם אני סבור, כי גרסת התובע ראויה לאמון, שכן מתקבל יותר על הדעת שהוא אכן נפל, כטענתו, במקום אשר, כפי שאעמוד על כך בהמשך, מהווה נקודת תורפה בטיחותית בגרם המדרגות.
אם כן, המסקנה היא אפוא, שאני מקבל את גרסת התובע לפיה הוא נפל במדרגה הטרפזית המצויה בסיבוב בגרם המדרגות שבין הקומה הראשונה לקומת הביניים (כמופיע בתמונה מס’ 12 הנ”ל).
שאלת האחריות
לאור קביעתי באשר למקום נפילת התובע, אפנה לבחון את נקודת המחלוקת השנייה בין הצדדים והיא שאלת אחריותן של הנתבעות, וליתר דיוק, אחריותה של אל-על, מעבידתו של התובע, לקרות התאונה.
עמדת התובע
התובע נסמך בעניין זה על חוות דעתו של האדריכל לזר, מיום 18.2.08. לטענת התובע, גרם המדרגות אינו עומד בדרישות התקנות והתקנים, וזאת בשל קיומם של מספר ליקויים, ובין היתר: היעדר תאורה מתאימה; גובה לא אחיד של המדרגות; מהלך מדרגות ארוך מהמותר; קיום מדרגות טרפזיות בגרם מדרגות המהווה מדרגות לשעת חירום; קיומם של מסעדי יד לא רציפים ובגובה לא אחיד, ועוד. עם זאת, התובע מסכים, כי נוכח העובדה שהבניין מושא התאונה הינו בניין ישן יחסית שנבנה בשנות ה-70, הרי שתקנות ותקנים שהותקנו מאוחר יותר ושקבעו סטנדרט בטיחות גבוה יותר, אינם חלים עליו במישרין. ואולם, לטענת התובע, היה על אל-על לבצע שיפורים סבירים ופשוטים יחסית בתחום הבטיחות של גרם המדרגות, כגון: הארכת מסעד היד כך שיימצא לכל אורך גרם המדרגות, רצוי בצד ימין של הירידה (היינו הצד הרחב יותר של המדרגות הטרפזיות); חספוס שולי שלחי המדרגות למניעת החלקה; שיפור עוצמת התאורה; והצבת שילוט מזהיר בולט, נוכח העובדה שמדובר בגרם מדרגות אטום וללא חלונות שקירותיו ומדרגותיו כהים.
לטענת התובע, התאונה אירעה כתוצאה משילוב של מספר גורמים: היעדר תאורה מספקת במועד התאונה; קיומן של מדרגות כהות; רצף של מדרגות טרפזיות; והעדר מסעד יד במקום התאונה. התובע מדגיש, כי מקום התאונה הוא נקודת תורפה בטיחותית בגרם המדרגות, שכן מדובר בסיבוב שבין שני מהלכי מדרגות הבנוי ממדרגה טרפזית, שהיא מדרגה שאינה שווה במידותיה, כך שחלקה הפנימי, הקרוב למסעד היד, צר יחסית, והוא הולך ומתרחב לכיוון הקיר החיצוני. מבנה זה של המדרגה לא מאפשר להניח בבטחה רגל של אדם מבוגר היורד בצמוד למסעד היד (שם מבנה המדרגה הוא הצר ביותר) ודווקא בנקודה זו מסעד היד אינו רציף ולא מאפשר ליורד נקודת אחיזה. התובע טוען עוד בהקשר זה, כי הגיוני יותר היה להציב את מסעד היד לצד הקיר החיצוני, שם המדרגות רחבות יותר.

התובע מוסיף וטוען, כי הוכח שאל-על הייתה מודעת לכשל הבטיחותי הקיים במדרגות, וזאת מהעובדות הבאות: האחת, בינואר 2006, היינו, זמן קצר לאחר פציעתו של התובע, הפיצה אל-על לעובדיה חוזר בטיחות בנושא ירידה בטוחה במדרגות. השנייה, התאורה בחדר המדרגות שופרה פעמיים מאז התאונה, בשנת 2008 ו-2010. לשיטת התובע, הדבר מוכיח כי במועד התאונה עוצמת התאורה במקום לא הייתה מספקת. השלישית, העובדה כי לאחר התאונה אל-על השלימה את מסעד היד בקטע הנפילה כך שיהיה רציף; הוסיפה פסים זוהרים על גבי המדרגות; וכאמור, שיפרה את רמת התאורה. כל אלה, לטענת התובע, מהווים הודאה של אל-על כי גרם המדרגות לא היה בטיחותי ודרש את ביצוע השיפורים הנ”ל. התובע טוען עוד, כי הוכח שבגרם המדרגות אירעו לפחות שתי תאונות נוספות דומות, לאחר נפילתו של התובע, וכי ניתן ללמוד מהתיקונים שבוצעו על ידי אל-על, שהיא הייתה מודעת לליקויים.

