להלן פסק דין אשר ניתן במרץ 2003, במשפט בו ייצג עורך דין רשלנות רפואית ירון מויאל
את אחד הנתבעים .
לחצו לקריאת מאמר על רשלנות רפואית בהריון
______________________________________________________________________________
תא (י-ם) 577/95 הדס שושני ואח’ נ’ פרופ’ שמחה יגל
בתי המשפט
| בית המשפט המחוזי בירושלים |
א 000577/95 |
||
|
בפני: |
כבוד השופט עזרא קמא, סגן נשיא |
|
20/03/2003 |
|
בעניין: |
הדס שושני ואח’ |
|
|
|
|
התובעים |
||
|
נ ג ד |
|
||
|
|
1. פרופ’ שמחה יגל |
|
|
|
|
|
|
הנתבעים |
|
לתובעים: |
עו”ד אסף פוזנר |
לפסק-דין במחוזי (20-12-2001): תא 577/95 הדס שושני ואח’ נ’ פרופ’ שמחה יגל שופטים: עזרא קמא
לפסק-דין בעליון (07-09-2009): עא 4071/03 הדס שושני, קטינה נ’ ד”ר שמחה יגל שופטים: מ’ נאור, ע’ ארבל, ה א’ ריבלין
פד”י-מייל: נזיקין – רשלנות רפואית – קביעת מסגרות לימודיות לילדים עם מגבלות ע”י הוריהם –
ביהמ”ש פסק, כי יש לאפשר להורים, אף של ילדים עם מגבלות, לקבוע את מסגרות הלימודים של ילדיהם, ככל שרצונם אינו מתנגש עם הוראות החוק. אם המסגרת הרגילה שמשלבת מספר ילדים עם מגבלות בכיתה “רגילה” – מאפשרת קליטתו של הילד שיש לו מגבלות וקשיי קשב ולמידה, בכיתה הרגילה – תצמח מכך אך ברכה. מי שגרם לפגיעה בילד – כולה או חלקה – אינו רשאי לקבוע את מסגרת הלימודים של הנפגע, אך משום שתהיה זולה יותר. אין יכול להיות ספק, קל שבקלים, כי המסגרות המיוחדות משחררת את הפוגע מנטל כספי רציני, ולו בחלקו, אך היא מעמיסה את העלות על הקופה הציבורית. חינוך מיוחד הוא יקר מאוד והציבור נושא מקופתו את עלותו.
פסק דין
1. ביום כ”ו בניסן התשס”ב (8 באפריל 2002), ניתן פסק דין חלקי בשאלת אחריותם של הנתבעים לנזקים שנגרמו לתובעים, בשל רשלנות רפואית. בית-המשפט קבע, אחר בחינת סיכויים וסיכונים, כי שיעור האחריות של הנתבעים היא 70%. חלוקת האחריות בין שתי קבוצות הנתבעים: 1-2 כקבוצה אחת והנתבע 3 כקבוצה אחת – היא 35% מן הנזק הכולל (להלן – “פסק הדין החלקי”).
2. התיאור העובדתי ניתן בהרחבה בפסק הדין החלקי. פסק דין זה דן בפרטי הנזק, ולצורך קביעת הנזקים הוגשו חוות דעת רפואיות וחוות דעת אחרות. לפני הדיון בפרטי הנזק, אני רואה לפרט את עיקרי המסקנות שבפסק הדין החלקי.
3. הדס שושני, התובעת 1 (להלן – “התובעת” או “הדס”), נולדה ביום 22/7/1993. אחר שנולדה התברר, כי היא סובלת מתסמונת על שם “נונאן”. זו תסמונת של פגם גנטי שתוצאתו פגם בלב מסוג “היפרטרופיק קרדיומיופתיה”, פיגור שכלי ומוטורי, היפרטלוריזם – מרחק גדול יותר בין ארובות העיניים, וציסטות במוח. הילדה הדס סובלת מקשיים רבים, ובין היתר מפיגור בהתפתחות, ממדי גוף קטנים, קשיי אכילה ועוד קשיים.
בפסק הדין החלקי נקבע, כי הנתבעים התרשלו באי גילוי מומים בבדיקות שביצעו; התרשלו ברישום מידע רפואי וממצאים הצריכים לענין, כדי נזק ראייתי; התרשלו באי מסירת מידע או באי מסירת מידע מפורט להורים ובמועד מתאים, כדי לאפשר להם להחליט אם לפנות לועדה להפסקת הריון ולבקש הפסקת הריון. ועוד זאת, במקרה של הדס היו ממצאים ברורים, שהצטרפותם יחד היתה צריכה לעורר חשדות, אך הנתבעים התייחסו אליהם בשוויון נפש, ובכך התרשלו בגילוי המומים שמהם סובלת הילדה.
חוות דעת המומחים בשאלת הנזקים
4. אין מחלוקת בין המומחים של הצדדים בתחום השיקום, שסיכמו את הנכויות של התובעת שקבעו המומחים השונים, כי הנכויות הרפואיות הכוללות מסתכמות בנכות מלאה של 100%. המחלוקת בין הצדדים היא בשניים אלה: אחוזי הנכות בתחומים השונים ואם נכות זו או אחרת היא תפקודית או פוגעת בתפקודים שונים בחיי היום יום – אם היום ואם בעתיד.
5. בענין הפגיעה הנוירולוגית בתובעת, הוגשו שתי חוות דעת: של פרופ’ אברהם שטיינברג, מטעם התובעים, ושל ד”ר נתנאל צלניק, מטעם הנתבעים. פרופ’ שטיינברג קבע נכות בשיעור 50% וד”ר צלניק – 40%. הצדדים הסכימו (פרוטוקול מיום 9/1/2003) להעמיד את הנכות הנוירולוגית על ממוצע הנכות שקבעו שני המומחים – 45%.
6. על-פי אותה הסכמה דיונית הוגשו חוות הדעת של מומחי הצדדים בתחום העיניים: של פרופ’ יובל יסעור, מטעם הנתבעים, ושל ד”ר יעקב רוזנמן, מטעם התובעים, באופן שהנכות בגין הליקוי בכושר הראיה תעמוד על 10% ובגין צניחת העפעפיים – תהיה 15%.
7. בתחום האורתופדיה הוגשה חוות דעתו של ד”ר יצחקי, מטעם התובעים, שהעמיד את נכותה של התובעת על 40-70%. פרופ’ נרובאי סבר, כי לא ניתן לקבוע היום, אם תחול הרעה בעקמת שיש לתובעת, ויכול שהמצב יורע או יישאר כמות שהוא היום. לפיכך, ראה פרופ’ נרובאי לקבוע נכות זמנית של 10% לשלוש שנים. ד”ר יצחקי גם קבע, כי קיימת, כבר היום, דפורמציה ניכרת של בית החזה, שאם תתפתח ולא תיעצר – תשפיע בהכרח על מצב הלב והראות ותחמיר את מצב התובעת. ד”ר יצחקי קבע בחוות דעתו, כי קיימת סקוליוזיס של 25%, שתחייב כנראה ניתוח לקיבוע עמוד השדרה הגבי. ד”ר נרובאי סבור כי אלה אך הנחות וספקולציות.
בעוד שדעתו של ד”ר יצחקי מגובשת וברורה, הרי חוות הדעת של פרופ’ נרובאי מבוססת על הערכות לא מגובשות וזמניות. ד”ר יצחקי קובע בחוות דעת נכויות שונות בתחום האורתופדיה: 10% בשל קיבוע עמוד השידרה הגבי, 30% בגין קיבוע עמוד השידרה המותני, ואם הניתוח לא יצליח, כי אז הנכות תהיה עד 40-50%. הדפורמציה של בית החזה עלולה להביא לנכות של 20-30%, לפי מידת החומרה.
הנכות שקבע פרופ’ נרובאי היא, כאמור, זמנית, התלויה בבדיקות נוספות, והסיכויים כמו הסיכונים, קשורים בהתפתחות העקמת וההתערבות הניתוחית שתידרש.
ד”ר לנגר, מומחה השיקום מטעם הנתבעים, לא שלל כלל את הפגיעה האורתופדית והנכות הנובעת מכך. אולם, בין כך ובין כך, אפילו נניח כי הנכות של 40% או של 70% שקבע ד”ר יצחקי אינה משקפת את הנכות הרפואית האורתופדית לאשורה, הרי שבחינת שתי חוות הדעת של המומחים בתחום האורתפדיה, יכול שתביא לממצא של נכות רפואית שלא תפחת מ-30%.
8. בענין הנכות הקרדיולוגית, הוגשו חוות דעתו של פרופ’ בלידן, מטעם התובעים, ושל ד”ר הגש, מטעם הנתבעים. פרופ’ בלידן קבע בחוות דעתו נכות מותאמת של 40%, בעוד שד”ר הגש קבע נכות של 25%. נכויות אלה עשויות להיות תפקודיות וישפיעו באופן משמעותי על תוחלת חייה של התובעת, בעיקר לפי חוות דעתו של ד”ר הגש.
פרופ’ בלידן קבע, כי לתובעת שני מומים קרדיאליים, מן השכיחים בתסמונת נונאן: היצרות בצד ימין של הלב, בעיקר מסתם דיספלסטי, והיפרטרופיה של צד שמאל של הלב, שהיא קרדיומיופתיה היפרטרופית. המצב היום לגבי המום הראשון, אחר שהוכנס הומוגרפט (שנעשה בגיל צעיר) הוא טוב, אך יהיה צורך בהחלפתו מספר פעמים. התובעת יכול שתזדקק לצנתורים טיפוליים כדי להתגבר על היצרות ההומוגרפט, אולם בכל פעולה כאמור קיימים סיכונים לחיים וסיבוכים או נזקים (Morbidity), שגם אם הם נמוכים, הרי הצטברותם מהווה סיכון. צד שמאל של הלב הוא סביר היום, וחומרת הקרדיומיופתיה אינה קשה. במשך השנים עלול המצב להחמיר ויהיה צורך בטיפול תרופתי ואף ניתוח. פרופ’ בלידן מציין בנוסף לאלה, כי קיימת הפרעה בקרישת הדם, שאינה קשורה בדרך כלל לנטיה לדמם. ההפרעה בקרישה, לדעת פרופ’ בלידן “אינה מהווה בעיה קשה אך דורשת מעקב”.
ד”ר הגש אינו חולק על המומים ועל הפגיעות שיש לתובעת עקב התסמונת, אשר לעניננו כוללת מחלת שריר הלב, שהיא התעבות השריר בלבד, או בצורה חמורה יותר – התעבות עם חסימה לזרם הדם במוצא מהחדר השמאלי לגוף, וכן הפרעות בקרישת הדם. ד”ר הגש סבור, כי אצל התובעת הביטוי של סממני התסמונת וחומרתם, הוא מלא, ומאז הלידה התפתחה היצרות במוצא החדר הימני של הלב. היצרות זו גברה עד שהיתה קשה. כדי לשחרר את החסימה נעשה נסיון להרחיב את המסתם הריאתי בצנתור אך הנסיון לא צלח, לדבריו, בשל אופי ההיצרות. משום כך, לדעת ד”ר הגש, למצבה של התובעת השלכות משמעותיות על תוחלת חייה.
תוחלת החיים
9. ד”ר צלניק, שהוא מומחה לרפואת ילדים ולנוירולוגיה של הילד, קבע כי מבחינה קרדיולוגית, ובשל מחלת הלב המורכבת של התובעת, יהיה קיצור בתוחלת חייה של הדס, לעומת תוחלת החיים שלפי הממוצע הסטטיסטי, הגם שמידת הקיצור צריכה להיקבע על-ידי מומחה לקרדיולוגיה.
ד”ר הגש ציין, כי מספר החולים המטופלים במכון הלב של בית החולים שיבא, שבו המומחה משמש, היו משנות השישים אך שני חולים עם תסמונת נונאן שהם מעבר לעשור השני של חייהם. על-פי נתון זה, העריך ד”ר הגש, כי התובעת לא תשרוד אחרי העשור השני לחייה.
