נזקי גוף – תאונת דרכים – תאונות אופנוע (5.1.05) – פסק דין

 

בבית משפט השלום בירושלים		א  003717/02
בפני:	כבוד השופט רם וינוגרד	תאריך:	05/01/2005

 

 

בעניין:	טג’ר משה
	ע”י ב”כ	עו”ד לבנון ארז ועו”ד ירון מויאל	התובע
	נ  ג  ד
	1 . הפול המאגר הישראלי לביטוחי רכב 2 . אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע”מ
	ע”י ב”כ	עו”ד יפעת (כהן) נפתלי	הנתבעות

 

פסק דין

 

1. התובע, יליד 19.10.1955, נפגע בתאונת דרכים שעה שרכב על אופנועו ביום 15.7.01. באותה עת היה התובע מובטל חודשים מספר, אף כי עשה מאמצים לשוב ולהשתלב במעגל העבודה, ולטענתו אף הובטח לו מקום עבודה כנהג בחברת ההסעות “ראם” החל מיום 1.9.01. כתוצאה מהתאונה נפגע התובע בקרסול רגלו השמאלית, הוא נותח בקרסולו ביום התאונה, ובוצע קיבוע פנימי של השבר באמצעות לוחית לטרלית וברגים.

 

2. המומחה מטעם בית המשפט, האורטופד ד”ר רמי מושיוב, קבע לתובע נכות זמנית בשיעור 15% על פי “סעיף הסל” שבתוספת לתקנות המל”ל , הוא סעיף 35(1)(ב)-(ג). המומחה הבהיר כי התובע נותר עם מגבלות תנועה בקרסול, נפיחות וסינוביטיס ורגישות במקום בו בוצע הקיבוע באמצעות הלוחית והברגים. כן ציין כי בצילומי הרנטגן נצפה אי חיבור של המלאולוס המדיאלי וכן בליטת שני ברגים בשיעור מזערי לתוך מפרק הקרסול. לפיכך סבר המומחה כי אין מקום להפעלת הסעיף הדן במגבלה בתנועות הקרסול, מאחר ומכלול הממצאים אצל התובע מצביע על פגיעה קשה יותר מהנכות שהיתה מוקנה לו על פי סעיף 48(3). עוד הוסיף המומחה כי הוא תומך בהמלצת ד”ר קרסיק, הרופא המטפל, במסמך מיום 22.6.02, לביצוע ניתוח להוצאת מתכות (על פי הרשום בחוות-הדעת ד”ר קרסיק המליץ גם להמשיך לאחר מכן בארתרוסקופיה לטיפול בסחוס הפגוע – ר.ו.). המומחה מציין כי בניתוח זה ניתן לסלק הן את המתכות הבולטות והן את הפרגמנט החופשי בצד המדיאלי. בשל המלצה זו קבע נכות זמנית בלבד, עד לביצוע הניתוח. עוד ציין המומחה כי יש לאשר את תעודות המחלה שניתנו לתובע, ולקבוע לו נכות זמנית בשיעור 100% עד ליום 3.12.01.

 

5129371

3. לשאלות ההבהרה של התובע מיום 2.2.03 השיב המומחה ביום 10.2.03 כי הסיכונים הכרוכים בניתוח הם אלה “הידועים בכל ניתוח הקשורים בהרדמה, בזיהום או בפגיעה במבנים חיוניים בסמוך לאחר הניתוח”. כן השיב כי שיעור ההצלחה של הניתוח הוא “גבוה מאד”. לשאלות ההבהרה ששלחו הנתבעות ביום 21.4.04 השיב המומחה ביום 25.4.04 כי הצלחת הניתוח “תבוא לידי ביטוי בסילוק המתכות והפרגמנט ללא סיבוכים. אינני סבור שהנכות הקיימת תפחת במידה ניכרת. בפרט, אין לצפות לשיפור בהגבלת התנועות ובשינויים הארתרוטיים הקיימים”. עוד השיב כי רק לאחר הניתוח ניתן יהיה לבחון מחדש את שיעור הנכות. לסדרת שאלות הבהרה נוספות מטעם הנתבעות, מיום 8.7.04, השיב המומחה ביום 25.7.04 כי “סילוק המתכות והפרגמנט החופשי עשויים לשפר בעיקר את הרגישות והנפיחות”. לעניין שיעור הנכות הוסיף והבהיר כי “סביר להניח שהנכות עשויה לרדת לכדי 10% לצמיתות לאחר סילוק המתכות והפרגמנט החופשי. יחד עם זאת, הנתון הזה הינו תיאורטי בלבד, ועשוי שלא להתקיים. לדעתי אין דרך מדוייקת לנבא את נכות התובע לאחר הניתוח הנידון” [כך במקור – ר.ו].נ