עמדת הנתבעות
הנתבעות טוענות מנגד, כי לא היה קיים כל פגם במדרגות אשר גרם לתאונה, ומשכך אין להטיל עליהן אחריות כלשהי. הנתבעות נסמכות בהקשר זה על חוות דעתו של מומחה בטיחות מטעמן, המהנדס דוד אופיר. הנתבעות התייחסו לליקויים הנטענים על ידי התובע בגרם המדרגות. בהתייחס למסעד היד טוענות הנתבעות, כי מסרט הווידאו שצילם התובע ומהתמונה אליה הפנה כמקום התאונה עולה, שמעל המדרגה הרלבנטית מצוי מסעד יד. אשר לקיומן של מדרגות טרפזיות טוענות הנתבעות, כי התובע הודה שכלל לא נפל במדרגות אלה. הנתבעות מוסיפות וטוענות בהקשר זה, כי התקנות האוסרות על בניית מדרגות מסוג זה במקומות מסויימים, הן מאוחרות בהרבה למועד בניית הבניין בענייננו, ואין להן תחולה רטרואקטיבית. אשר למצב התאורה, לטענת הנתבעות לא עלה בידי התובע להוכיח מה היתה עוצמת התאורה במועד התאונה ושזו לא עמדה בתקן שנדרש באותה עת.
בנסיבות אלה סבורות הנתבעות, כי יש לקבוע שהתובע נפגע כתוצאה מנפילה פתאומית מחמת חוסר זהירות או תשומת לב מצידו, שאיננה תוצאה של ליקוי או פגם במדרגות.

לחילופין טוענות הנתבעות, כי יש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור של 60% לפחות.

הנתבעות טוענות עוד, כי גם התובע עצמו, “בזמן אמת”, לא ראה כל ליקוי במדרגות, והא ראיה, שבטופס תביעתו במל”ל לקביעת דרגת נכות מעבודה נשאל התובע האם הוא מתכוון להגיש תביעה לפיצויי נזיקין בגין התאונה, והוא השיב על כך בשלילה.