ד”ר לנגר, מומחה השיקום מטעם הנתבעים, סבר כי אף בלי המחלות הקרדיולוגיות, תוחלת חייה של התובעת תהיה קצרה בחמש שנים.
לעומת מומחי הנתבעים, סבור פרופ’ א’ עורי, כי למומים ולמחלות של התובעת אין כל השפעה על קיצור תוחלת החיים שלה.
10. מקובל עלי, כי הפחתה של חמש שנים בתוחלת חייו של נפגע מתוך הממוצע הסטטיסטי, אינה קביעה מבוססת, ולא ניתן לקבלה אף בחישובים סטטיסטיים של ימי חייו של אדם בימינו. ד”ר לנגר אמר את שאמר בענין קיצור תוחלת החיים בחמש שנים, בהתייחסו לפגיעות ולמחלות, שאינן נוגעת למחלה הקרדיולוגית. לענין זה נתייחס להלן. ד”ר לנגר התייחס לכלל הפגיעות האחרות, ובגינן הוא סבר כי יש קיצור של חמש שנים בתוחלת החיים, בלא קשר לפגיעה הקרדיולוגית. הערכה זו שלא נתמכה בראיה של ממש, אין בידי לקבלה.
נדון בשאלת קיצור תוחלת החיים עקב הפגיעה הקרדיולוגית.
פרופ’ בלידן שלא התייחס בחוות דעתו לקיצור תוחלת החיים מן ההיבט הקרדיולוגי, נשאל על כך בעדותו בבית-המשפט (ביום 9/1/2003 עמוד 122 ואילך). הוא נשאל בענין חולים עם מומי לב, אף מלידה, שמטופלים בבתי החולים בלינסון ושניידר. פרופ’ בלידן מציין חולים בני 40 ויותר. לדבריו, בספרות אף ידועים מקרים של חולים בני 60 עם תסמונת נונאן – אחרי ניתוח לב (שם, עמוד 123). פרופ’ בלידן מעריך את תוחלת חיי התובעת ל-50 עד 60 שנה, ובכל מקרה – לפחות 50 שנה עם אופציה ליותר. אולם, פרופ’ בלידן מדבר על תוחלת חיים זו – עם ניתוחים שמאריכים את תוחלת החיים.
11. התובעת עברה טיפולים, ונראה כי צפויים לה טיפולים ואף ניתוחים. כל אלה עשויים להאריך את תוחלת חייה, במצבה. ואמנם, יש להביא בחשבון לענין “ניבוי” תוחלת החיים של התובעת, אך את הבעיות הלבביות. בענין זה מקובלים עלי דבריו של פרופ’ בלידן:
”אני חושב שעיניים, פנים, דברים כאלה, בעיות אחרות לא צריכות לשנות את תוחלת החיים, אנחנו חוזרים שזה תלוי בלב” (שם, עמוד 150).
ביוני 2002 בדק פרופ’ בלידן את התובעת, וגם רופאים אחרים בדקוה, והתברר לו, כי ההיצרות שנקבעה היתה קלה עד בינונית עם מפל קטן או 30 מ”מ בין צד שמאל, וזה נחשב לדעתו למצב טוב. השאלה היא מה יהיה מצבה בהמשך (שם, עמוד 125).
ד”ר בלידן אומר, כי מבדיקות שערך, ישנם חולים שיש להם היפרטרופיק קרדיומיופתיה הם בני 70 ואף 80 שנה. לסיכום דעתו, קשה להעריך את תוחלת החיים, כאשר דרגת החומרה היא קלה עד בינונית.
12. ד”ר הגש העיד בשני שלבי הדיון: בשלב הוכחת האחריות ובשלב הנזק. בעדותו הראשונה, הוא דיבר על מטופלים בני ארבעים ויותר. לעומת עדותו הראשונה, אמר בעדותו השניה, כי בדיקותיו העלו כי ישנם אך שני מטופלים שיש להם תסמונת נונאן, בעשור השני של חייהם. בעדותו השניה מסביר ד”ר הגש, כי כוונתו היא למיעוט מטופלים בדרגת חומרה גבוהה של פגמים ומחלות בלב.
וכך אמר ד”ר הגש בעדותו הקודמת (פרוטוקול 16/6/1998 בעמוד 46):
”יש סיכויים בהחלט שמחלתה[של התובעת] לא תפגע בבריאותה הגופנית כפי שאני מכיר, יש לי מספר חולים, בני ארבעים שנה עם תסמונת נונאן ומחלת לב והם נזקקים להשתלת לב, והדבר הזה מוכר וידוע בספרות. הם לא מגיעים למצב של התעבות כזאת של החדר השמאלי שאיננה מאפשרת להם חיים ומחייבת אותם לעשות איזה טיפול כירורגי כגון השתלת לב או כריתה של המחיצה…”.
13. ד”ר הגש לא בדק את התובעת לפני שערך את חוות דעתו בענין הנזק, שבה קבע את הערכותיו בענין תוחלת החיים, ולא ביקש לבדוק אותה לפני שהעיד בבית-המשפט. המומחים אינם חולקים על כך שניתוחים, ובעיקר השתלת לב, עשויים לשפר את מצב התובעת ולהאריך את חייה. אולם, נתון זה לא הובא בחשבון השיקולים, בהערכת תוחלת החיים של התובעת על-ידי ד”ר הגש.
14. משום כך, אין מקובלת עלי ההערכה של תוחלת החיים של עשור שני או שלישי לחייה של התובעת. מדובר בפגיעה קרדיולוגית בדרגת חומרה של קלה עד בינונית, כדברי פרופ’ בלידן, שבדק את התובעת אחר טיפולים וניתוחים ששיפרו היטב את מצבה. לפי הצורך בהתערבות כירורגית עשוי מצבה להשתפר, ויחד עם שיפור בעקבות ניתוחים – עשויים להשתפר גם סיכוייה לחיים ארוכים יותר.
15. תוחלת החיים שלהם נדרש בית-המשפט היא, הערכה לענין קביעת פיצויים בסכום חד-פעמי. אך לצורך זה דן בית-המשפט בהערכות ובניבויים – אם על-פי ממוצע סטטיסטי, ואם תוך העדפת חוות דעת של מומחה על פני חוות דעת אחרת.
התובעים מבקשים לבסס את תשלום הפיצויים על שנות חיים של שישים וחמש עד שבעים שנה. זאת, גם אם היו נכונים לבסס את הפיצויים על תשלום עתי.
יש להביא בחשבון השיקולים בקביעת “שנות החיים” לענין הפיצויים, כי יהיה צורך בהתערבות כירורגית ולא מן הנמנע גם להשתלת לב. אינני רואה צורך לקבוע ממצא אם התובעת, שהיא כדברי בא-כוחה, אזרחית אמריקאית שסיכוייה להשתלת לב גדולים יותר, בעת הצורך, מסיכוייה אילו היתה אך אזרחית ישראלית. סבורני, כי אם יהיה צורך בכך ויעמוד סיכוי להארכת חייה – לא ייחסך כל מאמץ כדי לעשות זאת. אולם, אין להתעלם מן הסיכונים שבכל התערבות כירורגית, ובמיוחד במצב זה של השתלת איבר כה חיוני ורגיש.
לפיכך, נראה לי נכון לבסס את הפיצויים על חמישים וחמש שנים, שנקב בו פרופ’ בלידן בעדותו. אמת נכון, שהוא ציין גם אפשרות של שישים שנה, אך לא שישים וחמש עד שבעים שנה, כטענת בא-כוח התובעים. יש לילך לפי שיקולי האיזון שבענין זה, כרוח דבריו של בא-כוח הנתבעים 1-2 בסיכומיו (עמוד 345), לפיהם איזון עמדות הצדדים, צריך להעמיד את שנות הפיצוי על חמישים שנה. אולם, לדידי איזון נכון הוא קביעת תוחלת החיים במקרה זה לחמישים וחמש שנים.
נכות תפקודית וצרכים – כללי
16. הנכות הרפואית של התובעת עולה, בכל חלופה שהיא, על 100%. השאלה שעל בית-המשפט לדון בה היא, מה היא נכותה התפקודית והפגיעה בכושר תפקודה בעבר, היום ובעתיד, כדי לקבוע את צרכיה, כושר השתכרותה בעתיד, ותפקודה בחיי היום יום. על-פי כל אלה יש לקבוע את הפיצויים שעל הנתבעים לשלם – אם בתשלום שכולו חד פעמי ואם בתשלום עתי לגבי צרכיה בעתיד.
17. התובעת, שבחודש אפריל ימלאו לה עשר שנים, נתגלתה אחר לידתה, כסובלת מתסמונת נונאן, היתה ועודנה סובלת ומלווה בבעיות רפואיות מורכבות. עיקרי הבעיות הרפואיות הם: מום לב קשה – היפרטרופיה של שריר הלב ומום במסתם ובמחיצתו (היפרטרופיק קרדיומיופתיה); בעיות של דמם וקרישת דם; בעיות של קוצר ראיה, פטוזים ואמבליופיה; היפוטוניה וחולשה כללית, נגעים בעור וקומה נמוכה. עוד היא סובלת מליקויי למידה ובעיות קשב וריכוז (ADD), בעיות רגשיות והסתגלות, ובעיות האכלה. תפקודה השכלי של התובעת הוא בטווח הממוצע – הנמוך (מנת משכל של 90), ללא פערים בין תפקוד מילולי ותפקוד ביצועו.
עד לפני כחמש שנים וחצי היתה התובעת מחוברת לגסטרוסטום, אך בשנת 1997 היא נגמלה ממנו, ואז החלה בהאכלה דרך הפה, גם אם קיימות בעיות בהאכלה. הדס עברה, כאמור, בשנת 2002 ניתוח לב פתוח להחלפת המסתם הריאתי ולסגירת ASD.
“נקודת הפתיחה”, שבה החלה הדס את חייה היתה קשה, קשה מאוד. היא לא שלטה על הסוגרים והיתה מחוברת לאמצעי הזנה מלאכותית. אולם, הדס טופלה במסירות רבה ובעקשנות ראויה להערכה בידי הוריה ובידי צוות מטפלים, רופאים ומסייעים בתחומים פרה-רפואיים. טיפול זה הביא לשיפור ניכר בתפקודה. כיום, היא סובלת מבעיות הרטבה בלבד, בעיקר בלילות ובעיקר על רקע רגשי, שמבטא את הקושי הרגשי המיוחד של הדס, ואת משאלותיה להאריך את תקופת ה”ינקות” והתלות (ראה נ/1ב – דו”ח סיכום הטיפול של גוני לוין – יועצת חינוך). נסיון לגמול את התובעת משימוש בחיתולים גם בלילות – לא צלח.
18. הדס לומדת בבית ספר רגיל – משולב. השנה היא מסיימת בו את לימודיה בכיתה ב’. מדובר בבית ספר שהלימודים בו הם שנתיים בגן ילדים ושנתיים בבית ספר יסודי (החטיבה הצעירה שליד הסמינר למורים על שם דוד ילין בירושלים).
התובעת נמצאת היום בשלב של מעבר לבית ספר. על-פי חוות הדעת של ניצן מור, פסיכולוגית שיקומית, שמלווה ומדריכה את הדס ואת הוריה בהתפתחותה (ראה נ/1ד’ ו-ת/1), יש צורך לשלב את התובעת בתכנית שילוב בבית ספר רגיל. זאת, גם אם באבחון הפסיכולוגי הרב-תחומי שביצעה המומחית ניצן מור, נמצאה רמת האינטליגנציה של הדס “בגבול הנמוך של הנורמה עם עדויות לפוטנציאל ממוצע”, וכן הפרעת קשר חריפה (ADD) וליקויי למידה משמעותיים, בעיקר דיסגרפיה ודיסקלקוליה. ממצאים אלה מאשרים גם המומחים לנוירולוגיה ומומחי השיקום.
