רשלנות רפואית בלידה (2.5.12) – פסק דין

להלן פסק דין אשר ניתן במאי 2012, במשפט תביעת רשלנות רפואית בו נפסקו פיצויים של
2.5 מיליון ש”ח לטובת התובעים, אותם ייצג עורך דין ירון מויאל – ילדה אשר סובלת משיתוק
מוחין מלא ונוקשה בארבע הגפיים ומפיגור שכלי קשה ביותר והוריה.

לחצו לקריאת מאמר על רשלנות רפואית בלידה

לחצו לקריאת מאמר על ניהול תביעות רשלנות רפואית

______________________________________________________________________________

 (י-ם) 3469/09 תא (י-ם) 3469-09                                               ת’ ש’ נ’ בית החולים האיסלאמי אלמוקסד

בתי המשפט

ב”כ התובעים: עו”ד ירון מויאל

ב”כ הנתבע: עו”ד מוסא עותמאן

רקע

1. עניינה של התובענה שלפניי הוא תביעה לפיצויים בגין רשלנות רפואית נטענת של הנתבע, בית החולים אל מוקאסד (להלן גם: “בית החולים“), כלפי התובעים.
2. התובעת 1 (להלן: “התובעת“) נולדה ביום 5.8.05 כשהיא סובלת, בין היתר, משיתוק מוחין מלא ונוקשה בארבע הגפיים ומפיגור שכלי קשה ביותר. אין חולק, כי לתובעת נכות רפואית ותפקודית של 100%. התובעים 2 ו-3 הם הוריה של התובעת. טענת התובעים היא, כי התרשלותו של הנתבע בכל הנוגע לניהול לידתה של התובעת, היא שהובילה ללידתה של התובעת עם המומים הקשים מהם היא סובלת.
3. בהתיייחס לשאלת האחריות, הצדדים הגישו חוות דעת מומחים רפואיים בתחום המיילדוּת. מטעם התובעים הוגשה חוות דעתו של ד”ר ערן אהרון, ומטעם הנתבע הוגשה חוות דעתו של פרופ’ ישראל מייזנר. יוער, כי בעקבות חוות דעתו של פרופ’ מייזנר הגישו התובעים חוות דעת משלימה של ד”ר אהרון. כמו כן, הצדדים הגישו חוות דעת של מומחים בתחום השיקום. מטעם התובעים הוגשה חוות דעתה של ד”ר איזבלה שוורץ, ומטעם הנתבע הוגשה חוות דעתה של ד”ר ז’אנה לנדא.
4. שמיעת הראיות בתיק זה החלה. מטעם התובעים העידו העדים הבאים: הוריה של התובעת (תובעים 2 ו-3); ד”ר שמעון אדוארדסון, נוירולוג ילדים, אשר הגיש “תעודת רופא” מיום 14.6.09 שצורפה לכתב התביעה;  וד”ר איזבלה שוורץ, המומחית בתחום השיקום.
5. מטעם הנתבע העידו העדים הבאים: גב’ פאטמה משהור העובדת כאחות בבית החולים והייתה חלק מהצוות הרפואי שטיפל בתובעת 2; ד”ר פראס עבדאלג’וואד, העובד כרופא בבית החולים וטיפל אף הוא בתובעת 2; וד”ר ז’אנה לנדא, המומחית מטעם הנתבע בתחום השיקום. כמו כן, הוגשו על ידי הנתבע תצהיריהם של שני עדים נוספים: תצהירו של ד”ר ריאד קסראווי מיום 3.7.11, מנהל מחלקת נשים בבית החולים; ותצהירו של אשרף אלעוור, מנהל הלשכה המשפטית בבית החולים. עדים אלה לא העידו בסופו של דבר בבית המשפט.
6. בעיצומה של שמיעת הראיות, ובטרם נחקרו שני המומחים הרפואיים בתחום המיילדוּת, הגישו הצדדים “הודעה על הסדר דיוני”, ובה נאמר כי הצדדים מסמיכים את בית המשפט לפסוק על דרך הפשרה, בהתאם להוראות סעיף 79א לחוק בתי המשפט, התשמ”ד – 1984, בפסק דין מנומק ולאחר שמיעת טיעוני הצדדים. במסגרת ההסדר, התבקש בית המשפט לפסוק לתובעים פיצויים בטווח הסכומים שבין 1,200,000 ₪ ל – 2,500,000 ₪, תוך שהוסכם על הצדדים כי הסכום שייפסק, בטווח האמור, יכלול בתוכו גם שכ”ט עו”ד וכן הוצאות משפט. בהחלטתי מיום 30.3.12 ניתן תוקף של החלטה להסדר זה.
7. בהתאם לכך, השמיעו הצדדים את טיעוניהם בישיבה שהתקיימה ביום 16.4.12. יוער, כי על אף שבמסגרת ההסדר מסכים למעשה הנתבע לכך שיחוייב בתשלום פיצויים לתובעים, בטווח הסכומים האמור, ביקש ב”כ הנתבע, כי בפסק הדין שיינתן תהיה התייחסות אף לשאלת האחריות ולא רק לשאלת הנזק. משכך, אתייחס תחילה, באופן תמציתי כמתבקש מאופיו של פסק דין הניתן במסגרת סעיף 79א, לשאלת האחריות.