דיון והכרעה בשאלת האחריות
אני סבור כי יש לבכר את עמדת התובע על פני עמדת הנתבעות ולקבוע כי הנתבעות נושאות באחריות להתרחשות התאונה, תוך שיש לייחס לתובע אשם תורם מסויים. אבהיר את הדברים.
כאמור לעיל, קבעתי כי התאונה אירעה שעה שהתובע ירד במדרגה הטרפזית המצויה בסיבוב שבין שני מהלכי המדרגות שבין הקומה הראשונה לקומת הביניים. במקום זה הסיכון למעוד גדול יותר מאשר זה הקיים בעת הירידה במהלכי המדרגות עצמם. הטעם לכך נעוץ בעובדה שמדרגה טרפזית היא מדרגה שמידותיה אינן שוות. בחלקה האחד היא צרה ובחלקה האחר, רחבה. הבעייתיות הטמונה במבנה זה של המדרגה היא בכך שהשימוש במדרגה טרפזית נעשה בנקודת הסיבוב שבין שני מהלכי מדרגות. דהיינו, במקום ליצור משטח דריכה מפריד ובולט בין שני מהלכי מדרגות, נעשה שימוש במדרגה טרפזית שמהווה בעצם גם מעין משטח הפרדה בין שני מהלכי המדרגות וגם מדרגה. בעייתיות נוספת היא עניין שיווי המשקל. ככלל, בסיבוב שיווי המשקל הוא פחות יציב. משכך, ירידה באמצעות מדרגה טרפזית, כלומר בסיבוב, היא בעייתית מבחינת שיווי המשקל. מטעמים אלה, בנוסחן הנוכחי של תקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש”ל-1970, נאסרה בניית מדרגות טרפזיות למעט בבתים פרטיים בלבד (רא’ עדותו של המהנדס אופיר בעמ’ 36 ש’ 20 – 37 ש’ 5).
עם זאת, אין חולק, כי הבניין בו מצוי גרם המדרגות הוא בניין ישן שנבנה עוד בשנות ה- 70 (רא’ עדות מר דוד הלל, ממונה בינוי ונכסים באל-על (להלן: “מר הלל“), בעמ’ 52 ש’ 3-4), וכי התקנות האוסרות על בניית מדרגות טרפזיות לא היו בתוקף במועד בנייתו ואין להן תחולה רטרואקטיבית על כל המבנים שנבנו קודם לכן. דהיינו, המסקנה היא כי לא נפל פגם בעצם בניית המדרגות הטרפזיות, בהתחשב במועד בניית הבניין ובתקנות המחייבות נכון לאותה עת. עם זאת, אין די בכך. השאלה היא, האם התנהלות סבירה של אל-על חייבה אותה לבצע התאמות בטיחות שונות לאורך השנים על מנת לדאוג לכך שגרם המדרגות יהיה בטוח לשימוש עובדיה. אני סבור, כי התשובה לכך היא בחיוב. ראיה לכך ניתן למצוא בעובדה, שכפי שעולה מהראיות שהובאו לפניי, התנהלותה של אל-על מוכיחה שהיא ביצעה, באמצעות מחלקת הבטיחות שלה, שינויים ושיפורים שונים בתחום הבטיחות של גרם המדרגות לאורך השנים. כך, אל-על החליפה את התאורה בגרם המדרגות בשנים 2008 ו – 2010 (רא’ תצהירו של מר הלל ועדותו בעמ’ 52 ש’ 8-9) והוסיפה פסים זוהרים לצד המדרגות. עוד התברר, כי תוך כדי שמיעת הראיות בתיק זה, בוצעה על ידי אל-על פעולת תיקון נוספת – הארכת מסעד היד במקום התאונה, כך שכיום קיים מסעד יד גם בצמוד למדרגה הטרפזית (רא’ עדות מר הלל בעמ’ 50 ש’ 21-28). יודגש, כי לפעולת תיקון זו ישנה חשיבות רבה. אין חולק כי במועד התאונה, כפי שניתן לראות מהתמונות שצורפו לחוות דעתו של האדריכל לזר ומהסרטון שצילם התובע, מסעד היד לא היה רציף לכל אורך מהלך המדרגות. דהיינו, במקום התאונה, מעל המדרגה הטרפזית, לא היה מסעד יד. משמעות הדבר היא, שדווקא בנקודת התורפה הבטיחותית של גרם המדרגות – המדרגה הטרפזית בנקודת הסיבוב – לא דאגה אל-על לקיומו של מסעד יד רציף. העובדה שתיקון זה נעשה לאחרונה על ידי אל-על מוכיחה כי אל-על ראתה בהיעדר קיומו של מסעד יד ליקוי שהצריך את תיקונו. ואולם, תיקון זה היה צריך להיעשות במועד מוקדם יותר, אך לא נעשה.