 

4. לאחר סדרה אחרונה זו של שאלות הבהרה, לא הפנו הצדדים שאלות נוספות למומחה, ואף לא עמדו על חקירתו. בסיכומיהם היום טענו הצדדים, זה בכה וזה בכה, אודות שיעור הנכות הרפואית הצמיתה שיש לקבוע לתובע לנוכח האמור בחוות-הדעת, ההמלצה הנוגעת לניתוח, והאפשרות כי הנכות תצומצם בעקבות הניתוח. התובע עצמו טען לעניין זה בתצהירו כי ד”ר קרסיק, שכאמור המליץ על הניתוח במסמך מיום 22.6.02, מסר לו בשיחה בעל-פה כי אין דרך לנבא את הצלחת הניתוח ואין ודאות כי הכאבים יחלפו. כך אמר לו גם רופא מטפל נוסף, וגם ד”ר מושיוב עצמו. לפיכך חושש הוא מביצוע הניתוח. התובע הבהיר בסעיף 19 לתצהירו כי עיקר חששו הוא כי הניתוח ישבית אותו לתקופה ארוכה, ללא ודאות כי ישפר את מצבו, וכי מעבידיו הנוכחיים יפטרו אותו ממקום עבודתו בשל הצורך בתקופת החלמה זו. לא למותר לציין כי ב”כ הנתבעות התנגדה לעניין זה לעדויות שמיעה, סברה ומומחיות, ובדין עשתה כן. עם זאת, התנגדות זו יפה לעניין הבאת דברי הרופאים, אך לא לגבי הצהרתו של התובע על עצם חששו, הטמון, כך נראה מהדברים שרשם בתצהירו, באפשרות לפיטוריו, ולאו דווקא בסכנות האפשריות הטמונות בניתוח.ב

 

5. כידוע, אף בדיני הנזיקין הלכה היא כי על הניזוק מוטל הנטל להקטנת הנזק (ע”א 592/66 “הקודחים” נתניה בע”מ נ’ ניסים ביטון, פ”ד כא (1) 281). חיוב זה לא מטיל על הניזוק את החובה לביצוע ניתוח לצורך הקטנת נזקו, אולם עלול הוא לשאת בתוצאות הכספיות של סירובו לבצע ניתוח מעין זה. עם זאת, יש לשקול כל מקרה לגופו, ולא בנקל יופחת שיעור הפיצוי בגין הסירוב לבצע ניתוח. לעניין זה נקבע בע”א 449/81 בן לב בע”מ נ. מגד, פ”ד ל”ח (4) 70, 78 כי “כל ניתוח טומן בחובו סכנות, בין גדולות ובין קטנות. זכותו של אדם להחליט, אם הוא מוכן לקחת על עצמו את הסיכון הכרוך בניתוח אם לא, ואין ללחוץ עליו בקבלת החלטה זו, לא בדרך ישירה ולא בדרך עקיפה של הפחתת סכום הפיצויים המגיע לו, בשל סירובו לעבור את הניתוח” (ר’ גם ע”א 810/81 לוי נ. מזרחי ואח’, פ”ד ל”ט (1) 477, 486). הגורמים בהם יש להתחשב כדי לקבוע אם על האדם להקטין נזקו ולהסכים לביצוע הניתוח, או להפחתת הפיצוי, נסקרו בע”א 252/86 גולדפרב נ’ כלל, פ”ד מה (4) 45 (וראו גם ע”א 379/89 דוננפלד נ’ מנורה, תק-על 93 (1), 1622), שם נקבע כי כי יש להתחשב במספר גורמים שיש בהם כדי להשפיע על סבירות התנהגות הניזוק: מידת הסיכון שבניתוח, מידת הכאב והסבל הכרוכים בו, ומידת ההצלחה שניתן לצפות לה. בע”א 4837/92 אליהו נ’ בורבה, פ”ד מט (2) 257 הבהיר השופט טל כי לאחר חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אין לשלול מהתובע את הפיצויים רק בשל סירובו לביצוע ניתוח חודרני. עם זאת, קבע כי על התובע להוכיח כי “ההחלטה היא כנה מבחינה סובייקטיבית ומבוססת גם אובייקטיבית” (שם, בעמ’ 261). עיון בפסיקה מעלה כי מבין הקריטריונים המנויים לעיל (מידת הסיכון, הכאב ושיעור ההצלחה) משקלו של הסיכון הכרוך בניתוח הוא הגבוה ביותר (ראו ע”א 427/88 תד”ל נ’ תהילה, פ”ד מד (4) 430; ע”א 6248/99 פלד נ’ גילה, דינים-עליון ס’ 569).ו