   שאלת האחריות

   עמדת התובעים

8. התובעים טוענים לכשל של הנתבע בטיפול הרפואי שניתן לתובעת 2, אשר הוביל לכך שהתובעת נולדה עם מומים קשים. הם מסתמכים בהקשר זה בעיקר על חוות דעתו של ד”ר אהרון, המומחה בתחום המיילדוּת מטעמם. לטענת התובעים, עם קבלתה של תובעת 2 בבית החולים, ביום 4.8.05 בשעה 14.15, היא חוברה למוניטור, שהצביע על כך שמצב העובר תקין. ואולם, ככל שחלף הזמן הצביע המוניטור על התדרדרות שחלה במצבו של העובר ועל מצוקה בה היה מצוי. למרות זאת, כך נטען, בבית החולים לא ניתן לתובעת 2 הטיפול המתאים, ובמהירות הראויה, ורק ביום 5.8.05 בשעה 13.00 הוחלט על ביצוע ניתוח קיסרי שבמהלכו חולצה התובעת במצב קשה. בהקשר זה טוענים התובעים, כי קיים “חור שחור” ברציפות פלט המוניטור שנעשה לתובעת 2 עם קבלתה בבית החולים, כך שפלטי הניטור בפרק הזמן שמשעה 4.45 ועד לשעה 10.50, ביום 5.8.05, אינם בנמצא, כך גם לגבי פרק הזמן שבין השעה 11.30 לשעה 12.05. יוער, כי עובדה זו אינה שנויה במחלוקת בין הצדדים (רא’ דברי ב”כ הנתבע בעמ’ 221 ש’ 15-18). על רקע חוסר ראייתי זה טוענים התובעים, כי אילו היו בידם פלטי המוניטור החסרים, הם היו יכולים להראות כי חלה התדרדרות במצבה של התובעת בפרק זמן זה, אשר לא טופלה כראוי ובזמן על ידי הצוות הרפואי. במצב דברים זה טוענים התובעים, כי נגרם להם נזק ראייתי על ידי הנתבע, שנפקותו היא העברת נטל הראיה מהתובעים אל כתפי הנתבע, אשר עליו להראות כי לא התרשל. ואולם בכך לא מתמצות טענות התובעים. זאת משום שלטענתם, חלק מפלטי המוניטור שנמסרו להם על ידי הנתבע (וזאת רק לאחר שניהלו הליך נפרד לקבלתם), כלל אינם של תובעת 2 אלא של מטופלת אחרת, וכי מדובר בזיוף (מדובר בפלטים מיום 5.8.05 המתייחסים לשעות הבאות: 10.40 – 11.30; 12.05 – 12.55; 12.55 – 13.20). יצוין, כי בסיכומיו, הודה ב”כ הנתבע שאחד מפלטים אלה אכן אינם של תובעת 2, אך טען כי לא מדובר במעשה מכוון אלא בטעות.
9. לטענת התובעים, מומיה של התובעת הם תוצאה של תשניק סב לידתי ממנו סבלה (היינו הפרעה באספקת חמצן למוח העובר), אשר לא אובחן וטופל כהלכה ובזמן על ידי הצוות הרפואי של הנתבע, ובכך התרשל. התובעים נסמכים בעניין זה על מספר אדנים. האחד, ברישומים מ”זמן אמת” של הצוות הרפואי בבית החולים שטיפל בתובעת לאחר הלידה מצויינת במפורש אבחנה של: “Hypoxic-Ischemic encephalopathy stage II” (בעמ’ 127 לנספח 1 בתיק המוצגים מטעם התובעים), שמשמעותה מחסור חמור בחמצן למוח. השני, על תעודת הרופא של ד”ר אדוארדסון ועל עדותו, במסגרתם טען ד”ר אדוארדסון, כי מצבה של התובעת, וכן ממצאים שונים, לרבות בדיקת MRI של המוח שנעשתה לה, מתאימים לתמונה של תשניק היילוד. בהקשר זה מדגישים התובעים, כי הנתבע לא הביא חוות דעת מטעמו לסתור את הדברים. השלישי, על חוות דעתה של ד”ר לנדא, המומחית בתחום השיקום מטעם הנתבע, אשר גם ממנה עולה, כך על פי הטענה, כי התובעת סבלה מתשניק. טענת התובעים היא, כאמור, כי על אף שפלטי המוניטור הצביעו על ירידה בקצב פעימות הלב ועל אינדיקציה לקיומה של מצוקה עוברית, לא ניתן לתובעת 2 הטיפול המתאים, דהיינו, עריכת ניתוח קיסרי, בדחיפות הנדרשת ובעיתוי מוקדם מזה בו נערך בפועל.
10. התובעים טוענים עוד, שגם אם תתקבל עמדתו של הנתבע לפיה לא הייתה עילה לקבל החלטה על ביצוע ניתוח קיסרי במועד מוקדם מזה שבו התקבלה ההחלטה, יש לקבוע כי הנתבע התרשל. שכן, על פי הטענה, מהרגע שהוחלט על ידי הצוות הרפואי בבית החולים על ביצוע ניתוח קיסרי דחוף ועד שחולצה התובעת מרחם אימה, חלף פרק זמן של 45 דקות לפחות, פרק זמן ארוך ובלתי סביר, לטענת התובעים, גם על פי הפסיקה.