אשר לעניין התאורה. לטענת התובע, במועד התאונה גרם המדרגות היה חשוך ולא מואר במידה הנדרשת. התובע ביקש למצוא חיזוק לטענה זו בעובדה שאל-על שיפרה את התאורה בגרם המדרגות פעמיים, בשנת 2008 ובשנת 2010. אין בידי לקבל טענה זו, וזאת מן הטעם שלא עלה בידו של התובע להוכיח מה הייתה עוצמת התאורה במועד התאונה. במצב דברים זה, ברי כי אין התובע יכול לטעון שבמועד התאונה עוצמת התאורה לא הייתה מספקת.
מהי המסקנה מהאמור עד כה? כידוע, מבחן הרשלנות הוא מבחן של סבירות. אין דורשים מנתבע, בענייננו המעביד, לנקוט בכל האמצעים הפוטנציאליים הקיימים לשיפור הבטיחות, מבלי להתחשב בשיקולי עלות או באילוצים אחרים. הדרישה היא לסבירות. בענייננו, דומה כי השיפורים שנעשו על ידי אל-על כרוכים בעלות זניחה באופן יחסי, והייתה הצדקה לעריכתם במועד מוקדם יותר. משלא עשתה זאת אל-על – התרשלה. כידוע, מחובתו של מעביד לדאוג ליצירת סביבת עבודה בטוחה לעובדיו. כחלק מחובה זו על המעביד לפעול בצורה סבירה ולאתר מפגעים העלולים לסכן את עובדיו ולדאוג להסרתם. מעדותו של מר הלל עולה, כי אל-על אכן נוהגת לערוך סיורי בטיחות על מנת לאתר מפגעים ולטפל בהם (רא’ בעמ’ 46 ש’ 28 – 47 ש’ 3). בנסיבות אלה דומה, כי ניתן היה לצפות שהליקויים בגרם המדרגות ובפרט אי קיומו של מסעד יד רציף מעל המדרגה הטרפזית יאותרו על ידי סיור בטיחות כזה ויטופלו. ואולם בפועל הדבר לא קרה, והתיקונים והשיפורים שהוכנסו בגרם המדרגות נעשו רק במועד מאוחר לתאונה. בכך התרשלה אל-על. לטעמי, אילו מצבו של גרם המדרגות בזמן התאונה היה כפי שהוא היום, ובייחוד אילו היה קיים מסעד יד רציף מעל המדרגה הטרפזית, סביר להניח כי התאונה הייתה נמנעת.
עם זאת ועל אף האמור עד כה בשאלת אחריותה של אל-על להתרחשות התאונה, אני סבור כי גם לתובע ישנה אחריות מסויימת להתרחשות התאונה. ראשית, משום שגרם המדרגות היה מוכר לתובע אשר העיד כי עשה בו שימוש עוד קודם התאונה (עמ’ 16 ש’ 32 – עמ’ 17 ש’ 3). ושנית, משום שסביר להניח כי ירידה זהירה יותר במדרגות מצידו של התובע, על אף הליקויים שבגרם המדרגות, היתה עשויה למנוע את התרחשות התאונה. בהקשר זה יש להעיר, כי דווקא נוכח טענתו של התובע שגרם המדרגות היה חשוך, היה עליו לנקוט מידה רבה יותר של זהירות בעת הירידה בהן. בסיכומו של דבר, אני סבור שיש להעמיד את מידת אשמו התורם של התובע על 15%, וזאת בשים לב לכך שמדובר בתאונת עבודה ולנוכח חובותיו המוגברות של המעביד לדאוג לסביבה בטוחה לעובד.
בהתייחס לטענת הנתבעות לפיה בטופס התביעה במל”ל ציין התובע שהוא אינו מתכוון להגיש תביעת נזיקין בגין האירוע אעיר, כי אין לזקוף זאת לחובתו של התובע. התביעה במל”ל הוגשה על ידי התובע בשלב מוקדם יחסית ואף בטרם היה מיוצג, כך נראה, ובהחלט סביר שאדם מהיישוב שאינו בקי בתקנים ובסטנדרטים של בטיחות לא יידע בראשית הדרך כי הגורם לתאונה בה נפגע הוא ליקוי כזה או אחר.
סיכום ביניים. אני קובע כי אל-על התרשלה כלפי התובע והתרשלות זו היא שגרמה לנזקו. עוד אני קובע, כי לתובע אחריות בשיעור של 15% לקרות התאונה. לאור האמור עד כה, אפנה לבחון את שאלת הנזק.
הנזק