 

6. במקרה דנא, אף לו הנחנו כי התובע פועל על פי עצת רופאיו (דבר שספק אם ניתן להסיקו אף מעדותו בסעיף 18 לתצהיר, שהיא בגדר עדות שמיעה), הנה עיקר טענתו אינה אלא בנוגע לחששו להפסד עבודתו הנוכחית בשל הניתוח. טיבו של חשש זה לא הובהר דיו, ולמעשה התובע לא פנה למומחה לברר מה תקופת אי הכושר הכרוכה בניתוח, ולא הביא עדויות מאת מעסיקיו בנוגע לאפשרות כי יפוטר. מכל מקום, חשש כספי זה שומה עליו להישקל כנגד ה”רווח” האפשרי שבביצוע הניתוח – רווח בריאותי לתובע וכספי לנתבעות. בנסיבות העניין, שעה שמדובר בניתוח סטנדרטי עם סיכונים “רגילים” הטמונים בניתוח בהרדמה, כפי שהבהיר המומחה, ובסיכויי הצלחה גבוהים מאד שישפרו את מצבו עד כדי הפחתת שליש מהנכות, וכאשר אף לשיטת התובע המליצו רופאיו מלכתחילה על ביצוע הניתוח ולא העמידוהו על סכנות מיוחדות הטמונות בביצועו, נראה כי יש לקבוע כי סירובו המשתמע לביצוע הניתוח אינו עומד בגדרה של החובה להקטנת הנזק. מובן כי אין לחייב את התובע לבצע את הניתוח, אולם במקרה מעין זה יש מקום להניח, לצורך בחינת שאלת שיעור הפיצוי, כי הוטלה חובה על התובע לבצע את הניתוח, וכי על הנתבעות מוטלת החובה לפצותו רק עבור אותו שיעור נכות שהיה נקבע לוֹ לוּ היה עושה כן.נ

 

7. כפי שפורט לעיל, המומחה השיב לשאלות ההבהרה כי אין באפשרותו לנבא מה יהא שיעור נכותו של התובע לאחר הניתוח. הוא הבהיר כי מגבלת התנועה לא תשתנה, וגם השינויים הניווניים יעמדו בעינם. את עיקר יהבן משליכות הנתבעות על קביעתו של המומחה כי “סביר להניח שהנכות עשויה לרדת לכדי 10% לצמיתות לאחר סילוק המתכות והפרגמנט החופשי”. עם זאת, קביעה זו היא בבחינת שטר ושוברו בצדו, שכן המומחה ממשיך ואומר “יחד עם זאת, הנתון הזה הינו תיאורטי בלבד, ועשוי שלא להתקיים. לדעתי אין דרך מדוייקת לנבא את נכות התובע לאחר הניתוח הנידון”. לא למותר לציין כי המומחה אף לא ציין במדוייק את שיעור ההצלחה בניתוחים מעין אלה, וממילא יקשה על בית המשפט לערוך אומדן ברור של הסיכויים להפחתת הנכות ושיעור ההפחתה. בנסיבות אלה אין אלא לבצע אומדן, המשקלל את האפשרות כי הניתוח לא יצליח כמו גם את האפשרות כי שיעור הנכות לא ישתנה או ישתנה אך במעט. לפיכך אני קובע כי בנסיבות העניין יש לאמוד את נכותו הרפואית הצמיתה של התובע בשיעור 13%, כאשר שיעור זה משקלל את נכותו ה”זמנית” הנוכחית, ואת הסיכויים להצלחה בניתוח ולהפחתת הנכות.ב

 

8. בשאלותיו למומחה ביקש ב”כ התובע כי זה יאשר כי אם יבוצע הניתוח – רצוי לבצעו במסגרת שר”פ. המומחה הסתפק בתשובה כי “רצוי שהניתוח יבוצע ע”י מנתח מנוסה בתחום ניתוחי הקרסוליים” (תשובה 1 לתשובותיו מיום 10.2.03). בתשובה זו אין כדי להוות אישור לדרישת התובע לניתוח בשר”פ, וספק אם אכן יש בסיס לדרישה זו לנוכח העובדה כי מדובר בניתוח פשוט יחסית. המעט שניתן לאמר הוא כי נטל ההוכחה לא הורם בעניין זה.ו

