רשלנות רפואית בהריון מתמקדת בתקופה שקדמה להריון, בתקופת ההריון ובטרום הלידה. הרשלנות נקבעת במקרים בהם תינוק נולד עם מום קשה או מחלה קשה, ומוכח כי ניתן היה למנוע מצב זה לו הצוות הרפואי היה פועל כראוי.
ניתן לחלק מקרים של רשלנות רפואית במהלך הריון לשלושה סוגים עיקריים:
אי הפניה לייעוץ גנטי לפני ההריון או במהלכו וכן יעוץ גנטי רשלניבדיקות סקר גנטי בוחנות את המטען הגנטי של בני הזוג, ומאפשרות גילוי של נשאות למחלות תורשתיות, מומים מולדים, גורמי סיכון אתניים, פגמים גנטיים וכו’. הפנייה לבדיקות אלו ניתנת לאחר ייעוץ אצל גנטיקאי בו הוא מברר את ההיסטוריה של האישה ובן זוגה לגבי מחלות תורשתיות, מומים מולדים או בעיות ידועות אצל קרובי משפחה או מהריונות קודמים. תביעות רשלנות רפואית בהריון מוגשות במקרים בהם לא נערכו בדיקות גנטיות לפני ההריון או שביצוען היה לקוי.
אי הפניה לבדיקות מתאימות ורשלנות באבחון תוצאות בדיקותלצוות הרפואי אחריות רבה בטיפול ומעקב אחר האשה בתקופת ההריון. בדיקות ומעקבים רבים נערכים לאורך כל ההריון, על מנת לבדוק את התפתחותו התקינה של העובר. חובה על הצוות הרפואי ליידע את האשה ההרה בדבר הבדיקות הכלולות בסל הבריאות וכן בדבר הבדיקות הנוספות הניתנות לביצוע במסגרת פרטית. במידה והרופא לא הפנה את האישה לבדיקות הכרחיות, כגון בדיקת חלבון עוברי, בדיקת מי שפיר (כאשר קיימת התוויה רפואית לכך או כאשר גיל האישה 35 ומעלה), בדיקות דם, או סקירת מערכות בסיסית או מורחבת, מדובר על מקרים של רשלנות רפואית בהריון. כמו כן, על הצוות הרפואי להקפיד על ביצוע כל הבדיקות הדרושות ועל פענוח ואבחון נכון של התוצאות. חובה עליו ליידע את ההורים בכל חשד לפגם בעובר או לממצא חריג בהריון,להפנותם לגורם המתאים לשם בדיקות נוספות, כגון מרפאה להיריון בסיכון גבוהובמידת הצורך אף להמליץ על הפסקת הריון. רשלנות רפואית בהריון נקבעת במקרים של פיענוח בדיקות שגוי וכשלון באבחון ממצאים מחשידים במהלך ההיריון, אשר יכלו לאותת לצוות הרפואי כי ייתכן והעובר סובל ממומים כלשהם. בנוסף, התיחסות לקויה לממצאי בדיקות נחשבת לרשלנות רפואית.
אי גילוי מומים בזמןמקרים בהם בדיקות כגון שקיפות עורפית או סקירת מערכת לא בוצעו כראוי, וכתוצאה מכך, לא נמצאו מומים שהיו אמורים להתגלות ונולד תינוק בעל מום או מומים. תביעות רפואיות רבות בגין רשלנות בהריון מוגשות במקרים בהם לא אובחנו מומים בבדיקות אולטרסאונד, ובעיקר בסקירות מערכות. כמו כן מוגשות תביעות רבות במקרים בהם לא אובחן פיגור בגדילת העובר, העלול להוות אינדיקציה למומים כגון תסמונת דאון ותסמונות גנטיות.
מעקב הריון רשלנימעקב הריון רשלני נקבע במקרים בהם הוא בוצע בתכיפות בלתי מספקת או שלא בהתאמה לרמת הסיכון. כמו כן, מעקב הריון רשלני נקבע במקרים בהם בדיקות המתבצעות במהלך חודשי ההריון מעלות חשש מסוים למצב העובר, ולמרות זאת, הרופא המטפל לא מתייחס לכך, ואינו מפנה את האם לבדיקות נוספות. דוגמא למעקב הריון רשלני היא כאשר הרופא אינו מאבחן מחלת אדמת בה לוקה האישה ההרה או שהוא לא מייחס לה חשיבות, ועקב כך העובר נדבק במחלה ונולד עם נזקים קשים. דוגמא נוספת יכולה להיות מקרה בו ביצוע לידה מוקדמת היה יכול למנוע נזקים לאם ו/או לעובר.