הנכות הרפואית
כתוצאה מהתאונה נגרמו לתובע שברים בכתף שמאל. לכתב התביעה לא צירף התובע חוות דעת רפואית מטעמו וביקש להסתמך על ממצאיה של הוועדה הרפואית מטעם המל”ל אשר בדקה אותו במסגרת תביעה שהגיש לקביעת דרגת נכות מעבודה. ועדה זו קבעה ביום 4.9.06 כי לתובע נכות צמיתה בשיעור של 25%.
בהודעה משותפת שהוגשה מטעם הצדדים ביום 21.7.09 הוסכם, כי נכות זו תהיה הנכות המחייבת לצורכי התובענה, וזאת מבלי שהצדדים יידרשו להגיש חוות דעת רפואיות מטעמם. עם זאת, בשלב מאוחר יותר, לאחר שנקבע התיק להגשת תצהירי עדות ראשית, צירף התובע לתצהירו חוות דעת רפואית של מומחה מטעמו, פרופ’ י’ אנגל, אשר קבע כי לתובע נכות צמיתה בשיעור של 35%. הנתבעת ביקשה להורות על הוצאת חוות הדעת מהתצהיר, אך בסופו של יום החליט בית המשפט (כב’ השופט זילברטל) לאפשר לתובע את הגשת חוות הדעת, בכפוף לתשלום הוצאות לנתבעת. בהמשך לכך, הוגשה מטעם הנתבעת חוות דעת רפואית של ד”ר קרסין, לפיה נותרה לתובע נכות רפואית בשיעור של 25%.
במסגרת ניהול התיק לא מונה מומחה מטעם בית המשפט, ואף המומחים הרפואיים לא נחקרו על חוות דעתם. בנסיבות אלה, אין בידי לבכר את אחת מחוות הדעת על פני רעותה. ואולם, מצוי לפנינו נתון אובייקטיבי והוא קביעתה של הוועדה הרפואית של המל”ל. במצב דברים זה, אני סבור כי קביעתה של הוועדה סבירה ויש להעמיד את נכותו הרפואית של התובע על גובה הנכות שנקבעה על ידי המל”ל, היינו 25%.
הנכות התפקודית
לטענת התובע, יש להעמיד את נכותו התפקודית על שיעור גבוה מזו הרפואית ולפחות על 40%. זאת, נוכח המגבלות בתנועת הכתף מהן הוא סובל, ונוכח הערכתו של פרופ’ אנגל כי התובע יזדקק בעתיד לניתוח.
מנגד טוענות הנתבעות, כי נכותו התפקודית של התובע נמוכה לאין שיעור מזו הרפואית. לטענתן, נכותו של התובע אינה פוגעת בכושרו לתפקד כפי שתפקד לפני התאונה, בפרט נוכח העובדה שעבודתו של התובע הינה ניהולית ומשרדית במהותה ולא כרוכה במאמץ פיזי. הנתבעות מציינות בהקשר זה, כי הוועדה הרפואית של המל”ל קבעה שאין מקום להפעיל את “תקנה 15”, נוכח קביעתה כי התובע היה מסוגל לשוב לתפקידו הקודם.
אני סבור, שיש להעמיד את נכותו התפקודית של התובע על 20%. בקביעה זו הבאתי בחשבון את השיקולים הבאים: מחד, מדובר בנכות אורטופדית הממוקדת בכתף שמאל של התובע (שאינה ידו הדומיננטית, רא’ עמ’ 24 ש’ 23-24). התובע אינו עובד כפיים ואופי עבודתו הוא ניהולי – משרדי בעיקרו. יש לציין עוד את העובדה שהוועדה הרפואית של המל”ל החליטה שלא להפעיל את “תקנה 15” בעניינו של התובע וזאת לאור התרשמותה כי התובע מסוגל היה לשוב לעבודתו באל-על. למעלה מכך, כפי שיתואר להלן בפרק הפסדי שכר, במהלך עדותו של התובע התברר, כי לאחרונה סוכם בינו ובין אל-על כי התובע ייתן שירותי ייעוץ לאל-על בהיקף כספי לא מבוטל. מכאן, שיש לתובע כושר לעבוד גם בעבודות הדורשות מאמץ. מאידך, לא ניתן להתעלם מכך שאין מדובר בפגיעה ובנכות של מה בכך, ויש להניח כי לכאבים ולמגבלות התנועה יש השלכה והשפעה מסויימים על כושר הריכוז של התובע ועל תפקודו. סיכומו של דבר, אני קובע כי נכותו התפקודית של התובע תעמוד על 20%.
ראשי הנזק