 

9. התובע הוא בעל רשיון לנהיגה בכלי רכב כבדים, ובכללם משאית, אוטובוס וטריילר. מעדותו עולה כי בכל מהלך חייו עבד כנהג, החל משרותו הצבאי, דרך עבודה באגד כנהג שכיר (עמ’ 6 לפרוטוקול מיום 28.12.04, שורה 26 – עמ’ 7 לפרוטוקול, שורה 4), וכלה בפרק זמן של ארבע וחצי שנים בחברה בשם ביכורי שדה דרום. בחברה זו עבד כסדרן, מלאכה הכוללת שליטה ב- 34 משאיות על נהגיהן, ואחריות לכך כי כל אחת מהן תצא במועד ליעדה (עמ’ 5 לפרוטוקול מיום 28.12.04, שורות 11-14). עבודה זו עזב התובע לאחר שאחד ממעסיקיו פיתה אותו לעבור לחברה חדשה שפתח, כמנהל תפעול, תפקיד הכולל סמכויות נוספות לאלו של סדרן (עמ’ 6 לפרוטוקול מיום 28.12.04, שורות 1-11). התובע הבהיר בעדותו כי התפקיד כסדרן דרש לא רק שליטה על הנהגים, שהם “עם קשה” כדבריו (עמ’ 5 לפרוטוקול מיום 28.12.04, שורה 21), אלא גם הזזה של משאיות ממקום למקום פעמים רבות במשך היום (עמ’ 6 לפרוטוקול מיום 28.12.04, שורות 11-13). את מקום עבודתו החדש עזב לאחר שלושה חודשים, מאחר ועלה בידו לגלות גניבות וכתוצאה מכך קיבל איומים על חייו (עמ’ 6 לפרוטוקול מיום 28.12.04, שורות 17-18).

 

10. את עבודתו בחברת ביכורי שדה דרום סיים התובע, לטענתו, בחודש דצמבר 2000 (סעיף 11 לתצהירו), אף כי לתצהיר צורפו תלושי שכר עד לחודש נובמבר בלבד. התובע העיד כי לאחר מכן עבד כשלושה חודשים נוספים בחברת “תנובת הדרום”, אותה עזב בנסיבות שפירט, אולם לא המציא תלושי שכר בנוגע לעבודה זו. עיון במסמך נ/6, המפרט את התקופה עבורה שולמו לתובע דמי אבטלה, מגלה כי שולמו לו דמי אבטלה עבור יום אחד בחודש ינואר 2001, ומכאן ואילך שולמו לו דמי אבטלה בשיעור מלא עד לסוף חודש אוגוסט 2001, כאשר במהלך תקופה זו (ביום 15.7.01) נפגע התובע בתאונה נשוא התביעה. מכאן כי התובע סיים את עבודתו בבכורי דרום, ככל הנראה, בחודש נובמבר 2000, ועבד בחברת תנובת הדרום חודשיים נוספים לכל היותר.

 

11. לא למותר לציין כי מנ/6 עולה כי התובע זכה לדמי אבטלה בשתי תקופות נוספות בחייו (בחודשים אוקטובר 1993 – מאי 1994, ובחודשים אוקטובר 1995 – פברואר 1996, בתוספת שני ימים לפני תקופה זו ולאחריה). התובע מסר מידע זה מרצונו בחקירתו (עמ’ 6 לפרוטוקול מיום 28.12.04, שורה 25), כשהוא מציין כי מי שמובטל הוא אדם חסר כבוד, וכי כל חייו עבד למעט שתיים או שלוש תקופות אבטלה. יש לציין כי ככלל עשתה עדותו של התובע רושם אמין, הבא לידי ביטוי, בין היתר, בהתנדבותו למסור מידע מלא, גם כשזה לא תמיד פועל לטובתו. המסקנה מעדותו היא כי לא מדובר באדם המובטל מרצונו, וכי חזקה על התובע כי היה משתלב בשוק העבודה בסמוך למועד התאונה.נ

 