הנתבעים חולקים על הצורך בתכנית שילוב בבית ספר רגיל, שתחייב השקעת מאמצים ניכרים, בין היתר, העסקת סייעת צמודה במשך כל שעות הלימודים ובבית. הנתבעים סבורים, כי ראוי לשבץ את הדס במסגרת החינוך המיוחד. אינני מקבל גישה זו, שבה הפוגע מבקש לחסוך בהוצאותיו, ואין הוא חפץ אך בשלומו של הנפגע. אמת נכון, שגם הנפגע צריך להטיב את הנזק. אולם, בענין זה דעת המומחים היא בזכות השילוב של התובעת במסגרת לימודים רגילה, תוך מתן סיוע בכל התחומים. האסכולה של השילוב, הגם שהיא יקרה יותר, היא הטובה ביותר עבור התובעת ועשויה להביא להתפתחותה בכיוון סיום לימודיה בבית ספר תיכון ואף השגת תעודת בגרות מותאמת למגבלותיה. סיום לימודיה בדרך זו, לא יכשירה ולא יביאה, לדעת המומחים, ללימודים אוניברסיטאיים, אולם יכשירה לביצוע עבודות ומטלות מוגבלות בשוק העבודה, ועשוי להכשירה לחיי משפחה עתידיים, עם כל הקושי שבכך ועם כל המגבלות והקשיים הכרוכים בניהול חיי משפחה.
ראוי להביא, בקצירת האומר, דברים מפי המומחים בענין העדפתה של תכנית לימודים משולבת במסגרת חינוך רגיל, מחד גיסא, והאפשרויות הנתונות היום ללימודים במסגרת החינוך המיוחד לילדים עם תסמונת נונאן, מאידך גיסא.
19. מרכזת תכנית השילוב, דנה שהם, סבורה, כמו ניצן מור, כי הדס משולבת בתכנית השילוב “מכיוון שהיא חכמה ובעלת יכולת, אך יחד עם זאת היא זקוקה לליווי ותגבור בתחומים השונים” (נ/1ג). גב’ מור מדגישה בחוות דעתה נ/1ד’ את הצורך בהמשך שילובה של הדס בתכנית השילוב עם הצוות ועם החברים שהיא מכירה, כדי שתהיה המשכיות טובה לתהליך הלימודים והשילוב. כך סבורה גם גוני לוין, שמטפלת בהדס במסגרת תכנית השילוב מזה כשלוש שנים. תכנית זו מסייעת לילדים לקויי למידה, אולם זאת, הודות לאופיה של הדס, שהיא “ילדה חמודה וחכמה”, “ילדה נוחה וחביבה”, שבשל הטיפול המסור שקיבלה ולמזגה הנוח – לא נצפו בעיות של התנהגות או שיבושים בתפיסת המציאות.
20. בעדותה בבית-המשפט (פרוטוקול 7/1/2003, בעמודים 1-2), התייחסה גב’ מור לשאלה של שהיית התובעת במוסדות החינוך המיוחד בבתי הספר היסודיים והתיכוניים, ולמסגרות חוץ-ביתיות, אחר גמר לימודיה.
גב’ מור אומרת, כי הדס אינה נמנית עם הקבוצה שמקובל לשייכה לחינוך המיוחד. ילדים הסובלים משיתוק או עם מגבלות מוטוריות, מצויים במסגרות של איל”ן, או איל”נית, וכיוצא באלה. במסגרת החינוך המיוחד מצויים ילדים עם מוגבלות קשה מאוד:
”זה ילדים שהם גם עם נכות פיזית כמעט טוטלית, גם עם פיגור, גם בעיות שפה ודיבור, הם מקרים מאוד מאוד קשים. אין ספק שהדס לא יכולה להיות שם אפילו לא דקה אחת, גם לא יקבלו אותה דרך אגב. המסגרת של ילדים עם פיגור הם ילדים עם פיגור, הדס לא ילדה עם פיגור”.
ועוד זאת:
”העיקרון של שילוב הוא עקרון מאוד מאוד חזק, וילדים כמו הדס שהם הולכים והם מתפקדים ויש לה חלקים בפוטנציאל תקינים, בודאי שהם בכיתות רגילות, אין שאלה על זה… למסגרות של אנשים עם פיגור היא לא תתקבל… היא בודאי לא תתקבל לאף אחד ממערכי הדיור של איל”ן ואלי”ן בגלל שהיא צריכה להיות בכסא גלגלים עם נכות מוטורית מאוד משמעותית, זה גם לא מעשי. מעבר לכל זה יש כל מיני מערכי דיור שנותנים מענה לכל מיני תסמונות, אבל לתסמונת נונאן אין כרגע… אין מערך דיור לתסמונת הזו” (שם, עמוד 3).
הנה כי כן, ככל שמדובר במסגרת לימודים, מקובלת עלי עמדת המומחים לחינוך, כי המסגרת הראויה להדס היא שילובה עם מגבלותיה במסגרת הרגילה, תוך מתן ליווי ותגבור – עד שתסיים את לימודיה. אם דרכה להשגת תעודת בגרות, בהתאמה למגבלותיה, תצלח, כי אז עשוי הדבר להתוות את דרכה, בחיי עבודה, מוגבלת ככל שתהיה. הגישה שבאה לביטוי בחוות הדעת המקצועיות כאמור, לא נסתרה ויש לאמצה. בשלב הזה, אין קיימת מסגרת של חינוך מיוחד לילדים שסובלים מתסמונת נונאן, שרמת האינטיליגנציה שלהם אינה מגיעה כדי פיגור שכלי ואינם סובלים מבעיות מוטוריות. העובדה שהם קשי-למידה ולחלקם מומים לבביים, חמורים ומסוכנים ככל שיהיו – לא הצדיקה עד כה יצירת מסגרות מיוחדות.
21. אוסיף גם זאת, מקובלת עלי הגישה, כי יש לאפשר להורים, אף של ילדים עם מגבלות, לקבוע את מסגרות הלימודים של ילדיהם, ככל שרצונם אינו מתנגש עם הוראות החוק. אם המסגרת הרגילה שמשלבת מספר ילדים עם מגבלות בכיתה “רגילה” – מאפשרת קליטתו של הילד שיש לו מגבלות וקשיי קשב ולמידה, בכיתה הרגילה – תצמח מכך אך ברכה. מי שגרם לפגיעה בילד – כולה או חלקה – אינו רשאי לקבוע את מסגרת הלימודים של הנפגע, אך משום שתהיה זולה יותר. אין יכול להיות ספק, קל שבקלים, כי המסגרות המיוחדות משחררת את הפוגע מנטל כספי רציני, ולו בחלקו, אך היא מעמיסה את העלות על הקופה הציבורית. חינוך מיוחד הוא יקר מאוד והציבור נושא מקופתו את עלותו.
אין מקום, אפוא, לקבוע כי יש לשלב את הדס בחינוך מיוחד, אף בהנחה שיוקמו מסגרות כאלה בעתיד לבעלי תסמונת נונאן, עם כל הבעיות הרבות והמורכבות של מחלות, ובעיקר מום לבבי ובעיות נוירולוגיות.
22. בענין זה אין מקובלת עלי עמדתו של ד”ר לנגר, מומחה השיקום מטעם הנתבעים, כי המסגרת המתאימה לתובעת היא מסגרת החינוך המיוחד, כשהיא מלווה בטיפול מקצועי – משקם ומעקב רפואי ופרה-רפואי במסגרת בית הספר ובבית, ובטיפול הצמוד והמסור של הוריה.
נראית לי הגישה, שיש לעשות את הטיפול באיזון ראוי, ולא כטיפול מכביד המבוסס על תלות מוחלטת השולל לחלוטין את עצמאותה של הילדה, ואינו מאפשר את שחרורה בהדרגה מן התלות שבה היא נתונה היום:
”אני לא חושבת שילד צריך להיות עטוף במטפלים כל היום, אני חושבת שצריך לאפשר לה חיים נורמליים, אני לא אוהבת את האובר-טיפול [טיפול יתר]. ילדה בבית ספר יסודי אם יש לה מישהי שבאה לשעה ועושה איתה שיעורים ומלווה אותה לחברות, עושה איתה את הדברים שהיא צריכה, זה נראה לה בסדר” (שם, עמוד 17).
על הצרכים עוד ארחיב בהמשך פסק דין זה. אולם, בענין הטיפול שזקוקה לו התובעת, היום ובעתיד, ניתן לקבוע כי יש להבדיל בין טיפול “אקטיבי” של האכלה, שהיא מתקשה בה, עזרה בלימודים, ליווי לחברות, לאירועים ולטיפולים רפואיים, לבין השגחה בשעות אחרות.
23. על היכולת העתידית של הדס להשתלב בשוק העבודה העידו פרופ’ עורי, מומחה השיקום מטעם התובעים וכן גב’ ניצן מור, פסיכולוגית-שיקומית. לדעתם, עשויה התובעת להשתלב בעבודה חלקית, שבה יינתנו לה הנחיות [ללא הפעלת שיקול דעת] ובלא מאמץ פיסי, אף בעבודה במחשב, ובכל מקרה “לא עבודת ניהול עסקים”. גב’ מור אינה רואה מניעה לקיים חיי משפחה בעתיד, אך הדבר כרוך, כמובן מאליו, בקשיים רבים.
פיצויים בגין נזקים
24. בפסק דין קודם (ת”א (ירושלים) 697/94 רחל רזון ואח’ נ’ הדסה ואח’, תקדין מחוזי 97 (3), 2825), הבעתי עמדה לפיה עוד אין לפקפק בזכותם של קטינים והוריהם לקבל פיצויים, מקום שהתרשלות רופא גרמה ללידתם, אף עם מום מולד, בנסיבות שבהן לולא אותה התרשלות לא היה הקטין נולד כלל. אין ספק, כי בנסיבות האלה של “הולדה בעוולה” זכאי הקטין והוריו לפיצויים מסוימים, הגם שלגבי הגדרת “ראשי הנזק” בני פיצוי, יכול שתהיה מחלוקת, בנסיבות כל מקרה (סעיף 18 לפסק הדין האמור, וכן ראה ע”א 540/82, 518 זייצוב ואח’ נ’ שאול רז ואח’, פ”ד מ(2), 86). עיקרי ההלכה בענין זייצוב, כי מי שאחראי ללידתו של קטין עם מום – מן הראוי שיעניק לו פיצוי ממוני שיקטין, ככל האפשר, את נזקיו. כל נזק יזכה לפיצוי, ומידת הנדירות תשפיע על שיעור הפיצויים. הנזק נתפס בהשוואת חיים במום לחיים ללא מום, ולא בהשוואה של חיים ללא חיים.
כך גם בענינה של הדס, אין ספק, כי גם היא גם הוריה זכאים לפיצויים עקב הרשלנות הרפואית, שתוארה בהרחבה בפסק הדין החלקי, בענין האחריות לנזקים.
פיצוי חד פעמי או תשלומים עתיים
25. משנתגלעה מחלוקת בענין תוחלת חייה של הדס, על רקע המום בלב, ואפשרות של ניתוחים עתידיים, לבד מזה שכבר עברה בשנת 2002, עלתה גם השאלה אם יש לשלם את הפיצויים לעתיד בדרך של תשלומים עתיים-חודשיים.
התובעים הודיעו, כי הם נכונים – אם תהיה הסכמה לכך של הנתבעים – ללכת בדרך התשלום העתי לפיצויים בעתיד.