כאב וסבל
התובע עותר לפיצוי בסך של 350,000 ₪ בראש נזק זה. זאת, נוכח הכאבים מהם הוא סובל ועוד יסבול, נוכח מגבלותיו בתפקוד וכן נוכח הניתוחים אותם הוא צפוי לעבור, לטענתו.
הנתבעות מציעות מנגד לפצות את התובע בסך של 60,000 ₪.
לאור מכלול נסיבות העניין, אני פוסק לתובע סך של 150,000 ₪ בראש נזק זה.
הפסדי שכר
עיקר המחלוקת בין הצדדים נעוצה בראשי הנזק הנוגעים להפסדי ההשתכרות של התובע.
מהראיות שהובאו לפניי עולה התמונה התעסוקתית הבאה בעניינו של התובע: התובע הועסק באל-על החל מיום 1.12.97 ומילא בה שורה של תפקידים. עובר לתאונה (ומאז 23.12.02 – רא’ תצהירו של מר וירובניק, סמנכ”ל משאבי אנוש ומינהל באל-על, מיום 7.11.10 שהוגש מטעם הנתבעות) שימש התובע בתפקיד בכיר של ראש אגף יחסים בינלאומיים באל-על. אין חולק, כי עוד קודם התאונה היה התובע צפוי לסיים את עבודתו באל-על, וזאת לפי בקשתו, וכי במועד התאונה היה התובע בעיצומה של חפיפה עם מחליפו בתפקיד. בעת שהתובע החליט לפרוש מאל-על לא היו לו תוכניות מגובשות לגבי עיסוקו בעתיד, ושום מקום עבודה לא “חיכה” לו. לאחר התאונה המשיך התובע לקבל את שכרו מאל-על, וזאת עד לסוף חודש 10/06 (רא’ תצהירו של מר וירובניק). מאז התאונה לא חזר למעשה התובע לעבודה במשרה מלאה במקום כלשהו. לטענת התובע הוא עבד במשך כשנה (בשנת 2008) בפרוייקט מחשובי זמני, וכיום הוא עובד כמרצה באוניברסיטת תל אביב בהיקף של כשעה-שעתיים בשבוע. כפי שציינתי, מעדותו של התובע התברר, כי בינו לבין אל-על נחתם לאחרונה חוזה למתן שירותי ייעוץ, במסגרתו יספק התובע לאל-על שירותי ייעוץ בכל הנוגע להקמת מערך תעריפים חדש. החוזה הוא לתקופה של 20 חודשים ושוויו עשוי להגיע ל- 200,000$ (רא’ עמ’ 23 ש’ 30 – עמ’ 24 ש’ 22). זוהי, אפוא, תמונת המצב התעסוקתית של התובע נכון להיום.
הפסדי שכר לעבר
לטענת התובע, מאז סיום עבודתו באל-על הוא התרכז במשך תקופה ממושכת בניסיונות החלמה ושיקום מהפציעה, ומאז לא חזר עוד לעבוד במשרה מלאה, שכן לטענתו, לא הצליח למצוא עבודה הולמת בהיקף משרה כזה. לפיכך, עותר התובע לפיצוי בגין התקופה שמאז סיום עבודתו באל-על ועד היום בסך של 2,217,571 ₪ המשקף, לשיטתו, את הכנסתו אלמלא התאונה בניכוי הכנסתו בפועל בתקופה זו.
לטענת הנתבעות, אין לפצות את התובע בגין הפסדי העבר הנטענים, וזאת משום שעוד קודם התאונה החליט התובע לסיים את עבודתו באל-על, ומשום שאי חזרתו של התובע למסגרת עבודה במשרה מלאה לאחר התאונה נבעה מבחירתו של התובע ואין לה קשר לתאונה.
הפסדי שכר לעתיד
בראש נזק זה עותר התובע לפיצוי בסך של 6,960,732 ₪, המשקף, לטענתו, את ההפרש בין הכנסתו הפוטנציאלית אלמלא התאונה לבין הכנסתו בפועל, וזאת עד הגיעו לגיל פרישה.
לטענת הנתבעות נכותו של התובע איננה תפקודית ואין בה כדי לפגוע בכושר עבודתו. עם זאת, הציעו הנתבעות לפצות את התובע בסכום גלובאלי של 250,000 ₪.
הפסדים עתידיים נוספים
התובע עותר לפיצוי בגין “הפסד השתכרות עתידי נוסף” בסך של 2,898,788 ₪, וזאת נוכח שכרו הגבוה של התובע באל-על והערכתו כי שכר זה היה עולה בצורה משמעותית עם השנים.
הנתבעת לא התייחס באופן קונקרטי לראש נזק זה.
הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים
התובע עותר לפיצוי בסך של 605,855 ₪ בראש נזק זה, על פי חישוב של 5% מסך הפסדי השכר הנטענים.
לטענת הנתבעות, יש לנכות מהפיצוי בראש נזק זה את הסכומים שהיו מופרשים ממשכורתו של התובע לצורך פנסיה, ונוכח גילו של התובע שני הסכומים מתקזזים ואין לפצות את התובע בגין ראש נזק זה.
הכרעה