12. התובע טען כי עובר לתאונה נאמר לו כי התקבל לעבודה בחברת הסעות בשם “ראם” (סעיף 12 לתצהירו). בעדותו פירט את מהלך ה”טסט” שעבר, והשיב כי בתום המבחן מסר לו קצין הבטיחות של ראם כי הוא התקבל לעבודה (עמ’ 7 לפרוטוקול מיום 28.12.04, שורות 21-25; עמ’ 8 לפרוטוקול מיום 28.12.04, שורות 20-21). הוא אף התקשר אליו יום או יומיים לפני תחילת שנת הלימודים כדי לוודא כי הוא מגיע לעבודה (שם, שורות 21-23). לעניין זה הציגה ב”כ הנתבעות תעודת עובד ציבור מטעם שירות התעסוקה (נ/4), בה נרשם כי הזמנת העבודה של “טיולי א. ראם בע”מ” נסגרה ביום 4.6.01 על-ידי פקידה בשם תמי כהן “ולפי המידע בהזמנה לא התקבל למישרה הנ”ל שום דורש עבודה”. התובע עצמו העיד כי קצין הבטיחות לא חתם על הטופס שהביא מלישכת התעסוקה, וטען כי לא נהוג לעשות כן כאשר מתקבלים לעבודה, אלא רק כאשר מסורבים (עמ’ 8 לפרוטוקול מיום 28.12.04, שורות 10-13).

 

13. בעניין זה עומדת עדותו של התובע מול רישום בתעודת עובד ציבור. דא עקא שהאמור בתעודה נחזה כעדות שמיעה, על אף הסברי ב”כ הנתבעות היום, ואינו מציין מה הבסיס לרישום, ואף לא מצרפו. עם זאת, יש לציין כי לתצהירו צירף התובע טופס ממשרד התעסוקה, המעיד על פניותיו בעניין תעסוקה, ובו נרשם לגבי פניה ל”ראם” מיום 3.6.01 “הזמנה נסגרה”. ביטוי זה יכול להתפרש לשני פנים, אולם נראה שאין הוא תומך ברושם שנוצר אצל התובע. מכל מקום, דומה כי לעניין זה אין חשיבות רבה. אף אם טעה התובע לחשוב כי זכה בעבודה (וספק אם כך הם פני הדברים לנוכח עדותו אודות שיחתו עם קצין הבטיחות בסמוך לתחילת שנת הלימודים), חזקה עליו כי היה מוצא עבודה חדשה עד לתום תקופת דמי האבטלה, כפי שעשה בעבר. כך אירע גם בשנת 1996, שעה שמיד בסמוך לאחר תום תקופת האבטלה השתלב התובע בחברת בכורי הדרום. גם לאחר התאונה השתלב התובע בעבודה מיד לאחר תום תקופת תשלום קיצבת הנכות הכללית, ששולמה לו עד לחודש יולי 2002. הרושם הוא כי התובע לא היה נותר מחוץ למעגל העבודה לאחר תום תקופת תשלום דמי האבטלה, וממילא אין בסיס לטענה כי לא היה משתכר לאחר ה- 1.9.01.ב

 

14. אף כי לתובע שולמה קיצבת נכות כללית עד לחודש יולי 2002, אישר המומחה מטעם בית המשפט נכות זמנית מליאה עד ליום 3.12.01 בלבד. הצדדים לא הפנו למומחה שאלות הבהרה בעניין זה, ומסמכי המל”ל עצמם כלל לא הוצגו בפני בית המשפט, למעט פירוט התשלומים (נ/5). בנסיבות אלה נראה כי אף שמהתיעוד עולה כי התובע סבל מכאבים בחלק מתקופה זו, לא הוכח כי היה בכך להצדיק העדרות מליאה למשך כל התקופה. יש לשער כי בכל מקרה היה התובע נזקק לתקופת מה למצוא עבודה מתאימה לאחר תום תקופת הנכות הזמנית המליאה, ולפיכך אני קובע כי על הנתבעות לפצותו בגין תקופת אי כושר מלא של ששה חודשים בסמוך לאחר התאונה (ארבעה וחצי חודשים עד ליום 3.12.01, וחודש ומחצה נוספים עד למציאת עבודה מתאימה). עם זאת, מאחר ואף לשיטת התובע לא היה בכוונתו להתחיל לעבוד לפני יום 1.9.01, כמו גם לנוכח העובדה כי בפועל שולמו לו דמי אבטלה עד לסוף חודש אוגוסט 2001 (בסכום הזהה לזה שהיה אמור להשתכר לשיטתו ב”ראם”), אין הוא זכאי לפיצוי בגין הפסד שכר בעבר לתקופה מיום התאונה ועד ליום 1.9.01.ו

 