    עמדת הנתבע

11. הנתבע טוען מנגד, כי יש לדחות את טענות התובעים. לטענת הנתבע, התובעת כלל לא סבלה מתשניק, ולא הייתה מצויה במצב של מצוקה עוברית. היינו, לשיטת הנתבע, לא הייתה כל סיבה לביצוע הניתוח הקיסרי במועד מוקדם יותר. בסיכומיו, נשען ב”כ הנתבע בהקשר זה על חוות דעתו של פרופ’ מייזנר, המומחה בתחום המיילדוּת מטעמו. לדעת פרופ’ מייזנר, בשום שלב של מהלך הלידה לא הצביע הניטור על קיומה של מצוקה עוברית. עוד נטען על ידי פרופ’ מייזנר, כי במקרה דנן לא היו קיימות האינדיקציות לקיומו של תשניק, ובייחוד לא מתקיים מבחן מרכזי לפיו נדרש קיומה של רמת ph נמוכה מ-7, בעוד שבמקרה שלנו – כך לטענת הנתבע – רמת ה- ph עמדה על 7.41 (זאת בהסתמך על רישום בכתב יד מתיקה הרפואי של התובעת). על פי פרופ’ מייזנר, מומיה של התובעת הם תולדה של קושי בחילוצה מרחם אימה, אשר נבע מתנוחת העובר ומסיבה רחמית. בהתייחס לטענת התובעים באשר למהירות ביצוע הניתוח הקיסרי טוען ב”כ הנתבע, כי פרק הזמן שממועד קבלת ההחלטה על ביצוע הניתוח ועד לסיומו היה קצר מ- 45 דקות, וכי בכל מקרה פרק הזמן שחלף מרגע שאותרה בעיה על ידי הצוות הרפואי ועד לביצוע הניתוח היה סביר.