בסיס השכר
לצורך חישוב הפסדי השכר של התובע, יש לקחת את שכרו של התובע עובר לתאונה. דומה, כי הנתון המדוייק ביותר בהקשר זה מצוי בנתון השכר הרבע שנתי שעשה בו המל”ל שימוש לצורך חישוב קצבת הנכות של התובע. על פי נספח ט’ לתצהירו של התובע, עמד שכרו עובר לתאונה על 41,155 ₪. בהקשר זה אעיר, כי אין אני מקבל את טענת התובע לפיה שכרו היה צפוי להשביח עוד עשרות מונים אלמלא התאונה. טענה זו לא הוכחה על ידי התובע. יש לזכור, כי התובע פרש מיוזמתו מאל-על, בחר לעזוב משרה בכירה ומכניסה וללכת אל עבר “הלא נודע”. סיבת הדבר לא הובררה עד תומה. ייתכן שהתובע ביקש לעשות שינוי בחייו ו”להוריד הילוך” בעבודה, להקים משפחה או שהדבר נבע מסיבות אחרות. מנגד, גם אינני מקבל את עמדת הנתבעות לפיה אין לראות בשכר זה מדד כלשהו לכושר השתכרותו של התובע, נוכח העובדה שהתובע בחר לפרוש מאל-על. סיכומה של נקודה זו, אני סבור כי שכרו של התובע באל-על מהווה את פוטנציאל השתכרותו של התובע ובוודאי שיש לקחתו בחשבון. אעבור אם כן לחישוב הנזקים.
אין חולק כי עד לסוף 10/06 קיבל התובע את שכרו מאל-על. ממועד זה ועד היום חלפו כ- 69 חודשים. מהיום ועד הגיע התובע לגיל פרישה צפויות עוד כ- 16 שנים.
אין אני מקבל טענת התובע לפיה יש לפסוק לו פיצוי מלא בגין תקופה זו. נכותו של התובע, בהתחשב באופי תפקידו, שהוא ניהולי/משרדי, איננה יכולה להצדיק אי חזרה לעבודה באופן מלא. יוער, כי לא עלה בידי התובע להוכיח אילו ניסיונות עשה לשוב למעגל העבודה במשרה מלאה וכיצד התאונה חיבלה בניסיונות אלה (רא’ עדות התובע בעמ’ 24 ש’ 28 – עמ’ 25 ש’ 25). מעדות התובע לא עולה, כי דבר נכותו עלה על הפרק בראיונות העבודה שהיו לו, וממילא לא עולה מעדות זו, כי הנכות מנעה ממנו מלהתקבל למקום עבודה כלשהו.