15. שכרו של התובע בחברת ביכורי דרום עמד על כ- 6,750 ₪ נטו בממוצע נומינלית, על פי הנתונים המצטברים בתלוש חודש נובמבר 2000 (בניכוי פדיון החופשה והפחתה של החלק היחסי של מס ההכנסה בגין תשלום זה). לדבריו, סוכם כי ישתכר סכום של 5,000 ₪ לחודש בעבודתו ב”ראם” (עמ’ 8 לפרוטוקול מיום 28.12.04, שורה 3). יש להניח כי היה חולף פרק זמן עד שהיה בידו להגיע להשתכרות זהה לזו לה זכה לפני התאונה. בפועל החל התובע לעבוד לאחר התאונה רק בחודש אוגוסט 2002, בחברה בשם “סושי ברמה בע”מ”, בה הוא מועסק עד היום. בתחילה עבד כעובד נקיון, וכיום הוא משלב עבודה כנהג משווק בטנדר (לדבריו מגשי הסושי שוקלים עד שלושה ק”ג לכל היותר), עם עבודות נקיון מדי פעם (עמ’ 9 לפרוטוקול מיום 28.12.04, שורות 18-25 ושורות 11-15). שכרו בתחילת עבודתו בחברה עמד על כ- 6,200 ₪ נטו (כעולה מהנתונים המצטברים בתלוש דצמבר 2002), עלה מעט בשנת 2003, והגיע לכ- 6,300 ₪ נטו חודש (כעולה מהנתונים המצטברים בתלוש יולי 2003), והוא עומד כיום על מעט למעלה מ- 7,000 ₪ נטו.

 

16. מעדותו של התובע אודות הסיכום שהושג עם “ראם” עולה כי שכרו ההתחלתי בחברת “סושי ברמה בע”מ” היה גבוה לא מעט מזה לו היה צפוי ב”ראם”. אף כי יש להניח כי לנוכח כושר ההשתכרות שהוכיח התובע בעבר, כמו גם היום, היה עולה בידו להגיע בחברת “ראם” עד היום להשתכרות דומה לזו לה הוא זוכה במקום עבודתו הנוכחי, הרי שבנסיבות אלה נראה כי לא נגרם לו הפסד השתכרות בפועל בעבר, מעבר לתקופת אי הכושר הראשונה.נ

 

17. לפיכך אני קובע כי על הנתבעות לשלם לתובע סכום של 22,500 ₪ עבור הפסדי השכר בתקופה שבין 1.9.01 – 15.1.02, שעד אז היה עליו למצוא מקום עבודה מתאים. מסכום זה יש להפחית את הסכומים ששולמו לו כקיצבת נכות כללית באותה עת. בעניין גובה הסכומים קיימת אי בהירות מסויימת, בשל דרך הרישום בעמודים 2-3 לנ/5. מהעמוד השני לנ/5 עולה כי שולם לו סכום של 4,599 ₪ עד לסוף שנת 2001, וסכום נוסף, שחלקו היחסי עבור תקופה זו הוא כ- 4,000 ₪. כן שולם לו סכום של 1,886 עבור ינואר 2002, ומחצית מסכום זה יש לזקוף לתקופת אי הכושר שנקבעה לעיל. מכאן כי סכום הניכוי הוא כ- 9,500 ₪. לפיכך אני קובע כי על הנתבעות לשלם לתובע סכום של 15,500 ₪ בגין הפסדי השכר בעבר, מעבר לגימלאות המל”ל, כאשר סכום זה כולל כבר הצמדה וריבית מאמצע התקופה ועד היום. איני מקבל את הטענה לפיה היה באפשרות התובע לפנות למל”ל כדי לקבל גימלה כבר מיום 1.9.01 ויש לנכות גם את הגימלה שהיתה עשויה להשתלם לו עבור תקופה זו. הנסיבות האופפות את קבלת הגימלה מיום 13.10.01 לא הוכחו כלל, ונטל הראיה לעניין הניכוי מוטל על הנתבעות.ב

 