אי אבחון של הריון בסיכוןמקרים בהם רופא לא אבחן שהאשה ההרה סובלת ממחלה אשר מגדירה את ההריון כ”הריון בסיכון”, ועקב כך האשה לא קיבלה טיפול שיכל למנוע את הנזק לה או לעובר נחשבים מקרים של אי אבחון הריון בסיכון. בכלל זאת ניתן למנות מקרים של סכרת הריון, רעלת הריון, היפרדות שליה, קרע ברחם ועוד. אי אבחון בעיות שנוצרות במהלך ההריון אצל האם או העובר, או אי אבחון שלהן בזמן יכול להיגרם עקב בדיקות שבוצעו ברשלנות או לא בוצעו כלל, וכן עקב ניהול רשלני של מעקב הריון.
הולדה בעוולהבשנת 1986 קבע בית המשפט העליון בפסק דין כץ נגד ד”ר רינה זייצוב את המונחים “הולדה בעוולה”, כעילה לתביעה מצד ההורים, ו”חיים בעוולה” כעילה מצד היילוד. מדובר במקרים בהם רשלנות רפואית הביאה ללידת אדם כשהוא סובל ממום, ונקבע כי מוטב היה לו אלמלא נולד. בהגדרה זו נכללים מקרים בהם לא נערכו ייעוץ גנטי, בדיקות גנטיות או בדיקות שונות במהלך ההריון, באמצעותם היה ניתן לזהות מומים מולדים מבעוד מועד. בבסיס תביעות מסוג זה עומדת הטענה כי במידה והמום היה מאובחן עוד במהלך ההריון, ההורים היו יכולים להחליט על הפסקת ההריון.זאת, היות ובישראל ניתן להפסיק הריון בשל מום בעובר, בכפוף לאישור ועדה. ככל שהמום קשה יותר, יינתן אישור להפסיק את ההריון גם בשלב מאוחר יותר. לפי הטענה, על ידי הפסקת ההריון, היו יכולים ההורים למנוע מילדם ומעצמם את הסבל והנזק הכרוכים בחיים עם מום. לכן, כל הריון שהסתיים ביילוד עם מומים ופגמים קשים ומתברר כי ניתן היה להפסיקו לו היה מתבצע מעקב נכון ומקצועי נחשב מקרה רשלנות רפואית מסוג הולדה בעוולה. במקרים אלו, הילד והוריו יהיו זכאים לפיצויים. במשך 26 שנים מאז פסק הדין כץ נגד ד”ר רינה זייצוב הכירו בתי המשפט בעילת היילוד לחיים בעוולה, תוך סיווג המקרים לקשים וקלים עד לפסק הדין העקרוני שניתן לאחרונה, פסק דין המר. בשנת 2012 בוטל פס”ד זייצוב ע”י הרכב מורחב של שבעה שופטים של ביהמ”ש העליון (פס”ד ליאור המר נ’ שירותי בריאות כללית ואח’) שביטל את תביעת היילוד ל”חיים בעוולה” אך הרחיב עילת תביעת ההורים ל”הולדה בעוולה”. מבחינה משפטית פס”ד זה מעלה סוגיות מהותיות מרובות, ובכלל זה בשאלת התיישנות התביעות, אשם תורם של ההורים, יישום ההלכה בפועל, הוראות מעבר ושאלת הבטחת כספי הפיצויים של הקטין הנפגע. יחד עם זאת ומבחינה מעשית, לנפגעים עדיין עומדת זכות התביעה, זאת מכיוון שביהמ”ש העליון הכיר כמעט בכל ראשי הנזק שעמדו לזכות הילד בתביעה הנפרדת שלו כיילוד ולכן פס”ד המר לא גרע מהיקף הזכות לפיצויים אלא רק שינה את דרך הוכחת העילה. כלומר, עדיין ניתן לתבוע במקרים כאלו ולדרוש פיצויים, אך רק באמצעות תביעת ההורים.
הריון בעוולהבתי המשפט הכירו עקרונית גם בנזק כתוצאה מהולדה בלתי רצויה של ילד בריא לחלוטין. בפסה”ד בעניין דונין נ’ קופ”ח כללית קיבל ביהמ”ש תביעת הריון בעוולה בה נטען שהרופאים שביצעו את קשירת החצוצרות בניתוח התרשלו וכתוצאה מהתרשלותם נולדה התובעת כשהיא בריאה לחלוטין. ביהמ”ש הכיר בזכות הבסיסית של הורים לתכנון המשפחה, במיוחד בקשירת חצוצרות שהינה אמצעי קיצוני המעיד על רצונם הנחוש והרציני של ההורים לא להביא עוד ילדים לעולם. מאמרים נוספים שעשויים לעניין אתכם: |