נזקי גוף – תאונת דרכים בעת פריקה וטעינה (26.4.09) – פסק דין

 

בבית משפט השלום בירושלים					א  009487/06
בפני:		כב’ השופטת עירית כהן			תאריך:		26/04/2009
	בעניין:		שמעוני יואב
			ע”י ב”כ עו”ד	ירון מויאל		התובע
			נ  ג  ד
			1 . המגן חברה לביטוח בע”מ 2 . אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע”מ
			ע”י ב”כ עו”ד	עוזי לוי ואח’		הנתבעות

 

לכתב תביעה בטענות (03-05-2009): תא 9487/06 שמעוני יואב – ב”כ עו”ד ירון מויאל נ’ “המגן” חברה לביטוח בע”מ עו”ד: ירון מויאל

פסק דין

 

1. לטענת התובע, הוא נפצע ביום 20.8.99 בזמן ירידה מרכב.
2. הנתבעת מכחישה את אירוע התאונה ואת הנזקים אשר לטענת התובע נגרמו לו בתאונה זו.
3. התובע נתן עדות. כמו כן העידה אילנה כץ, מפקחת ראשית בחברת “טווס”.
4. ד”ר מיכל עמית כהן מונתה כמומחית מטעם בית המשפט בתחום האורטופדיה.

אירוע התאונה

5. התובע העיד כי התאונה אירעה בבניין משרדי חברת “טווס” ברחוב הברזל 31 ברמת החייל בתל אביב.

לפי תצהירו: “הבאתי ברכבי מירושלים לסניף בתל – אביב מיכלים של חומרי ניקוי. לאחר שהחניתי את מכוניתי בחניון התת-קרקעי של הבניין, בסמוך למחסן של החברה, התחלתי בפריקת המיכלים של חומר הניקוי מהמכונית מדלת ההזזה הצדדית” (סעיף 4 לתצהיר).

מדובר במיכלים של 10 ליטר כל אחד (סעיף 4 לתצהיר).

“בעת הירידה מהרכב מעדתי מהמכונית ונפלתי קדימה מהרכב כלפי חוץ, כשברכי נחבטת ברצפת החניון, וכל כובד משקל גופי ומשקל שני המיכלים הכבדים שהחזקתי, הופעלו על הברך” (סעיף 5 לתצהיר).

עוד לפי התצהיר: “מיד לאחר נפילתי נאנקתי מכאבים על הרצפה משך דקות ארוכות. לאחר שהתאוששתי במעט מהנפילה, יצרתי קשר עם אילנה כץ, שהינה מפקחת בחברה וישבה עמי במשרד למעלה. סיפרתי לה על התאונה והיא הגיעה מיידית למקום והציעה לפנות אותי לטיפול רפואי” (סעיף 6 לתצהיר).

6. התובע הצהיר כי: “אף שהברך התנפחה לי וסבלתי מכאבים עזים, סברתי שהמדובר בפציעה שתחלוף והעדפתי לא לפנות לטיפול רפואי. אילנה עזרה לי לעלות במעלית למשרד והביאה לי משככי כאבים והציעה לי שוב להתפנות לטיפול רפואי, אך העדפתי שלא לעשות כן ולהמתין עד לריפוי” (סעיף 7 לתצהיר).

לפי תצהירו: “כעבור מספר שבועות כשראיתי שהכאבים בברך ממשיכים להיות בלתי נסבלים, פניתי לקבלת טיפול רפואי במסגרת קופ”ח מאוחדת, ובבית החולים הדסה בהר הצופים, אצל מומחה ברכיים, ד”ר לאו, שביצע לי ניתוח ארתרוסקופיה ולאחר מכן טיפולי פיזיוטרפיה” (סעיף 9 לתצהיר).

התובע הסביר כי: “חלק מאופיי הינו שלא לפנות לטיפול רפואי, שכן הנני בדרך כלל אדם בריא וגם אם אני חולה כמעט ואינני פונה לרופאים” (סעיף 10 לתצהיר). בחקירה הנגדית חזר התובע על הדברים והבהיר כי הוא סבר שהכאב יעבור עם הזמן, ומשראה שהכאב לא חולף, פנה לטיפול (עמוד 5 לפרוטוקול).

7. אילנה כץ הצהירה כי: “בתאריך 20.8.99, בשעה 9:00 בבוקר לערך, התקשר אלי יואב טלפונית ומסר לי, כי בעת שירד מהרכב בסמוך למחסן נפל ונחבל” (סעיף 3 לתצהיר).