18. שיעור נכותו הרפואית של התובע הועמד על 13%. בכך אין כדי לקבוע מסמרות לעניין שיעור הגריעה מכושר השתכרותו. כידוע, בהעדר נתונים של ממש יאמוד בית המשפט דרך כלל את הגריעה מכושר ההשתכרות על פי שיעור הנכות התפקודית (ראו ע”א 432/80 שושן נ’ אוטוקרס, פ”ד לז (1) 178, 185; ע”א 722/86 יונס נ’ המאגר הישראלי, פ”ד מג (3) 875, 878), כאשר זו האחרונה, שעניינה “מידת הפגיעה בתפקוד שיש בנכות הרפואית”, משקפת בנכות אורטופדית, דרך כלל, גם את הפגיעה בכושר ההשתכרות (השוו ע”א 3049/93 גרוגיסיאן נ’ רמזי, פ”ד נב (3) 792, 799 מול האות ג’, וראו שם, בעמ’ 800 מול האותיות ו’-ז’). עם זאת, יש לזכור כי גם לגבי פיצוי של ניזוק בגין הגריעה מכושר השתכרותו חל הכלל לפיו פסיקת הפיצויים בדיני הנזיקין שמה לה למטרה, כתכלית ראשונה במעלה, את העמדת הניזוק במצב בו היה אלמלא מעשה העוולה, ככל שניתן לעשות כן באמצעות תשלום כסף (ע”א 22/49 לוי נ’ מוסף, פ”ד ד 558, 564; ע”א 557/80 נעים נ’ ברדה, פ”ד לו (3) 762, 772; א’ ברק “הערכת הפיצויים בנזקי גוף: דין הנזיקין המצוי והרצוי” עיוני משפט ט (תשמ”ג) 243; ע”א 140/00 עזבון אטינגר נ’ החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי, מיום 15.3.04, בפיסקה 7 לפסק-הדין). מכאן כי התובע זכאי אך לאותו פיצוי שיעמידו באותו מצב בו היה צפוי הוא להיות ערב התאונה, ובבוא בית המשפט לפסוק לו את הסכום שיעמידו במצב זה שומה עליו לבחון אם נכותו, בנסיבותיו היחודיות, אכן תגרום לגריעה בכושר ההשתכרות. לעניין זה יפים דבריו של השופט (כתוארו אז) אור בע”א 286/89 מיכאל קז נ’ המאגר הישראלי לביטוח רכב, תקדין-עליון 91 (2) 1472 “השאלה אם כך הוא, תלויה בטיבה של הנכות, טיב התעסקותו של התובע ומידת הסתגלותו של התובע לעבודתו על אף נכותו, ושיקולים כיוצא באלה הקשורים בכושר השתכרותו על אף מומו” (השוו ע”א 586/84 מכלוף ואח’ נגד עירית תל אביב, פ”ד מג (1) 137, 152).ו

 

19. כאמור, התובע זכה להגיע כיום לרמת השתכרות דומה לזו אליה הגיע קודם לעזיבת עבודתו בביכורי הדרום. עם זאת, התובע הוא כבן חמישים שנה היום, ועסק במרבית חייו בעבודות נהיגה שונות. דומה כי רקע זה של התובע, שהוא נעדר השכלה של ממש, מלמדנו כי עיסוקיו לעתיד יתמקדו אף הם בעבודות המצריכות עבודת כפיים (ורגליים). לא ניתן לדעת עד מתי יזכה התובע לעבוד במקום עבודתו הנוכחי, ועברו מלמד כי מדי שנים מספר עבר הוא ממקום עבודה אחד למשנהו. טיב נכותו האורטופדית, כשהיא מצטרפת לסוג העבודה לה הוכשר, ולסיכויים הירודים ממילא למצוא עבודה חדשה בגילו אם יפלט שוב לשוק העבודה, יש בהם כדי להביא למסקנה כי יש לחשב את שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות בשיעור שאינו רחוק משיעור הנכות הרפואית, אף כי הפיצוי משקלל, לאמיתו של דבר, אך את החשש כי יפלט לשוק העבודה ויתקשה למצוא עבודה מתאימה במומו. בנסיבות העניין הגעתי לכלל מסקנה כי יש להעניק לתובע פיצוי בסכום של 110,000 ₪ בגין גריעה זו מכושר השתכרותו. החישוב משקף גריעה בסכום של כ- 700 ₪ לחודש לתוחלת חיי העבודה של התובע (עד לגיל 67), סכום המשקף כ- 10% משכרו כיום, ומשקלל את האפשרות כי ימשיך לעבוד במקום עבודתו הנוכחי עוד שנים מספר.נ

 

20. כן זכאי התובע לפיצוי בגין הנזק הלא ממוני. סכום הפיצוי תחת ראש נזק זה, המבוסס על נכות בשיעור 13% ושלושה ימי אישפוז בצירוף ריבית ובניכוי גיל, עומד על 19,232 ₪.ב

 