זו תביעה המבוססת על רשלנות רפואית שבה מעורבות מבטחות של רופאים שאינן ישראליות. קיים קושי גדול בהסדר עתידי ממושך של תשלום עתי, שאין בטוחות בצדו. אמת הדבר, שיתרונה של שיטת הסכום החד-פעמי והבלתי משתנה הוא בסופיותה, בפשטותה ובבטחונה. יתרונות שיטת התשלום העתי המשתנה הוא, שהיא מגשימה במדויק, ככל האפשר, את העקרון של השבת המצב לקדמותו. התשלום העתי גם משקף בצורה נאמנה יותר את ההכנסות שיימנעו מהניזוק בשל התאונה שהן עתיות בדרך כלל, כגון משכורת (ראה ע”א 357/80 יהודה נעים ואח’ נ’ משה ברדה ואח’, פ”ד לו(3), 762, 775-777). אולם, בנסיבות הענין נראה לי, נוכח העמדה שפורטה בפסק דין זה בענין קיצור תוחלת החיים ונוכח העובדה שמדובר במבטחים שאינם ישאליים, שניתן להיפרע מהם, ככל שניתן, כי יהא זה נכון, צודק וראוי, כי ייקבע סכום חד-פעמי שאינו משתנה.
פיצויים בגין הוצאות בעבר
26. התובעים הגישו קלסר עב-כרס של קבלות בענין הוצאות והעלויות של צרכים שונים – מצרכים ושירותים – שהם שילמו בעד קבלתם, משנת 1993 ועד ינואר 2003. בכלל הוצאות אלה: הוצאות רפואיות שאינן ב”סל הבריאות”, תרופות, מזון מיוחד, מטפלים – ישראליים או זרים, טיפולים פיזיותרפיים, ריפוי בעיסוק, טיפול בדיבור, סייעות, מלווים, ייעוץ רפואי ויעוץ תזונאי, ייעוץ רגשי, ייעוץ רפואי בחו”ל, שכירת יחידת דיור עבור מטפלות פיליפיניות והתאמת דיור למגורי המטפלת. קובץ הקבלות כולל גם תשלום בעד הוצאות משפטיות וחוות דעת רפואיות ואחרות.
הסכום שמדובר בו כהוצאות לעבר הוא כמליון ושלוש מאות אלף שקלים, כולל הצמדה וריבית של הסכומים הנומינליים. אין צריך לאמר, כי הנתבעים חולקים על הצרכים האלה ועל הסכומים שהוצאו. הם גם חולקים על כך, כי קופת חולים, לא השיבה חלק מן הסכומים האמורים, או אם היה או שיש צורך בהעסקת מטפלת מן הפיליפינים בסכום השווה ל- 850$ לחודש ועוד הטבות ומענקים, כמו דיור והוצאות דיור, כשצרכי הילדה אינם צריכים להיות יותר משלוש שעות “אקטיביות” ביום, ואילו יתר זמנה של המטפלת פנוי לטיפול גם בילדים האחרים של התובעים 2 ו-3. בכל אלה אדון להלן.
27. המומחים השונים – הרפואיים והפרה-רפואיים – פירטו בחוות הדעת שהגישו, ובחקירותיהם על חוות דעתם, את עמדתם בענין הצרכים של הדס.
28. פרופ’ שטיינברג, שהוא מומחה התובעים בתחום הנוירולוגיה סיכם את צרכי התובעת בחוות דעתו מיום 30/5/2002, כדלהלן:
· ליווי והשגחה צמודים בכל שעות היממה, לכל ימי חייה;
· פיזיוטרפיה וריפוי בעיסוק, בתדירות של שתי שעות שבועיות לכל אחת מן הפעולות האמורות;
· פסיכותרפיה לתובעת ולמשפחתה, בתדירות של שתי שעות שבועיות;
· הוראה מתקנת בתדירות של חמש שעות יומיות;
· מסגרת חינוכית מתאימה לקשייה;
· סייעת צמודה בשעות אחר הצהריים למשך שלוש שעות ביום, לסיוע בהכנת שיעורים ובחינות;
· אשפוזים וניתוחים חוזרים בשל מחלות גופניות.
29. פרופ’ א’ עורי, המומחה לשיקום מטעם התובעים, קבע בחוות דעתו מיום 2/8/2002 (ת/2), כי התובעת איבדה את כושרה להשתכר בעתיד, אינה יכולה להתגייס לצה”ל ולא תהיה מסוגלת לנהוג ברכב. הדס תהיה זקוקה, לדעת פרופ’ עורי “לליווי/השגחה/טיפול בכל שעות היממה”. בעדותו בבית-המשפט (פרוטוקול 7/1/2003 בעמודים 41 ו-47) מסכים פרופ’ עורי כי התובעת זקוקה לשלוש שעות של סיוע “אקטיבי” ליום: האכלה, רחצה, ולמשק הבית, וביתר שעות היממה זקוקה לליווי ולהשגחה ולטיפולים אחרים.
הטיפולים האחרים, שציין פרופ’ עורי בחוות דעתו הם: ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה, תמיכה פסיכולוגית, ריפוי בדיבור – שעתיים בשבוע לכל טיפול; תמיכה, עזרה, הוראה והדרכה על-ידי מורי עזר או חונכות – 3 עד 4 שעות ביום ומסגרת חינוך מתאימה. אחר גיל 18 צריכה הדס להיות במסגרת טיפולית תומכת, במסגרת תעסוקתית משקמת. הילדה תהיה זקוקה לסיוע בלימודים או בפעילויות אחרות, לרבות לימודי מחשב. לפי הצורך, התובעת תזדקק לאשפוזים מיוחדים בארץ, ובמקרה של העדר ידע או יכולת בארץ גם מחוץ לישראל, ותהיה במעקב רפואי כולל בהתפתחותה – אורטופדיה, שיניים, עיניים, לב וכירורגיה של הלב.
הדס תזדקק לאבזרי חינוך ושיקום: תקשורת, מחשב ומדפסת, חיבור לאינטרנט וכיוצא באלה, ולפי הצורך גם אמצעים לשיפור הראיה.
30. ד”ר לנגר, רופא השיקום מטעם הנתבעים, העריך אף הוא את צרכי הילדה בשלוש שעות עזרה וסיוע, אך הוא לא עשה הבחנה בין עזרה “אקטיבית” ועזרה של השגחה וליווי.
ד”ר צלניק, מומחה לרפואת ילדים ונוירולוגיה מטעם הנתבעים, עמד אף הוא על צרכיה של הדס, בחוות דעתו מיום 29/2/2002:
”(1) מסגרת חינוכית מותאמת ליכולתה, בליווי הוראה מתקנת יומית, כולל הסעות;
(2) ריפוי בעיסוק ופיזיותרפיה בתדירות של מפגש אחד בשבוע – לכל טיפול – עד גיל 18 שנה;
(3) טיפול פסיכולוגי ורגשי מתאים בתדירות של מפגש אחד לשבוע עד גיל 18 שנה;
(4) מעקב רפואי קבוע, בעיקר קרדיאלי, אך גם של רופא עיניים ונוירולוג ילדים;
(5) חונכת לשעות אחר הצהריים, כשהילדה מחוץ לבית הספר”.
ד”ר צלניק סבור, כי המלצתו של פרופ’ שטיינברג לסייעת צמודה בכל שעות הלימודים בתוספת הוראה מתקנת של 5 שעות ביום ועוד חונכת צמודה בשעות אחר הצהריים למשך שלוש שעות נוספות להכנת שיעורים וטיפול פיזיוטרפי, ריפוי בעיסוק ופסיכותרפיה – שעתיים בשבוע – היא מופרזת ובלתי מציאותית. העמדת הסיוע על 12 שעות ביום, לפי פרופ’ שטיינברג – ללמידה ולטיפולים אינטנסיביים – אינו מתקבל על דעתו של ד”ר צלניק, בעוד שיש להוסיף לו גם שעות לימוד בבית הספר. פשיטא, שלא ניתן לעשות זאת מבחינה אנושית כלפי הילדה, ואין צורך בכך.
אף לדעתי, כפי שאפרט להלן, טיפול אינטנסיבי, הכולל חונכות, למידה, הוראה מתקנת, טיפולים פרה-רפואיים, ועוד נוסיף לאלה טיפול אקטיבי של רחצה והאכלה ומשק בית, הוא בלתי אפשרי, במספר שעות ביום שקבעו חלק מהמומחים. יש בכך לחץ בלתי מתקבל על הדעת על הילדה, ולא ניתן באופן מעשי לעשותו.
אף המומחים מטעם התובעים, אינם גורסים “טיפול אינטנסיבי” שכזה, והם ממליצים (ראה חוות דעתה של גב’ ניצן מור ועדותה בבית-המשפט), כי הטיפול לא ייעשה כה צמוד השולל מראש את הצורך להביא את הדס לעצמאות בפעולות רבות בחיי היום-יום ולקראת יציאה אפשרית מחממת בית ההורים למעגל החיים מחוץ לבית.
31. ניצן מור העריכה את צרכי התובעת, בתקופת הלימודים בבית הספר היסודי (כיתות ג’ עד ו’), בעזרה של סייעת צמודה בשעות הלימודים – השגחה ותרגול של החומר הנלמד, הכל בהיקף של 5 שעות ביום [שלוש שעות בשבוע במשך 40 שבועות של לימודים בשנה], לפי 25 ₪ לשעה.
הדס גם זקוקה, לדעת גב’ מור, לחונכת בשעות אחר הצהריים – לסיוע בהכנת שיעורים, תרגול, הדפסה במחשב, הכנה לשיעורי אנגלית, ליווי לחוגים או פעילות חברתית אחרת, בהיקף של 6 שעות שבועיות לרבות בזמן חופשה על בסיס 40 ₪ לשעה, שיש להוסיף עליו גם נסיעות וביטול זמן בנסיעות הלוך וחזור.
וגם זאת: יעוץ נוירולוגי – 4 מפגשים בשנה בעלות של 500 ₪ למפגש (2000 ₪ לשנה); ריפוי בעיסוק – שתי שעות שבועיות בעלות של 150 ₪ לשעה, לרבות בזמן חופשה מלימודים; טיפול פסיכולוגי-אינדיבדואלי ומשפחתי לסירוגין – שעתיים שבועיות בעלות של 300 ₪ לשעה; הדרכה פסיכולוגית-שיקומית לצוות ההדרכה, לסייעת, לחונכת ולהורים – שעה בחודש בעלות של 300 ₪ לשעה. לאלה יש להוסיף את העלות של רכישת מחשב ומדפסת בסך 5000 ₪.
גב’ מור סבורה, כי אין זה ברור היום, אף אם יתקבלו דברי חקירה למימון הצרכים האלה ולשילוב ילדים לקויי למידה עם צרכים מיוחדים במערכת החינוך – אם יינתן מימון לצרכים אלה.
תכנית השיקום שהתוותה גב’ מור להדס בחטיבת הביניים מורכבת מסיוע חלקי בשעות הלימודים – 10 שעות שבועיות בעלות של 25 ₪ לשעה; סיוע בשעות אחר הצהריים בהכנת שיעורים בהיקף של 8 שעות שבועיות בעלות של 100 ₪ לכל מפגש; טיפול פסיכולוגי – שעתיים בשבוע בעלות של 300 ₪ לשעה; אבחון נוירופסיכולוגי לבחירת תכנית לימודים מתאימה – 3,500 ₪; הדרכת הצוות וההורים – שתי שעות שבועיות; ייעוץ נוירולוגי וטיפול בהפרעת הקשב ובהיבטים של גיל ההתבגרות – 4 מפגשים בשנה בעלות של 500 ₪ למפגש.
בתקופת הלימודים התיכונים, אם הדס תתפתח בצורה תקינה ובריאותה תהיה סבירה, כי אז תזדקק לסיוע צמוד להכנה לבחינות בגרות בתכנית מצומצמת. סיוע זה יתבטא במורים מקצועיים שיכינוה לבחינות בגרות – 4 שעות שבועיות בעלות של 150 ₪ לשעה, לרבות בחופשות מלימודים. גב’ מור מעלה חלופה של בית ספר פרטי בעלות של 3,500 ₪ לחודש בעשרה חודשי הלימודים למשך שלוש שנים. גם בתקופה זו יש צורך בהמשך הטיפול הפסיכולוגי ובאבחון פסיכולוגי רב-תחומי.