    הכרעה

12. כאמור, שמיעת הראיות בתיק לא הסתיימה, ושני המומחים הרפואיים שחוות דעתם עומדות ביסוד המחלוקת בשאלת האחריות – לא נשמעו. יתירה מכך. גם אם המומחים היו מעידים, נראה שהם היו נתקלים בקושי לחוות דעה ברורה על נסיבות המקרה שלפנינו. זאת לנוכח העובדה, שאין חולק על כך שאחד מפלטי הניטור שנמסרו לב”כ התובעים אינו מתייחס לתובעת אלא ליולדת אחרת, ושני פלטים נוספים “חשודים” אף הם ככאלה שאינם שייכים לתובעת 2. כיוון שהצדדים הסכימו כי פסק הדין בתיק זה יינתן על דרך הפשרה, לא אאריך בדבר ולא אקבע ממצאים בעניין זה. הדבר החשוב לענייננו הוא, שחוות הדעת של המומחים ניתנו בהסתמך על תיעוד חלקי, אשר חלקו אינו שייך לתובעת 2, ולכן ספק אם היה מונח בפניהם מידע מספק על מנת לחוות דעה ברורה במקרה שלפנינו.
13. לאחר עיון במכלול החומר המצוי לפניי ושמיעת טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להעדיף את טענות התובעים בשאלת האחריות, על פני טענות הנתבע. עיקרי הנימוקים המוליכים למסקנה זו יובאו להלן.
14. ראשית לכל, כפי שכבר ציינתי, אין חולק כי קיים חוסר בפלטי הניטור ביחס לפרק הזמן שבין השעות 4.45 ל- 10.50 ביום 5.8.05. כך גם לגבי פרק הזמן שבין השעה 11.30 לשעה 12.05. כפי שציינתי, חלק מפלטי המוניטור שהוגשו על ידי הנתבע, אינו של התובעת (רא’ בעמ’ 221, 224)). די בכך כדי לקבוע שהנתבע גרם לתובעים נזק ראייתי, שתוצאתו היא העברת נטל הראיה אל כתפי הנתבע, שעליו להראות כי לא התרשל. אוסיף עוד בהקשר זה, כי עצם היעדרם של פלטי מוניטור מסויימים והימצאותם של אחרים, פועל לחובתו של הנתבע ומהווה חיזוק לסברא שהיה בפלטים “הנעדרים” כדי להצביע על קיומה של אינדיקציה להתדרדרות במצבו של העובר – התובעת, וכי הנתבע לא טיפל בהתדרדרות זו בדחיפות המתחייבת.
15. למעלה מן הצורך אוסיף, כי גם ללא שימוש בדוקטרינת “היפוך נטל הראיה”, ניתן לקבוע, על יסוד החומר החלקי שהונח לפניי, כי טענת התובעים בדבר התרשלותו של הנתבע, מסתברת יותר מטענת הנתבע כי לא התרשל.
16. למעשה, אין חולק על כך שמומיה של התובעת התהוו כתוצאה מהלידה, היינו שאין מדובר במום מולד. אלא שהצדדים חלוקים בשאלה מה גרם לכך. לטענת התובעים, הגורם למום הוא תשניק ממנו סבלה התובעת, אשר לא טופל בזמן וכראוי על ידי בית החולים. הנתבע טוען מנגד, כי התובעת לא סבלה מתשניק; כי לא הייתה אינדיקציה למצוקה עוברית; וכי הגורם לקרות התוצאה הקשה הוא קושי בחילוצה של התובעת מרחם אימה במהלך הלידה.