לפי תצהירה: “ירדתי מקומת המשרדים לחניון והבחנתי ביואב כשהוא ישוב על הרצפה ליד שני מיכלים של חומרי ניקוי ונראה סובל מכאבים ומחזיק את הברך. הוא שב וסיפר לי כי בעת שירד מהרכב עם המיכלים, כשל ונפל על הברך. מיד אמרתי לו שכדאי שאפנה אותו לטיפול רפואי, אך הוא אמר לי שהוא מעדיף להמתין ולראות מה יהיה מצבו בהמשך” (סעיף 4 לתצהיר).

8. התובע לא פנה לטיפול רפואי מייד לאחר הנפילה.

הוא פנה לראשונה לטיפול ביום 7.10.99 ונבדק על ידי פרופ’ פינסטרבוש.

בתרשומת שנערכה על ידי פרופ’ פינסטרבוש אין זכר לתאונה. אין גם זכר לנפיחות ולכאבים מהם סבל התובע, לטענתו, לאחר התאונה.

9. ד”ר מיכל עמית כה התייחסה בחוות דעתה לספקות העולים לאור נסיבות המקרה וכתבה:

“מנגנון הפגיעה מתאים לחבלה בברך, אולם אין דיווח על בדיקה במיון והתובע נבדק לראשונה רק ב- 7.10.99 כ- 45 יום לאחר תאונה.

בהמשך נמצא קרע במניסקוס וקרע חלקי ברצועה צולבת עם פגיעה סחוסית.

פגיעות כנ”ל בדר”כ בגילו של התובע מתאימות לפגיעה טראומטית אך יכולות להיות תוצאה של פגיעה ניוונית או מיקרוטראומה חוזרת. בדר”כ קרע ברצועה צולבת מלווה בדימום משמעותי לתוך הברך וכאב ניכר. גם קרע אקוטי של מניסקוס גורם לכאב חד, ולכן סביר היה כי התובע יפנה לבדיקה בסמוך לתאונה.”

לאור הספקות שהעלתה בחוות דעתה, כתבה המומחית כי יש קושי לקשור בין החבלה לתאונה ומחמת הספק יש מקום לשקול מתן מחצית מהנכות הצמיתה.

ד”ר עמית כהן קבעה כי מצבו של התובע מתאים לנכות בגובה 10% ולפי הצעתה יש לקבוע לו מחצית מנכות זו.

10. בחקירה הנגדית חזרה ד”ר עמית כהן והשיבה כי יש בנסיבות המקרה דברים רבים המרימים גבה (עמוד 56 לפרוטוקול).

המומחית חזרה והסבירה כי בנזק כמו של התובע, הכרוך בכאבים עזים, סביר היה שהתובע יפנה לרופא (עמוד 38 לפרוטוקול). לפי עדותה: “אי אפשר לשלול שיש אנשים שלא פונים, אבל זה לא הנפוץ המקובל והסביר שבד”כ אנו רואים” (עמוד 38 לפרוטוקול).

המומחית התבקשה להתייחס לכך שבתרשומת שערך פרופ’ פינסטרבוש, המומחה הראשון שאליו פנה התובע לאחר התאונה, אין זכר לתאונה ולכאבים, והשיבה: “אם היתה נפיחות והיו כאבים עזים, סביר שהיה מתאר את זה לרופא, גם אם לא פנה מיד אלא לאחר מס’ שבועות” (עמוד 54 לפרוטוקול).

11. עדותו של התובע ועדותה של אילנה כץ בכל הנוגע לעצם אירוע התאונה ולמועד התאונה היו מהימנות, ואני מקבלת אותן.

לשאלה האם נכון כי התובע נתן לה הוראות לבוא ולכתוב ולומר את הדברים שהיא אומרת, השיבה אילנה כץ: “שקר וכזב. אף אחד בגילי לא יכול להגיד לי מה לעשות ומה להגיד” (עמוד 30 לפרוטוקול).

12. לשאלת ביהמ”ש כיצד הוא זוכר את התאריך המדויק של התאונה לא ידע התובע להשיב (עמוד 11 לפרוטוקול). לשאלה דומה שנשאלה אילנה כץ היא השיבה: “יש לי יומן שאני מנהלת (העדה מציגה יומן כדוגמא). כל דבר שאני עושה אני רושמת וכל אירוע אני רושמת, וגם פגיעות ותאונות. אם עובדת נפגעה בעבודה, הכל אני רושמת. אני ידעתי שבאוגוסט דפדפתי ומצאתי את התאריך. אני לא זרקתי את היומנים” (עמוד 28 לפרוטוקול).

היומן הוצג לאחר הישיבה (הודעת התובע מיום 26.2.09 וכן עמוד 65 לפרוטוקול).

ביומן מופיעה התרשומת הבאה: “יואב נפל ב -1 מחסן”

בהמשך מופיעה תרשומת: “יואב במשרד כל היום”

התרשומות ביומן תומכות בעדות התובע ובעדותה של אילנה כץ.