32. בענין העלויות הוגשה גם חוות דעתו של מר גדעון האס, עובד סוציאלי. מר האס נחקר על חוות דעתו, שהתייחסה לעלויות ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה, טיפול פסיכולוגי, חיתולים חד-פעמיים והעסקת מטפל זר ועלויות שונות של העסקתו.
33. נדון להלן בצרכים לפרטיהם ולפיצויים שראוי לפסוק (תחשיבי הנזק) בכל אחד מראשי הנזק, והנזקים המפורטים. בענין זה העידו אביה של הדס, עו”ד אמיר שושני, גב’ ניצן ומר האס, לבד מהמומחים שהעידו על הצרכים השונים.
הוצאות בעבר
34. התובעים הגישו באמצעות התובע 3, עו”ד אמיר שושני, פירוט ההוצאות שהוציאו התובעים מאוגוסט 1993 ועד ינואר 2003 (ת/4 עד ת/21). התובעים גם הגישו קבלות בגין ההוצאות האמורות (קלסר קבלות ת/3), אשר לפי עדותו של תובע 3 מהוות כ- 80%-90 מכלל ההוצאות בעבר. לשון אחרת, גבי 10%-20 אחוז של ההוצאות, אין בידי התובעים קבלות.
35. ההוצאות בעבר על-פי הרשימה ת/4 (15 עמודים), בסכומים נומינליים, עומדות על 280,789.37 ₪, ובשערוך הסכום – תוספת הצמדה וריבית – עומד הסכום להיום על כ-420,000 ₪. הוצאות אלה כוללות תשלומים למומחים רפואיים וחוות דעת שונות – כ- 47,000 ₪; תשלומים עבור התייעצות עם מומחים, בדיקות וביקורי רופאים – כ- 29,000 ₪; טיסות לארצות הברית לשם בדיקות והתייעצויות – 15,314 ₪. הפירוט של ההוצאות גם כולל תשלום הוצאות לבא-כוח התובעים – 3,470 ₪, ותשלום בעד חוות דעת מקצועית-כלכלית הנוגעת לתובענה בסכום של 1,770 ₪. יתר הסכום האמור מתייחס לתרופות, שכירת מכשיר להאכלה, תשלומים בעד טיפולים פרה רפואיים, יעוץ חינוכי, יעוץ רגשי, יעוץ תזונאי וטיפולים רפואיים ואחרים.
36. חלק מן ההוצאות הרפואיות הוחזרו לתובעים על-ידי קופת חולים מאוחדת, שבה היו התובעים מבוטחים עד מועד מסוים, שאז עברו לקופת חולים אחרת. מן ההתכתבות שבין בא-כוח הנתבע 3 לבין הרופא המחוזי של קופת חולים מאוחדת מתברר, כי חלק מן התשלומים הוחזרו – בדרך כלל בחלקם, אך ישנה הוצאה כמו תשלום לחדר מיון שהוחזר במלואו. סכומי ההחזר שמתייחסים לתקופה שבין 24/5/1995 ל-30/10/1997 עומדים על 36,910 ₪ (נומינלי). אחרי 30/10/1997 לא נדרש ולא הוחזר כל סכום. לפי עדותו של התובע 3, בשלב מסוים, אחר שכל פניותיו להחזרים נתקלו בסירוב או ננקטה שיטה של סחבת על-ידי קופת חולים – נואש מלעמוד חסר אונים, עד שכבר לא פנה לקופה כדי לקבל החזר, ובשלב מסויים קם ועזב את הקופה ועבר לקופה אחרת שיחסה לחבריה טוב יותר, כך לדבריו.
מתוך הסכום הנומינלי של כ-280,000 ₪, סכום של כ- 95,000 ₪ מתייחס לתשלומים למומחים רפואיים, בדיקות וייעוץ רפואי ותשלום בעד חוות דעת, וכן טיסות לארצות הברית בסכום של 15,314 ₪ ועוד 15,263 ₪ עבור חוות דעת שנתנו הרופאים בבית החולים בבוסטון. אין צריך לאמר, כי סכומים אלה לא הוחזרו על-ידי קופת חולים, אף לא בחלקם. הסכומים ששולמו בעד הוצאות רפואיות אחרות עומדים על כ- 185,000 ₪ (נומינלי). הנתבעים טוענים, כי למצער 50% מן הסכומים האמורים הוחזרו על-ידי קופת חולים, בעוד שהתובעים טוענים, כי הם הגישו אך את ההוצאות “העודפות”, דהיינו מעבר לאלה שקיבלו החזר בעדן או מעבר ל”סל הבריאות”.
37. בא-כוח הנתבע 3, עו”ד מויאל, הגיש לבית-המשפט, כדוגמה, עמוד אחד מתוך ת/4, הכולל כאמור 15 עמודים, בציון הסכומים שהוחזרו על-פי אישורו של ד”ר שרירא, הרופא המחוזי בקופת חולים מאוחדת. עו”ד מויאל מבקש להסיק מבדיקת עמוד זה, כי גם יתר ההוצאות המתייחסות לתרופות ולמכשירים רפואיים – הוחזרו אף הן – כולן או חלקן.
לא הוכח באופן ברור וחד משמעי, כי הרשימות של פירוט ההוצאות הן עודפות על אלה שקיבלו התובעים כהחזר מקופת חולים. הוכח כי חלק מן הסכומים האמורים הוחזרו אף הם בחלקם. בפירוט ההוצאות אנו מוצאים, כאמור, הוצאות בעד חוות דעת רפואיות – חלקן לצורך המשפט וחלקן להמשך טיפול רפואי. ככל שמדובר בחוות דעת לצורך המשפט ובמהלכו ניתן לקבוע את ההוצאה במסגרת הוצאות המשפט. כך גם סכום ההוצאות המשפטיות שנמסר לעו”ד פוזנר וכך גם התשלום בעד חוות הדעת הכלכלית שהגיש מר משה קצין.
38. אחרי שבחניתי את הראיות, נראה לי לפסוק בענין ההוצאות בעבר לפי ת/4 כדלהלן:
(א) התייעצויות עם מומחים בארץ וקבלת חוות דעת רפואיות מן המומחים השונים – 40,000 ₪ ובתוספת הצמדה וריבית ליום פסק הדין יעמוד הסכום על 60,000 ₪;
(ב) בענין בדיקות וייעוץ של מומחים רפואיים ופרה רפואיים וטיפולים שונים יעמוד הסכום על 20,000 ₪ ובתוספת הצמדה וריבית ליום פסק הדין יעמוד הסכום על 30,000 ₪;
(ג) התייעצויות עם מומחים בארצות הברית, טיסות וחוות דעת רפואיות – יעמוד הסכום על 20,000 ₪ ובתוספת הצמדה וריבית ליום פסק הדין יעמוד הסכום על 30,000 ₪;
(ד) בהתחשב בהחזר של חלק מסכום ההוצאות הרפואיות האחרות בידי קופת חולים, וכן בהתחשב בעובדה כי חלק מן התרופות והטיפולים כלולים ב”סל הבריאות”, אני מעמיד את יתרת הסכום הנומינלי על 120,000 ₪ ובתוספת הצמדה וריבית ליום פסק הדין יעמוד הסכום על 180,000 ₪.
39. לפיכך, סכום הפיצוי בגין ההוצאות הרפואיות והפרה רפואיות, שכר טיפולים וייעוץ, חוות הדעת וההוצאות הנלוות יעמוד על 300,000 ₪, נכון ליום פסק הדין.
40. מוצגים ת/5 עד ת/15 כוללים פירוט של הוצאות שהוציאו התובעים עבור טיפול סיעודי ועבור השגחה יומיומית של מטפלים לפני שנשכרו שירותיהן של מטפלות מן הפיליפינים ואחרי כן. הוצאות אלה כוללות משכורות, לרבות תשלומים בעד תנאים סוציאליים, תשלום דמי כיס, מתנות, תשלומים לחברות כוח אדם, תשלומים בעד ערבות בנקאית, הוצאות שכירת מקום מגורים למטפלת והוצאות הצריכה של חשמל ומים בדיור האמור או זקיפת חלק מן ההוצאות, אחר שהתובעים החליפו את דירת המגורים לדירה גדולה יותר שהמטפלת מתגוררת באחד מחדריה.
הסכום הנומינלי של הוצאות אלה הוא 283,073 ₪, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית מעמידים התובעים את הסכום על 889,219 ₪, נכון לינואר 2003.
41. התובע 3, מעיד, כי אחרי שהדס עזבה את בית החולים לראשונה, החלו הוריה לחפש עבורה מטפלת. כאן המקום לזכור כי הוריה של הדס עובדים במשרה מלאה – לאב משרד עורכי דין והאם עובדת מדינה שעבודתה נמשכת לאורך כל היום. מחודש נובמבר 1993 ועד סוף אוקטובר 1994, העסיקו ההורים מטפלת ישראלית בשכר שהחל בסכום של 800 ₪ והסתיים בסכום של 1000- 12000 ₪ לחודש (ת/5). העסקה זו היתה למספר מצומצם של שעות (ראה עדות האב ביום 7/1/2003, עמודים 52-53 לפרוטוקול).
אחרי כן החלו ההורים בהעסקת מטפלות פיליפיניות, מיום 28/10/1994 ועד עצם היום הזה: בנלין פד – עד סוף ספטמבר 1996, במשכורת של 500 דולר (ת/6); מאוקטובר 1996 עד אוקטובר 1997 הועסקה יולנדה טנסו, במשכורת דומה, אך בתוספת 1% – ערך המרה לדולר (ת/7); גרייס עבדה מנובמבר 1997 עד סוף מאי 1998, כאשר משכורתה התבססה על 800 דולר לחודש (ת/8); אניטה אלבינו עבדה עד סוף מאי 2000 ושכרה היה 800$ לחודש (ת/9); אחריה הועסקה דינה גונזלס והיא ממשיכה לעבוד עד היום בשכר של 850$ לחודש (ת/10; וראה עדות האב בעמודים 53 ו-54).
42. מוצגים ת/17 עד ת/20 כוללים תשלומים בעד נסיעות לבית חולים שניידר ודמי חניה בבית חולים זה. בכלל ההוצאות הנוספות נכללה הערכה של עלות חדר אחד מתוך 6 חדרי הדירה שנרכשה בסכום של 43,000$. לטענת התובעים, החדר יוחד למטפלת ולא ניתן לעשות בו כל שימוש אחר (ת/17). התובעים גם מבקשים להעמיס את הוצאות המחיה של המטפלת בסכום של 1,500 ₪ לחודש (סכום כולל של כ- 135,000 לעבר) – על העלות הכוללת של העסקת מטפלת לבד ממשכורתה החודשית בסכום השווה ל- 850$ הם עדכון של עלות שכרה והוצאות נלוות אחרות לשכרה. המוצגים ת/18 ות/19 הם עדכון של עלות שכרה והוצאות נלוות של המטפלת שממשיכה לעבוד גם היום החל בחודש ספטמבר 2002 (עמוד 59 לפרוטוקול).
43. תובע 3 טוען, כי הוצאות העבר עבור עלות המטפלות, הן בממוצע 5,000 ₪ לחודש (עמוד 60 לפרוטוקול). זאת, אם לא נביא בחשבון את ההוצאה של שכירת מקום מגורים למטפלת בעלות של זקיפת חדר מחדרי הדירה עבור המטפלת וכן הוצאות הדיור שלה בדירה ועלות מחייתה. מכל מקום, אם נביא בחשבון את כל ההוצאות מאז נובמבר 1993 ועד היום לפי ת/21 שהן כ-890,000 ₪, הרי שנגיע להוצאה של כ- 8,000 ₪ לחודש בעד עזרת הזולת. בחישוב זה לא נכללו הוצאות בעד חינוך וביגוד, ולא נכללו הוצאות מיוחדות של ההורים ועזרת הזולת שניתנה בידי ההורים. בכך נעסוק בנפרד.