17. אני סבור שיש לבכֵּר את עמדת התובעים, לפיה התובעת סבלה מתשניק, על פני זו של הנתבע, וזאת מהטעמים הבאים: ראשית, אין חולק על כך שמדובר היה בלידת חירום. ברישומי בית החולים עצמו מצויין כי התקבלה החלטה לבצע ניתוח קיסרי דחוף (רא’ דו”ח רפואי מיום 1.10.05, בעמ’ 6 לנספח 1 בתיק המוצגים; רישום בתיק הרפואי מ”זמן אמת” מיום 5.8.05 בשעה 13.00, בעמ’ 16 לנספח 1 בתיק המוצגים). במצב דברים זה, טענתו של הנתבע לפיה לא הייתה כל מצוקה עוברית עובר לביצוע הניתוח אינה מתיישבת עם ההיגיון ועם החלטתו של הצוות הרפואי, בזמן אמת, לבצע ניתוח חירום. שנית, יש קושי של ממש לקבל את טענת הנתבע לפיה לא מתקיימים מבחני התשניק ובפרט מבחן רמת ה-ph (הנמוכה מ-7). הנתבע נשען על רישום בכתב יד לפיו רמת ה- ph לאחר הלידה עמדה על 7.41 (עמ’ 25 לנספח 1 בתיק המוצגים). ואולם, ב”כ התובעים העלה תהיות בדבר מהימנותו של נתון זה אודות רמת ה-ph, אשר יש בהן ממש. האחת, לא הומצא פלט בדיקת המעבדה שבוצעה (פלט לדוגמא של תוצאות בדיקת ph הוגש וסומן ת/10), וספק רב אם ניתן לסמוך על רישום בכתב יד בתיק הרפואי שלא ידוע על ידי מי נעשה, באילו נסיבות נערך, ומתי. התהייה השנייה נובעת מכך, שכחצי שעה לאחר הלידה ישנו ממצא לפיו רמת ה- ph עמדה על 7.1 (בעמ’ 123 לנספח 1 בתיק המוצגים, רישום מיום 5.8.05 שעה 14.20 (2.20 pm)), וזאת לאחר טיפול אינטנסיבי של החייאה שניתן לתובעת, אשר העלה, לפי הטענה, את רמת ה- ph. בחקירתו, התייחס ד”ר אדוארדסון לעניין זה וטען, כי ממצא זה מלמד על כך שרמת ה- phבזמן הלידה ובטרם הוחל בטיפול ההחייאה האינטנסיבי הייתה נמוכה בצורה משמעותית מ- 7.1 וכי לא מתקבל על הדעת שעמדה על 7.41 (רא’ בעמ’ 73 ש’ 16 – 74 ש’ 8, עמ’ 77 ש’ 23 – עמ’ 78 ש’ 5). יוער, כי עדותו של ד”ר אדוארדסון הייתה מהימנה והיא לא נסתרה על ידי הנתבע. שלישית, בחודשיים הראשונים לחייה טופלה התובעת אצל הנתבע. ברישומי בית החולים מתקופה זו ישנה התייחסות של הצוות הרפואי אל התובעת כמי שסבלה מתשניק (בעמ’ 127 לנספח 1 בתיק המוצגים). מדובר למעשה בהודאת בעל דין, על כל המשתמע מכך. רביעית, ד”ר לנדא, המומחית מטעם הנתבע בתחום השיקום, מציינת במפורש בחוות דעתה, שעה שהיא סוקרת את נסיבות לידתה של התובעת, כי הממצאים שנתגלו מתאימים לפגיעה מוחית היפוקסית – איסכמית, דהיינו, מחסור בהגעת חמצן למוח. חמישית, הנתבע לא סיפק למעשה הסבר סביר אחר, העולה בקנה אחד עם התיעוד הרפואי ועם התנהגות הצוות הרפואי בזמן אמת. כאמור, לשיטת פרופ’ מייזנר, כלל לא הייתה אינדיקציה למצוקה עוברית עוֹבֵר ללידתה של התובעת, והסיבה למומיה של התובעת נעוצה בקושי בלידה עצמה. ואולם, בפני פרופ’ מייזנר היה מונח חומר חלקי, אשר חלקו כלל אינו מתייחס לתובעת אלא ליולדת אחרת.
18. המסקנה היא, אפוא, כי עלה בידי התובעים להראות, ברמה הנדרשת בהליך זה, שהתובעת סבלה מתשניק סב לידתי. במצב דברים זה, היה על הצוות הרפואי בבית החולים לבצע ניתוח קיסרי דחוף במועד מוקדם מהמועד בו בוצע בפועל, אך הדבר לא נעשה. בכך התרשל בית החולים. התרשלות זו, היא שהובילה לנזקים הקשים שנגרמו לתובעת.