משכך, אני סבור כי יש לפסוק לתובע פיצוי לפי שיעור גריעה מכושר השתכרות בהתאם לנכותו תפקודית שנקבעה לעיל ועל פי שכרו עובר לתאונה. כך, הן לעבר, היינו מיום התאונה ועד היום, והן לעתיד, היינו מהיום ועד הגיע התובע לגיל לפרישה.

אעבור אפוא לחישוב הנזקים.

הפסדי שכר לעבר
כאמור, מדובר בתקופה של 69 חודשים. אופן החישוב הוא לפי בסיס שכר של 41,155 ₪ (כאמור לעיל), מוצמד להיום, היינו – 48,558 ₪; שיעור גריעה של 20%; תקופה של 69 חודשים; היינו, 670,100 ₪, ובתוספת ריבית מאמצע התקופה. בסה”כ – 701,063 ₪.
הפסדי שכר לעתיד
החישוב הוא לפי בסיס השכר דלעיל כשהוא מוצמד להיום; שיעור גריעה של 20%; מקדם היוון של 152.338; מהיום ועד הגיע התובע לגיל 67. בסה”כ – 1,479,449.
הפסדים עתידיים נוספים
נוכח האמור לעיל בנוגע לבסיס השכר של התובע, אין אני מקבל את טענת התובע ל”הפסדים עתידיים נוספים”.
הפסדי פנסיה
ביחס לראש נזק זה לא הביא התובע נתונים מלאים ולא ערך חישוב מלא ומפורט אשר יאפשר התייחסות עניינית ומלאה לטענה זו. יש גם ממש בטענת הנתבעות לפיה יש להביא בחשבון בעת עריכת החישוב גם את שיעור הפרשתו של התובע משכרו לצורכי פנסיה. בנסיבות אלה, אני פוסק לתובע סכום גלובאלי בראש נזק זה שיעמוד על 200,000 ₪.
עזרת צד ג’
התובע עותר לפיצויים בסך של 25,000 ₪ לעבר, בהתחשב בתקופת אי הכושר הארוכה, ובסך של 423,449 ₪ לעתיד (לפי חישוב של 10 שעות עזרה בשבוע עד לתום תוחלת חייו של התובע).
הנתבעות טוענות מנגד, כי התובע לא טען ולא הוכיח שהעסיק עזרה בשכר על בסיס קבוע בעבר, וכי מדובר בנזק מיוחד הטעון הוכחה. אשר לעתיד, הנתבעות טוענות כי נכותו של התובע אינה מצדיקה פיצוי בראש נזק זה. הנתבעות הציעו לפסוק לתובע סך של 10,000 ₪ באופן גלובאלי.
אני סבור כי לנכותו של התובע עשויה להיות משמעות מסויימת בכל הקשור בראש נזק זה, וזאת בעיקר נוכח העובדה שהתובע הינו אב חד-הורי לתינוקת (כפי שהתברר במהלך עדותו). סביר להניח, כי נכותו של התובע תגביל אותו במידה מסויימת בביצוע מטלות משק הבית השונות ובפרט בטיפול בבתו הפעוטה. עם זאת, אינני סבור כי נכותו של התובע מצדיקה עזרה בהיקף לו טוען התובע. בנסיבות אלה, אני סבור כי הדרך הנכונה היא פסיקת סכום גלובאלי בראש נזק זה אשר יעמוד על 80,000 ₪ לעבר ולעתיד (המשקף כ-2 שעות העסקת עזרה בשבוע).
פגיעה בכושר הניידות
התובע עותר לפצותו בסך של 200,000 ₪ בגין ראש נזק זה. לטענתו, הגם שנכותו איננה בפלג הגוף התחתון, הרי שהיא מונעת ממנו אפשרות להתנייד באמצעות אופניים או אופנוע, וכן מצריכה אותו לשימוש מוגבר ברכבו לצורך קניות וכיוצ”ב, ובכך נפגע כושר הניידות שלו.
הנתבעות טוענות מנגד, כי נכותו של התובע, הממוקדת בכתפו השמאלית, איננה מצדיקה כל פיצוי בראש נזק.
מקובלת עליי עמדת הנתבעות בהקשר זה. נוכח אופי נכותו של התובע וגובהה, אני סבור כי התובע אינו זכאי לפיצוי בגין ראש נזק זה.
הוצאות נוספות
התובע עותר לקבלת פיצוי בסך של 350,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות להן יידרש בעתיד, מעבר לכלול בסל הבריאות.
הנתבעות טוענות, כי אין לפצות את התובע בראש נזק זה. זאת משום, שהתובע לא הביא ראיה לכך שיידרש להוצאות בעתיד, ומשום שהתאונה הינה תאונת עבודה, וממילא, כך נטען, ככל שתהיינה הוצאות, המל”ל הוא שיישא בהן.
אני מקבל עקרונית את עמדת הנתבעות, בייחוד נוכח העובדה שמדובר בתאונת עבודה. עם זאת, אני סבור שיש מקום לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי בגין הוצאות עודפות על אלו שיכוסו על ידי המל”ל ובמסגרת סל הבריאות, אותו אני מעמיד על 25,000 ₪.

סיכום ראשי הנזק:

כאב וסבל	150,000 ₪
הפסדי שכר לעבר	701,063 ₪
הפסדי שכר לעתיד	1,479,449 ₪
הפסדי פנסיה	200,000 ₪
עזרת צד ג’	80,000 ₪
הוצאות נוספות	25,000 ₪

סה”כ:	2,635,512 ₪

כאמור, מסכום זה יש להפחית אשם תורם בשיעור של 15%, היינו יש להפחית סכום של 395,326 ₪. סכום הפיצויים לאחר ניכוי אשם תורם עומד, אפוא, על סך 2,240,185 ₪.
ניכויים
התאונה היא כאמור תאונת עבודה. התובע קיבל ומקבל מהמל”ל גמלת נכות חודשית בעקבות נכותו כתוצאה מהתאונה. אין חולק כי יש להפחית סכומים אלה מגובה הפיצוי. שני הצדדים הגישו חוות דעת אקטואריות מטעמם שתוצאתן כמעט זהה ועומדת על סך של 2,115,837 ₪ (ממוצע בין שתי חוות הדעת).
סוף דבר
הנתבעות ישלמו לתובע סך של 124,348 ₪. לסכום זה יתוסף שכ”ט עו”ד בשיעור של 28,848 ₪ והוצאות משפט.
סכום זה ישולם לתובע, באמצעות בא כוחו, בתוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין. ככל שהסכום לא ישולם במועד, הוא יישא ריבית והצמדה מהמועד שנקבע לתשלום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום כ”ח באב תשע”ב, 16 באוגוסט 2012, בהיעדר הצדדים.

חתימה

אריה רומנוב 54678313-2193/08

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

______________________________________________________________________________

מקור פסק הדין:

נבו הוצאה לאור בע”מ nevo.co.il המאגר המשפטי הישראלי