העלויות של הטיפול בהדס: טיפולים פרה רפואיים וטיפולים אחרים התבססו על התשלומים בפועל. משום כך התובעים חולקים על הערכותיו של המומחה מטעם הנתבעים, מר גדעון האס, בענין עלות הטיפולים האמורים. כך בענין ריפוי בעיסוק, כך בענין פיזיותרפיה וכך בטיפולים אחרים (עדות האב, עמוד 623; וגם ת/23). התובעים אף חולקים על הערכת מר האס בענין העלות של חבילת חיתולים חד פעמיים (עמוד 63 לפרוטוקול ות/24).
44. עיקר המחלוקת היא בענין עלות העסקתה של מטפלת פיליפינית. לפי חוות דעתו של מר האס ולפי עדותו עלות העסקתה של מטפלת פיליפינית היא 500-700 דולר לחודש בתוספת דמי כיס וביטוח רפואי. התובעים מוכיחים באותות ובמופתים, כי עלות זו אינה ריאלית כלל, וכי העלות היום היא 850$ לחודש לבד מתוספת של דמי כיס, מתנות ביטוח רפואי של 1.5$ ליום (ת/25 ו-ת/26). בנוסף על אלה תשלום לסוכנות שמביאה את העובדת לארץ, שאף היא נוטלת את חלקה באופן שהסוכנות מקבלת סכום השווה ל- 1000$ בשנה הראשונה, שאליו מתווסף עוד סכום של 200$ לשנה למן השנה השניה (עמוד 64 לפרוטוקול). יש להוסיף למטפלת הפיליפינית גם את עלות החופשות ודמי המחלה (ת/27 ו-ת/28) וכן תשלום בעד דמי הבראה וזכויות סוציאליות (ת/29 ועדות האב בעמוד 65).
ענין נוסף שבמחלוקת הוא אם יש להעמיס את עלות המחיה של המטפלת בבית התובעים על סכום הפיצוי שייפסק, ואם יש להעמיס את כל ההוצאות של המטפלת, או שמא אך חלק מהפיצוי לפי פסק דין זה. הנתבעים טוענים, כי לא כל עתות עבודתה של המטפלת מוקדש להדס. העובדת הפיליפינית אינה מטפלת בהדס בשעה שהיא נמצאת בבית הספר או כשהיא מחוץ לבית בחוגים או בעיסוקים אחרים. בשעות אלה עוסקת המטפלת בעבודות הבית או בעבודה משנית אחרת, כגון טיפול בשני הילדים האחרים. וגם זאת: בהוצאה ממוצעת של כ- 6,000 ₪ למשק הבית של התובעים, שיש בו 3 ילדים, הורים ומטפלת, המטפלת שאינה חלק מבני הבית אינה נוטלת ידה שישית בהוצאות, כי אם יותר מכך. המטפלת נמצאת בחדר הדיור שיוחד לה וחלקה בהוצאות אינו שווה לכל אחד מבני הבית. אולם, בין כך ובין כך, אומר התובע 3 כי בחישוביו הביא אך את עלות המצרכים והצריכה של שירותים מינימליים (עמודים 67-68).
התובע 3 אומר בחקירה נגדית, כי המטפלת נמצאת בביתם לא משום שההורים או אחיה של הדס צריכים אותה, אלא משום שהילדה הדס צריכה אותה. שם בביתם, הכל על-פי סדר יומה של הדס (עמוד 92). מדובר בהכנתה של הדס להסעתה בהסעה מיוחדת לבית הספר, רחיצתה והאכלתה. המטפלת מלווה אותה עד להסעה וברכב ההסעה יש ליווי עד שבתה בכיתה. הליווי האמור ממומן בידי ההורים (עמוד 94), בעוד שההסעה אינה ממומנת על ידם.
עד שהילדה מגיעה מבית הספר בין 13:00 ל- 14:00, המטפלת עוסקת בנקיון הבית כשעה וחצי ביום וביתר שעות הבוקר היא חופשיה לנפשה, אך אין היא רשאית לעבוד במקום אחר בשעות אלה. המטפלת היא זו שמביאה את הילד מגן ילדים, אך אין היא מבשלת. היא מגישה אוכל לכל הילדים. כשמגיעה הדס מבית הספר והיא מצויה בבית, המטפלת היא זו שמשגיחה עליה.
תובע 3 מוסיף, כי אם היה מועסק מטפל ישראלי שיטפל אך בהדס ולא יתרום דבר לעבודות אחרות בבית, כי אז עלותו היתה גבוהה יותר, מעלותה של המטפלת הפיליפינית – לפי סדר עבודתה זה. אין מחלוקת על כך, כי עלות העסקתו של מטפלת ישראלית גבוהה יותר מעלות העסקתה של מטפלת שהיא עובדת זרה.
45. בתחילה סיפקה קופת חולים מאוחדת את הטיפול הפיזיותרפיסטי ושלחה מטפלת לבית התובעים. עבור טיפול פיזיותרפיסטי שההורים שילמו עבורו, יכול שניתן החזר חלקי על-ידי קופת חולים (עמודים 99-100). אך ההחזרים ניתנו עד לשנת 1997, שאז אומר האב “ניסינו עד שהתייאשתי” ולא הוסיף לפנות (עמוד 100).
ריפוי בעיסוק לא קיבלה הדס תקופות ממושכות. קופת חולים סיפקה מטפלת עד שזו הפסיקה לעבוד, וכך בענין בעלי מקצוע אחרים:
”ריפוי בעיסוק, פיזיוטרפיה, פסיכולוגית, כל הטיפולים… ברגע שהיא עוזבת.. ועד היום שאתה מוצא מישהו אחר עובר זמן… לא היה מצב שמטפלת באה ואמרה הדס לא צריכה אותי יותר…” (עמוד 102).
46. הדס נזקקה לריפוי שיניים בשל נזק רב שנגרם לשיניה, והיה צורך בריפוי בזהירות רבה. עקב מחלת הלב, פנו ההורים להדסה לניתוח שנעשה שם. במהלך הניתוח שנעשה בהרדמה נעקרו השיניים הקדמיות, והיה צורך בתשלום ששולם לפרופ’ שפירא עבור הטיפול שניתן מחוץ לבית החולים הדסה. עבור הטיפול בהדסה לא נדרשו התובעים לשלם (עמודים 102-104).
47. במרץ 2001 תוכנן ביצוע צנתור, אך לא בוצע. התברר לרופאים כי הדס סובלת מקרישת דם, הגם שנמסרו להם מסמכים רפואיים על כך שבועות לפני כן. בשל חששם של ההורים, הם העדיפו לקבל דעה שניה בבית חולים בבוסטון. הייעוץ הקרדיולוגי בבוסטון הוא שהביא לגילוי תסמונת נונאן לראשונה אצל הדס (עמוד 105). העדפת הבדיקה והייעוץ בבוסטון, בשל דברים סותרים של הרופאים בבתי החולים שניידר והדסה:
”אחר שבעצם האנשים שפה בארץ ראו את הילדה, נתנו חוות דעת סותרות של המומחים של שניידר והמומחים של הדסה בקשר למה שצריך לעשות עם הילדה ומה לא צריך לעשות איתה. אז אני ביקשתי לנסוע למקום שהוא חופשי מהברנז’ה והוא גם מספיק מקצוען כדי לתת תשובה לשאלה מה צריך לעשות איתה וקבלתי תשובות” (עמוד 106).
בנסיבות אלה ראיתי לפסוק פיצוי בענין זה שלא במלוא הסכום כאמור בפסק דין זה לעיל.
48. לסיכום הוצאות העבר, בנוסף לסכום שנקבע בסעיף 39 לעיל – יש לפסוק פיצויים כמפורט בנ/21 וכן במוצגים ת/5 עד ת/20. לאחר ששקלתי את הצרכים ואת העלויות על-פי עדותו של תובע 3 מחד גיסא, ועדותו של מר גדעון האס מאידך גיסא, וכן לפי הצרכים שעלו מחוות דעת המומחים, אני קובע כי שתי קבוצות הנתבעים ישאו בחלק שנקבע בפסק הדין החלקי כדלהלן:
(א) שכר מטפלים לפי העסקת מטפלות פיליפיניות מנובמבר 1993 ועד אוגוסט 1994 (ת/5) – סכום של 11,450 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית של 4% עד ליום פסק הדין;
(ב) שכר המטפלות לפי ת/6 ו-ת/7 במלואו: 37,382 ₪ ו- 20,550 ₪ (נומינלי). לסכומים אלה יווספו הפרשי הצמדה וריבית של 4% עד ליום פסק הדין;
(ג) מכאן ובאיל, ובשל “הערך המוסף” למשק הבית עקב מגווני המטפלות בדירת המשפחה והטיפול שהיא נותנת למשק הבית שלא לצרכי הדס בלבד – יחושב שכר המטפלות לפי ת/8, ת/9 ו-ת/10 לפי 75% בלבד ושיעור זה ייקבע כפיצוי. לפיכך, ישולם 75% מתוך סכומים אלה: 20,335 ₪ ועוד 69,090 ₪ ו- 63,365 ₪, כשאליהם יווספו הפרשי הצמדה וריבית של 4% לגבי כל אחד מן התשלומים עד ליום פסק הדין;
(ד) ת/11 ו-ת/12 הם דמי שכירות לחדר של מטפלים, מחוץ לבית המשפחה, ותשלומים בעד צריכת מים וחשמל ביחידת הדיור האמורה. סכומים אלה – 22,636 ₪ ו- 1380 ₪ ישולמו במלואם, בתוספת הצמדה וריבית של 4% עד ליום פסק הדין;
(ה) ת/13, ת/14 ו-ת/15 – דמי כיס למטפלות ומתנות כמקובל בעבודת מטפלות זרות, וכן עלות הערבות הבנקאית ישולמו במלואם: 30,680 ₪ (ת/13), 3,890 ₪ (ת/14) ו- 2,375 ₪ (ת/15). לסכומים אלה יווספו הפרשי הצמדה וריבית של 4%עד ליום פסק הדין.
49. בפירוט הוצאות העבר – עד ליום פסק הדין – פורטו הוצאות מחיה של מטפלת בסכום של 1,500 ₪ לחודש, ובסכום כולל של יותר מ- 130,000 ₪. אין כל הצדקה לכך. המטפלת שמתגוררת בדירה אינה מקיימת משק בית נפרד ומחייתה היא כחלק מבני המשפחה. ועוד זאת, התובעים משלמים למטפלת את הסכום הגבוה ביותר שמשולם למטפלת זרה – 850 דולר לבד מתוספות אחרות, והרי עליה מחייתה משכרה. המשמעות של הוספת כ- 300 דולר לשכר זה ותוספותיו היא העמדת שכר המטפלת על כ- 1500 דולר לחודש.
מכל מקום, אין לאשר סכום זה שבת/17 כהוצאות העבר.
50. לפיכך, גם אין מקום לאשר את הסכומים של עלות חדר בדירה – 43,000 דולר ואת הסכום בענין הוצאות מחיה של המטפל כמפורט בת/17.
ההוצאות האחרות שבת/17 בענין נסיעות לבתי חולים ודמי חניה – יידונו בנפרד במסגרת הוצאות ההורים – לעבר ולעתיד.
51. ת/18 ו-ת/19 הם עדכונים של הוצאות עד 1/10/2002 בגין שכרה של מטפלת, דמי כיס ומתנות, הוצאות מחיה של המטפלת וכן הוצאות נסיעה ודמי חניה לבית חולים שניידר.
אני מקבל את התביעה בענין הוצאות שכרה של מטפלת והוצאות נלוות (42,846 ₪). ענין דמי מחיה של המטפלת – נדחית, כאמור בפסק דין זה.
עזרת הזולת לעתיד
52. יש לבסס את הפיצוי על כך שהילדה תלמד בבית ספר רגיל-משולב, וכי תהיה זקוקה לעזרה בלימודים, במהלך הלימודים ואחרי שעות הלימודים על-ידי חונכת ומסייעת. העזרה הצמודה כאמור תלך ותקטן ככל שתתקדם בלימודיה. בבית הספר התיכון תהיה זקוקה לעזרה בלימודים ולהכנה לבגרות מותאמת ליכולתה.