    הנזק

19. הצדדים אינם חלוקים על כך שהתובעת סובלת מנכות רפואית של 100%, שלמעשה הינה גם תפקודית באותו שיעור. אין גם חולק על כך שהתובעת איננה עצמאית בפעולותיה, וכי היא נזקקת ותזדקק לסיעוד אינטנסיבי עד לתום חייה. אין גם חולק, כי התובעת לא תוכל להשתכר לפרנסתה. יוער, כי הצדדים מסכימים שתוחלת חייה הצפויה של התובעת מקוצרת, אך הם חלוקים על שיעור הקיצור. לצורך פסק דין זה נלקחת בחשבון תוחלת חיים של 21 שנים מיום לידתה של התובעת.
20. באשר לגובה הנזק, אינני רואה צורך להיכנס לפירוט חישוב ראשי הנזק השונים. בת”א (מחוזי – חיפה) 1381/99 קוגן נ’ מדינת ישראל (מיום 22.10.06) נדון מקרה שנסיבותיו דומות לשלנו. התובע שם אובחן כסובל משיתוק מוחין ספסטי בארבע גפיים ומפיגור שכלי, כתוצאה מרשלנות רפואית בלידה; נכותו הרפואית הייתה בשיעור של 100% ובמועד מתן פסק הדין התובע היה כבן 8. בעניין קוגן חולק הפיצוי לשתי תקופות: האחת, עד גיל 21, שביחס אליה נפסק פיצוי חד פעמי בסך 4,224,652 ₪, בניכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי. והשנייה, לאחר גיל 21, שבגינה נפסק פיצוי עיתי (זאת לנוכח תוחלת החיים שהייתה צפויה באותו מקרה, שהיא ארוכה מזו שבענייננו).
21. לצורך מתן פסק דין על דרך הפשרה, מצאתי לאמץ, באופן עקרוני, את גובה הפיצוי החד פעמי שנפסק בעניין קוגן, כמפורט בסעיף 45 לפסק הדין, בכפוף למספר הערות ושינויים:

    האחד, תחת ראש הנזק של “הפסד השתכרות עד גיל 40” יש לקבוע ראש נזק של הפסד השתכרות מלא (על בסיס השכר הממוצע במשק) מגיל 18 עד 21.

    השני, יש לפסוק פיצוי בגין “השנים האבודות” על יסוד אופן החישוב שהתווה בהלכת “פינץ”.

    השלישי, יש להצמיד להיום את הסכומים המפורטים בפסק הדין בעניין קוגן.

    התוצאה בענייננו היא, כי גובה הפיצוי המתקבל, גם לאחר ניכוי תגמולי המל”ל, כאמור על ידי ב”כ הנתבע בסיכומיו בעל-פה ובכתב, עולה על התקרה אשר עד אליה הסמיכו אותי הצדדים לפסוק. תוצאת הדברים היא, אפוא, כי יש לחייב את הנתבע לשלם לתובעים את תקרת הסכום אותו הסמיכו אותי הצדדים לפסוק, וכך אני קובע.

    סוף דבר
    
    

22. הנתבע ישלם לתובעים סך של 2,500,000 ₪. כאמור בהסדר, סכום זה כולל בתוכו גם שכ”ט עו”ד והוצאות משפט.
23. התובעים 2 ו-3 ידאגו להשקיע את סכום הפיצוי באופן שישרת בצורה הטובה ביותר את עניינה של תובעת 1, ובא כוחם יגיש לבית המשפט הודעה בדבר אופן ההשקעה, תוך 30 ימים ממועד קבלת הפיצוי.
24. סכום זה ישולם לתובעים, באמצעות בא כוחם, בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין. ככל שלא ישולם במועד, יישא הסכום ריבית והצמדה מהמועד שנקבע לתשלום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, י’ באייר תשע”ב, 2 במאי 2012, בהעדר הצדדים.              

אריה רומנוב 54678313-3469/09

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

______________________________________________________________________________

מקור פסק הדין:

נבו הוצאה לאור בע”מ  nevo.co.il   המאגר המשפטי הישראלי