21. התובע טוען כי בתקופה הראשונה שלאחר התאונה, ובפרט במשך תקופת אי הכושר המלאה, נזקק לעזרה רבה מבני משפחות (סעיפים 4-5 לתצהירו, אודותיהם לא נחקר; אך ראו האמור בתשובה 29 לתצהיר התשובות לשאלון מטעמו). כידוע, שעה שהנפגע נעזר בבני משפחתו “על בית המשפט לעשות אמדן של הסכום המגיע כפיצוי נאות בעד העזרה שניתנת על ידי בן-הזוג או בני משפחה אחרים של הניזק ולפסוק סכום זה לטובת הניזק” (ע”א 93/73 שושני נ’ קראוז, פ”ד כח (1) 277, 280; ע”א 142/89 גמליאל נ’ אושיות חברה לביטוח בע”מ, תקדין-עליון 90 (3) 683; ע”א 5774/95 שכטר נ’ כץ, תקדין-עליון 97 (3) 919). זכאותו של התובע לפיצוי צומחת שעה שמדובר בפעולות סיוע שהן מעבר לנורמות המקובלות ביחסים שבין הקרובים לניזוק, כפי שהדבר במקרה דנא (ע”א 810/81 לוי נ’ מזרחי, פ”ד לט (1) 477, 493 מול ג’; ע”א 327/81 ברמלי נ’ חפוז, פ”ד לח (3) 580, 588 מול א’). את הפיצוי הראוי עבור עזרה מוגברת בתקופה זו אני אומד בסכום של 5,000 ₪.

 

22. אשר לפיצוי בגין הצורך בעזרת הזולת בשכר, הנה אף כי כיום נראה שהתובע מתפקד ברמה היומיומית ללא קשיים ניכרים, יש לצפות כי השפעת נכותו תיגבר עם השנים. יש גם מקום לחשש כי ברבות הימים הוא יתקשה בביצוע עבודות הבית ומטלות שונות, ובפרט עם הגיעו לגיל שיבה (ראו ע”א 185/88 אבו ג’עפר נ’ אבו ג’עפר, פ”ד מה (3) 117, 122 מול האות ד’), אף כי החשש מעט נמוך יותר שעה שמדובר בנכות מעין זו, שאינה מגבילה את השימוש בידיים. כידוע, “העזרה תלויה ביכולתו התפקודית של הנפגע, והדבר נקבע בכל מקרה לגופו” (ע”א 151/84 חורי נ’ ביה”ח המשפחה הקדושה, פ”ד מב (1) 779, 783), ו”לעתים, נכות בשיעור לא גבוה מחייבת עזרה, לה לא היה נזקק הנפגע לולא הנכות” (ע”א 830/87 מרגני נ’ לוי, דינים-עליון יח 980 בפיסקה 7(א) לפסק-הדין). שקלול מכלול הנסיבות האופפות מקרה זה, ובכלל זה שיעור הנכות והשפעתה, כיום ובעתיד, על יכולת תפקודו של התובע, מביאני למסקנה כי יש לפסוק לו פיצוי גלובלי עבור הצורך בעזרה בשכר בעתיד בסכום של 20,000 ₪. 

 

23. התובע צירף לתחשיבו קבלות מועטות, בסכומים נמוכים, ולא התייחס אליהן כלל בתצהירו. על מנת שלא לקפח התובע אני קובע כי על הנתבעות לפצותו בסכום של 500 ₪ עבור הוצאות שונות ובכלל זה הנסיעות לטיפולים.ו

 

24. לפיכך ישלמו הנתבעות לתובע את הסכומים דלהלן:

 

א.   נזק בלתי ממוני                                                19,232 ₪

ב. הפסד שכר בעבר                                                 15,500 ש”ח

ג. גריעה מכושר השתכרות                                      110,000 ש”ח

ד.   עזרה בשכר, לעבר ולעתיד                                 25,000 ש”ח

ה.   הוצאות ונסיעות                                               500 ש”ח

סה”כ                                                               170,232 ש”ח

 

25. הסכומים שנפסקו בגין נזקי העבר כוללים כולם הפרשי הצמדה וריבית, והם מעבר לתקבולי המל”ל. לסכום שהתקבל יתוספו שכ”ט עו”ד בשיעור 13% ומע”מ וכן הוצאות המשפט.

 

 

המזכירות תשלח העתק מפסק-הדין לצדדים.נ

 

ניתן היום, כ”ד בטבת תשס”ה (5 בינואר 2005) בהעדר הצדדים.ב

 

                                                                                                       __________________

                                                                                                             רם וינוגרד, שופט