עד גיל 18 יהיה צורך בעזרת מטפלת – עזרה אקטיבית במשך לא יותר משלוש שעות, ומספר נוסף של שעות תהיה זקוקה לעזרה שתתבטא בהשגחה בבית ובליווי לחוגים ולביקורי חברים. בעת ובעונה אחת תזדקק הדס לטיפולים פרה-רפואיים – ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה וטיפול פסיכולוגי. חלק מן הסיוע האמור ימשיך עד גיל 18, וחלק אחר יימשך כל שנות חייה של הדס.
בשלב מסוים עשוי להימצא סידור להדס מחוץ לבית הוריה, ואף ענין זה יש להביא בחשבון בפסיקת הפיצויים. נזכור, כי בכל אחד מן הענינים האלה נתגלעה מחלוקת בין המומחים השונים בענין הצרכים ובענין העלויות.
53. בהתאם לכך יחושבו הפיצויים בגין עזרת הזולת לעתיד כדלקמן:
(א) עזרת הזולת (מטפלים): סכום חודשי של 6,000 ₪ עד גיל 20 (8 שנים לפי מקדם היוון של 122.8876) – 73,732 ₪ מגיל 20 ועד גיל 55 (35 שנים) – לא תהיה הדס זקוקה למלוא הטיפול ולכל שעות היום, כי אם לחלק באופן שהסכום יעמוד על 3,000 ₪. סכום זה יחושב לפי מקדם היוון כפול מהיום עד גיל 20 ומגיל 20 עד גיל 55. בחרתי בגיל 20 כשנה קובעת לענין המעבר לשוק עבודה חלקי ובגרות מלאה כדי לאפשר להדס התארגנות והכשרה לשוק העבודה – מסיום לימודיה עד גיל 20;
(ב) ריפוי בעיסוק: שעתיים בשבוע בעלות של 120 ₪ לשעה למשך 10 שנים, לפי מקדם היוון של 105.7739. מעבר לכך וככל שיידרשו טיפולים אחרי גיל 20 או אם יידרשו טיפולים נוספים, ניתן לקבל אותם במסגרת סל הבריאות מקופת חולים שמעניקה אף היא מספר מרבי של טיפולים שנתיים;
(ג) טיפול פיזיותרפי: סכום הפיצוי ייקבע על בסיס טיפול בבית, גם הוא עד גיל 20 בעלות של 1,200 ₪ לחודש – לפי מקדם היוון של 105.7739 וזאת עד גיל 55;
(ד) טיפול פסיכולוגי ופסיכותרפי וריפוי בדיבור: שלושתם יחד – 5 שעות שבועיות בעלות של 200 ₪ לכל טיפול, הכל עד גיל 20 – מקדם היוון של 105.7739;
(ה) יעוץ נוירולוגי ואבחונים שונים: 4 פעמים בשנה, לפי 500 ₪ למפגש (2,000 ₪ לשנה) עד גיל 18 – לפי מקדם היוון של 85.2546
54. הפיצוי בגין עזרה בלימודים באמצעות סייעות וחונכות, שיינתן להמשך הלימודים בבית ספר יסודי, בחטיבת הביניים ובלימודים התיכונים, יהיה כדלקמן:
(א) חונכת לשעות אחר הצהריים והוראה מתקנה לרבות הכנות לבחינות בגרות לקראת בחינות בגרות, בסכום חודשי של 2,000 ₪ עד גיל 18 (לפי מקדם היוון של 85,2546);
(ב) הדרכה פסיכולוגית-חינוכית להורים ולצוות אחר שעה אחת לחודש בעלות של 200 ₪ עד גיל 18 (לפי מקדם היוון של 85,2546).
55. אוסיף לענין הסיוע בלימודים, כי לא ניתן לקבל סיוע אחר, אם באמצעות עמותת תלל”ים או באמצעות המוסדות והגופים הממשלתיים או העירוניים (ראה גם הנוהל שסומן ת/31). מכל מקום, לא הוכח כי ניתן לקבע סיוע כאמור, ובכל מקרה הסכום שנפסק עשוי להיות, מעל ומעבר לכל סיוע אחר שניתן לקבל באמצעות המוסדות של הרשות המקומית או הממשלתית או המרכזיים.
56. המעקבים הרפואיים ייעשו על-ידי המערכות הכלליות במסגרת ביטוח בריאות ממלכתי, או מערכות אחרות שבמסגרתן ניתן לקיים מעקב אורתופדי, עיניים, שיניים ולקבל אביזרים לשיפור הראיה (ראה חוות דעת פרופ’ עורי מיום 2/8/2002 – ת/2).
הענין של השתלת לב בעתיד לא הוכח כל צרכו. עם זאת, נראה לי לקבוע סכום גלובלי של הוצאות רפואיות עודפות על אלה שניתן לקבלם באמצעות קופת חולים והכלולות ב”סל הבריאות”, בסכום כולל של 50,000 ₪, נכון ליום פסק הדין.
הוצאות כלליות נוספות
57. הילדה נזקקת גם היום לחיתולים בשל הרטבה בלילות. התובעים מבקשים לפסוק להם פיצוי בגין חיתולים וכביסה מוגברת עד גיל 18 בסכום כולל של כ- 24,000 ₪. אחר בחינת הראיות נראה לי לפסוק סכום גלובלי של 10,000 ₪, נכון ליום פסק הדין.
הפסד השתכרות של התובעת
58. על-פי הראיות ומתוך הציפיות האופטימיות של המומחים, ובעיקר המומחית לשיקום, גב’ ניצן מור, ניתן להניח לענין הפיצוי אפשרות כי הדס תיכנס למעגל העבודה במקום עבודה מוגן או במקום עבודה רגיל, שניתן לשלב עבודות מזכירות פשוטות או עבודות מחשב פשוטות. הדס עשויה להיכנס, אפוא, למעגל העבודה ה”מוגנת” אחר הכשרתה. אולם, אפשרות זו תהיה ממשית לגביה כשימלאו לה 18 שנה, אף בהתחשב בכך שאין היא יכולה להתגייס לצה”ל (חוות דעתו של פרופ’ א’ עורי).
סכום הפיצוי בגין הפסד השתכרות יתבסס, בהתחשב בהשתכרות מסוימת, ואחר ניכוי מס הכנסה מן השכר הממוצע במשק דהיום, על סכום השתכרות חודשית של 3,500 שקל נטו. לפיכך, הפיצוי יחל בעוד 10 שנים ועד גיל 55 ל-35 שנה (היוון כפול של עוד 10 שנים).
ניידות (בעתיד)
59. המומחים הביעו ספקות לענין אפשרות כי הדס תנהג מכונית. בנסיבות הענין ספק אם היא בעצמה תחזיק מכונית, ומכל מקום יהיה צורך ב”מורשה לנהיגה” כדי שתקבל רכב “פטור ממס”, או תחזיק רכב שינהג בו אדם אחר. עם זאת, היא זכאית לכך שיהיה לה רכב משלה עם בגרותה, ואם לא יהיה רשיון נהיגה כי אז ינהג בו “מורשה לנהיגה”.
הדס אינה פגועה מוטורית באופן שתנועותיה מוגבלות, אולם קיימות הגבלות לנסיעתה בתחבורה ציבורית. לפי חוות דעתו של ד”ר לנגר, מומחה שיקום מטעם הנתבעים: “בתנאי התחבורה הציבורית בארץ היא [הדס] לא מסוגלת לנסוע בה. לכל מטרה מומלצת הסעה ברכב פרטי רגיל כיוון שהיא מסוגלת להיכנס ולצאת בכוחות עצמה”. הדס נכה בשיעור 100%. לפיכך, היא זכאית לפיצוי בגין רכישת מכונית בגיל 18. המכונית תהיה בעלת נפח מנוע של 1,300 סמ”ק. בנסיבות הענין, אפשר שהמכונית תוחלף מספר פעמים במהלך חייה של הדס. עיינתי בחוות דעתו של מר משה קצין ונראה לי על בסיס הראיות לקבוע סכום גלובלי של 200,000 ₪ עבור רכישת רכב ראשוני והחלפתו. זאת בהתחשב בכך כי ממילא היתה הדס רוכשת מכונית, אלמלא הפגיעה בה. הפגיעה הקטינה בהרבה את סיכוייה לרכוש מכונית ולנהוג בה.
60. שני הוריה של הדס עובדים ומשתכרים. על-פי הזכאות לקצבת ניידות לפי השתכרותם של שני ההורים, הרי שהדס לא תהיה זכאית עד גיל 18 לקצבת ניידות עבור ילד נכה (ראה ת/36). עם זאת, לענין צרכי הניידות הנובעים מן הפגיעה, נראה לי, כי אין מקום לפצות בגין צרכים מיוחדים אלה. אוסיף, כי היום מוסעת הדס לבית הספר ומוחזרת בהסעות מסודרות של הרשויות, ויש להניח כי הסדר זה ימשיך להתקיים בכל תקופת לימודיה בבתי הספר, הכל לפי הדין שחל בענין הסעות בטיחותיות של ילדים ופעוטות עם מוגבלות.
התאמת דיור
61. התובעים כללו בסיכומיהם תביעה לפיצוי בסכום של 20,000 ₪ לענין הוצאות שיפוץ. ענין זה לא הוכח כלל, ולא הוברר לאיזה צורך דרוש שיפוץ של הדיור או התאמתו לצרכיה של הדס. לפיכך, התביעה בראש נזק זה – נדחית. אדון להלן בתביעה להתאמת חדר האמבטיה בדירה לצרכיה של הדס.
כאב וסבל – לילדה ולהוריה
62. התובעים מבקשים לפסוק להדס פיצוי בגין כאב וסבל בסכום של מליון שקל ולכל אחד מן ההורים פיצוי בסכום של 400,000 ₪. אין יכולה להיות מחלוקת, כי הדס כאבה וסבלה ועוד תכאב ותסבול, היא זכאית, אפוא, לפיצוי בגין נזק לא ממוני זה.
לענין זה של כאב וסבל התייחסתי בהרחבה בפסק הדין בת”א 1751/96 גרוס נ’ פז גז חברה לשיווק בע”מ, תקדין מחוזי 2002 (וראה פסקי הדין שנסקרו שם).
רמת המשכל של הדס הוא בממוצע הנמוך. היא סובלת ממום בלב ויש לה בעיות ומומים אחרים – קומה נמוכה, בעיות בעיניים, בעיות אורתופדיות ובעיות נוירולוגיות ניכרות. חייה היו קשים עד כה ויהיו קשים כל שנות חייה. הילדה נמצאת ב”דרך ללא מוצא” בבעיות אלה, שילכו ויחריפו, וככל שתגדל בינתה עם בגרותה – כך יגברו סבלה וכאבה.
בנסיבות אלה, ועל פי הגישה הגורסת כי הגיעה העת לבטא את סבלם וכאבם של נפגעים בידי מזיקים בפיצוי של ממש (ראה ע”א 6978/96 סמדר עמר נ’ קופת חולים של ההסתדרות הכללית, תקדין עליון 99(3), 137), אני פוסק פיצוי בגין כאב וסבל לתובעת בסכום של 300,000 ₪.
63. כפי שנפסק בע”א 357/80 נעים נ’ ברדה (פ”ד לו(3), 762, 776), שיעור הנזק הלא ממוני צריך להיקבע בהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה הקונקרטי, וכן הכאב והסבל שנגרמו לתובע במקרה הנדון. אולם, הפיצוי צריך ליתן ביטוי לנזק האמיתי שנגרם לתובע, בנסיבות המקרה (ע”א 398/99 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ’ לאה דיין ואח’. נזק כאמור יכול להיגרם גם להוריו של ילד שנפגע, וזאת בזכות עצמם. כך נפסק בענין לאה דיין ובענין סמדר עמר הנ”ל. אולם, צריך להראות נזק נפשי שנגרם למי מן הורים, והכל לפי הנסיבות של המקרה. לא בכל מקרה נחיל את הלכת אלסוחה (רע”א 444/87 אלסוחה נ’ דהאן, פ”ד מד(3), 357; וראה גם רע”א 3798/95 הסנה נ’ קאסם ח’טיב , פ”ד מט(5), 651).
בענין דנן, לא הובאו ראיות על נזק של ממש – נפשי או אחר – שנגרם להורים בגין נזקיה של הדס. רעיונית, הורה נפגע וגם הוא סובל וכואב את כאבו של ילדו שנפגע, אך אם מדובר בפיצוי על נזק- יש להוכיחו, ובעניננו לא הוכח נזק כאמור.
יתר הענינים הנוגעים לנזקים ישירים שנגרמו להורים – הם ממילא בני פיצוי אם יוכחו. אולם, לא ניתן לגזור מעצם הנזק לילדה נזק לא ממוני, כגון כאב וסבל, להורים.
לפיכך, התביעה בראש נזק זה נדחית, ככל שהיא נוגעת למי מן ההורים.
פיצוי בגין קיצור תוחלת החיים
64. התובעים טוענים, כי חייה של הדס יקוצרו בהנחה שתחיה עד גיל 65 ב-17 שנים לפי תוחלת החיים הסטטיסטית. ברור, כי אם בית-המשפט יקבע תקופת קיצור אחרת, כפי שאכן נקבע – יחושב הפיצוי לפי השנים שיקוצרו. התובעים מבקשים לקבוע את הפיצוי על בסיס 30,000 ₪ לכל שנה שתפחת ממנין השנים לפי תוחלת החיים הסטטיסטית בישראל.
65. אמרתי בענין גרוס הנ”ל, כי “אין יקר מחיי אדם, ואובדנם צריך להתבטא בפיצוי הולם ומשמעותי. הפוגע אינו צריך לצאת “נשכר” ממותו של נפגע”, או מקיצור תוחלת חייו. דווקא הנפגע החי, שחייו התקצרו, ימשיך את סבלו ויחיה בתחושה קשה ובחרדה שתלווהו כל ימי חייו.
לפיכך, קיצור תוחלת החיים בעניננו צריך להתבטא אף הוא בפיצוי. כיוון שבעניננו נקבע פיצוי בגין כאב וסבל יהא זה נכון וצודק לקבוע פיצוי נוסף בגין קיצור תוחלת החיים, בסכום של 150,000 ₪.
פיצוי להורים
66. לבד מפיצוי בעד כאב וסבל להורים, ביקשו התובעים פיצוי בגין הוצאות נסיעה וחניה בעבר – נסיעות לבתי חולים שמחוץ לירושלים: בילינסון ושניידר, וכן הוצאות נסיעה אחרות בסכום כולל של 80,000 ₪. התובעים תבעו גם פיצוי בגין הפסד השתכרות להורים; פיצוי ההורים בגין עזרה להדס בעבר ולעתיד וכן תשלום שכר אפוטרופסות עד 40 שנה – לפי תוחלת חיי ההורים.
67. אין ספק, כי הדס נזקקה לנסיעות לבתי חולים שונים. הסעה זו נעשתה באמצעות הרכב של הוריה, כעולה מן הפירוט שברשימות ת/17 ו-ת/18. גם בעתיד וכל עוד היא תלמד בבתי ספר ויהיה צורך להסיעה לחוגים ולאירועים חברתיים וכן לטיפולים רפואיים שונים. אמת הדבר, שגם ילדה רגילה נזקקת להסעות, ואלמלא הפגיעה היוה תובעים 2 ו-3 מסיעים את בתם. אולם, עניננו בפיצוי בגין נסיעות שאין ילדה רגילה נזקקת להם, או שהיא יכולה לעשותן באמצעות רכב ציבורי. הדס אינה מסוגלת ולא תהיה מסוגלת לכך.
לפיכך, אני קובע פיצוי להורים עבור נסיעות בעבר ולעתיד סכום כולל של 75,000 ₪ – נכון ליום פסק הדין. בסכום זה נכללות הנסיעות ודמי החניה לפי הרשימות בת/17 ובת/18.
68. עזרת ההורים נדרשת להדס, כעזרה מוגברת בתקופת הלימודים וגם אחרי כן. עזרה זו עשויה להתבטא בהקדשת זמן לטיפול בה – אם כאפוטרופוסים בילדותה ואם תידרש אפוטרופסות בעתיד. לא ניתן לקבוע בשלב הזה אם תידרש בעתיד אפוטרופסות פורמלית אחרי הגיעה של הדס לבגרות. אולם, בכל מקרה תידרש עזרת ההורים מעבר לעזרת מטפלת, לפי שפוטר בפסק דין זה לעיל.
התובעים מעריכים את עזרת ההורים לעבר ולעתיד בסכום של יותר ממליון שקל. הערכה זו היא מוגזמת ואין לה בסיס.
נראה לי לקבוע לענין עזרת ההורים, לרבות אפוטרופסות אם וכאשר תידרש, סכום גלובלי של 100,000 ₪ נכון ליום פסק הדין.
69. משניתן פיצוי בגין העסקת מטפלת וניתן פיצוי להורים בגין עזרתם להדס לעבר ולעתיד, אין מקום לפיצויים על הפסד השתכרות. בכל מקרה, לא הוכח הפסד השתכרות של ההורים. לא ניתן ללמוד מן הדו”חות הכספיים של עו”ד שושני (ראה ת/4 ו-נ/6) על ירידה בהכנסות שנובעת מהפסד השתכרות בשל הזמן שהוקדש לטיפול בהדס. כך גם לגי האם. לפיכך, התביעה לענין פיצוי הפסד השתכרות של ההורים, או מי מהם, אם לעבר או לעתיד – נדחית.
עזרי לימוד ושיקום
70. פרופ’ א’ עורי מציין בחוות דעתו את הצורך ברכישת עזרי לימוד: מחשב, מדפסת וחיבור לאינטרנט. אלה הם מכשירים ועזרים שהפכו לחלק בלתי נפרד מן הלימודים ולחיי היום יום של תלמידים ובני נוער. גם אלמלא הפגיעה, היו הוריה של הדס רוכשים עבורה מחשב ומדפסת ומחברים את המחשב לרשת האינטרנט. אינני רואה מקום לפסוק פיצוי בענין זה.
התאמת מקלחת בדירה
71. בסיכומיהם העלו התובעים דרישה לפיצוי בגין הצורך להתאמת המקלחת לרחצה בסיוע מטפל. זאת, על בסיס חוות דעתו של ד”ר לנגר.
ענין זה לא הוכח כל צרכו. לא הוכחה אי התאמה של המקלחת, כשם שלא הוכח הצורך בפיצוי בסכום של 20,000 ₪, כדרישת התובעים.
לפיכך, אני דוחה תביעה זו.
ניכויים
72. על-פי פסק דין חלקי, שניתן ביום 15 ביולי 2002, בהסכמת הצדדים, שילמו הנתבעים לתובעים 300,000 ₪ בתוספת שכר טרחה בשיעור 20% ומע”מ כחוק. הסכום של 300,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק – ינוכה מסכום הפיצוי שנפסק לפי פסק דין זה. לפיכך, שכר טרחה של 60,000 ₪ ינוכה מסכום שכר הטרחה, כפי שיפורט להלן. הסכומים ישוערכו בתוספת הצמדה וריבית כחוק מיום תשלומו של הסכום האמור ועד ליום פסק הדין.
73. קצבת נכות כללית עשויה להשתלם להדס בהגיעה לגיל 18 שנה ו-3 חודשים (שהם 90 ימי ההמתנה). מר יגאל וילוז’ני ביסס את חוות הדעת האקטוארית על תוחלת חיים עד גיל 60. לפיכך, חוות הדעת תעודכן באופן שקצבת נכות כללית תעודכן עד גיל 55.
הקצבה האמורה תנוכה מסכומי הפיצוי שנפסקו לפי פסק דין זה.
74. חוות דעתו של מר וילוז’ני מבוססת על כך, כי תשולם להדס קצבת “שירותים מיוחדים” בהגיעה לגיל 18 ו-3 חודשים. קצבה זו משולמת על-פי תקנה 3(ג) לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (מתן שירותים מיוחדים לנכה), התשל”ט-1978.
מי שזכאי לקצבה זו הוא נכה התלוי בעזרת הזולת בביצוע פעולות יומיות ברוב שעות היממה ונכות אינה פחות מ- 75% – 60 (לפי סעיף 208 לחוק) והוא זקוק לשירותים מיוחדים. השירותים המיוחדים מבטאים טיפול אישי בנכה ולעזרה במשק ביתו.
בחינת מצבה של הדס מעלה ספק גדול אם תהיה זכאית לקצבת שירותים מיוחדים. הדס אינה תלויה לחלוטין בעזרת הזולת בביצוע כל פעולות היום יום ובכל שעות היממה.
לפיכך, אינני רואה לקבוע, כי קצבת שירותים מיוחדים עשויה להינתן להדס, או כי יש לנכותה מן הסכום שנפסק בפסק דין זה.
75. הדס אינה זקוקה לכסא גלגלים ואין היא נכה מוגבלת בניידות. משום כך, אין מקום לנכות מסכומי הפיצוי קצבת ניידות, שניתנת לפי “הסכם הניידות” שבין המוסד לביטוח לאומי למשרד האוצר, הכל לפי תקנות הביטוח הלאומי (דמי מחיה ועזרה בלימודים וסידורים לילד נכה).
בפסק דין זה לא נקבע להדס פיצוי בגין ניידות, לבד מפיצוי לרכישת מכונית ולהחלפתה. לפיכך, אין מקום לנכות קצבת ניידות, שלא תוענק להדס בידי המוסד לביטוח לאומי.
76. הדס עשויה לקבל גמלת ילד נכה בהגיעה עד גיל 14 שנה ומגיל 14 שנה עד הגיעה לגיל 18 שנה ו-3 חודשים. לפי חוות דעת מר וילוז’ני, שולמו עד 30/9/2002 סכום של 145,157 ₪ (סכום נומינלי), ועשוי להשתלם סכום נוסף המהוון. החישוב האמור יעודכן עד ליום פסק הדין, והסכום המשוערך ינוכה מן הסכומים שנפסקו בפסק דין זה.
סיכום
77. הנתבעים ישלמו לתובעים 70% מן הסכום הכולל של הסכומים שנפסקו בפסק דין זה, כמפורט בכל אחד מסעיפי הפיצוי, אחר ניכוי הסכומים שפורטו בסעיף הניכויים.
הוצאות ושכר טרחת עורך דין
78. פיצוי בגין חוות דעת המומחים נפסק במסגרת פסק דין זה. אולם, התובעים שילמו שכר למומחים נוספים: חוות דעת כלכלית של מ’ קצין, בסכום של 1,770 ₪. סכום זה כשהוא משוערך בתוספת הצמדה וריבית כחוק מיום תשלומו ועד ליום פסק הדין ישלמו הנתבעים לתובעים.
79. הנתבעים ישלמו שכר טרחת עורכי דינם של התובעים בשיעור של 20% של הסכום שזכאים לו התובעים לפי פסק דין זה, דהיינו 70% מן הסכום הכולל שנפסק לטובתם בניכוי הסכומים שפורטו בסעיף הניכויים דלעיל. משכר הטרחה כאמור ינוכה סכום של 60,000 ₪ שנפסק בפסק הדין החלקי מיום 15/7/2002. ליתרת הסכום יווסף מע”מ כדין וכן הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל.
ניתן היום י”ד באדר ב התשס”ג (18 במרץ 2003), בהעדר הצדדים
המזכירות תמציא העתקים מפסק דין זה לב”כ הצדדים
עזרא קמא 54678313-577/95
|
עזרא קמא, סגן נשיא |
הוקלד ע”י: לימור
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה
______________________________________________________________________________
מקור פסק הדין:
נבו הוצאה לאור בע”מ nevo.co.il המאגר המשפטי הישראלי