13. במועד התאונה היה התובע מבוטח אצל הנתבעת 1 בפוליסה לביטוח תאונות אישיות. התובע הגיש תביעה על פי פוליסה זו ביום 21.10.99, דהיינו כחודשיים לאחר התאונה.

תיק התביעה במחלקת תאונות אישיות של הנתבעת הוגש כראיה (נ/1).

בטופס התביעה נרשם כי התובע נפצע בתאונה שאירעה ביום 20.8.99 בשעה 09:00.

בתיאור נסיבות המקרה נרשם: “מעדתי ונפלתי על הברך מדלת ההזזה של הרכב שלי (ספארי GMC) כאשר פרקתי חומרי ניקוי וג’רקנים מהרכב”.

תאור התאונה כפי שנרשם בטופס התביעה, תומך בעדות התובע.

בעקבות המקרה ולאחר שהתובע המציא אישור על כך שלא סבל בעבר מבעיות בברך, שילמה לו הנתבעת תגמולי ביטוח בגין 30 ימי אי כושר לעבוד.

14. במכתב שכתב ד”ר לאו ביום 25.5.00, אשר נשלח לחברת הביטוח ומהווה חלק מ- נ/1, נרשם: “הנ”ל בן 39, נחבל בבירכו הימנית בחודש אוגוסט 1999 חבלה סיבובית בירידה מרכב, סבל מכאבים אך העבר אותם על סדר היום, ולעבור מספר שבועות פנה לראשונה לרופא.”

הגרסה המופיעה במכתבו של ד”ר לאו, כבר בשנת 2000, תומכת בעדות התובע.

15. התובע הסביר בעדותו כי לאחר התאונה התייעץ אחיו עם חבר טוב שלו, שהוא עורך דין, ואותו עורך דין אמר לו כי אין מדובר בתאונת דרכים (סעיף 11 לתצהיר). עוד לפי תצהיר התובע, רק מאוחר יותר, כאשר נאמר לו שחל שינוי במצב המשפטי, הוא פנה לעו”ד מויאל על מנת שיגיש את התביעה (סעיף 13 לתצהיר). דברים אלה תומכים אף הם בעדות התובע ומסבירים את האיחור בהגשת התביעה.
16. המומחית חזרה מספר פעמים בעדותה על כך שבגילו של התובע, סביר יותר שהפגיעות נגרמו עקב טראומה (עמוד 42 לפרוטוקול; עמוד 43 לפרוטוקול; עמוד 61 לפרוטוקול; עמוד 63 לפרוטוקול).

לדבריה:

“יש לי בעיה עם זה שהוא פנה לראשונה בשנת 99′ ולא ציין טראומה וגם פרק הזמן שעבר יש בעיה. מצד שני יש עניין של ממצאים שמתאימים לטראומה” (עמוד 57 לפרוטוקול).

הממצאים פחות מתאימים למיקרו טראומה (ד”ר עמית כהן, עמוד 58 לפרוטוקול).

וכן:

“לפי הממצאים, כן מתאים טראומה משמעותית, כי נגרם קרע לרצועה והמינסקוס, לפי זה שהוא לא פנה, זה פחות מתאים. לפי זה שלא פנה זה מעלה שאלה איזה טראומה היתה. הממצאים מחזקים את הענין שכן היתה טראומה, ולא דווח לנו על טראומה אחרת, זה הבעייתיות של המקרה” (עמוד 60 לפרוטוקול).

ובהמשך: “בסבירות היותר גדולה, טראומה שגורמת לקרע של הרצועה, והמיניסקוס, היא בד”כ משמעותית. כשאתה רואה פגיעה כזו מחפשים את הטראומה” (עמוד 61 לפרוטוקול).

המומחית אף ציינה כי “גם אחרי שעבר את הארטרוסקופיה ותקופת ההחלמה, אני לא רואה ביקורים חוזרים וטיפולים אצל רופאים” דבר התומך בעדות התובע לפיה הוא אינו מרבה לפנות לרופאים.

ביחס לממצאים שמצא פרופ’ פינסטרבוש בבדיקה מאוקטובר 1999, השיבה המומחית כי הזמן שחלף מאז שהתובע טוען שהיה אירוע ועד שהוא נבדק אצל פרופ’ פינסטרבוש מתאים לזה שהיתה נפיחות והיא נספגה. לדבריה, אם התובע היה אומר לפרופ’ פינסטרבוש כי הייתה לו תאונה לפני שבועיים, והברך הייתה נקיה, הממצא לא היה מתאים (עמוד 53 לפרוטוקול).

 לשאלת הנתבעת האם ייתכן שהתובע פנה לפרופ’ פינסטרבוש חודש וחצי לאחר האירוע הנטען, על מנת להסתיר את הנסיבות, השיבה המומחית: “עקרונית כן, אבל זה דורש הרבה תחכום וידע, ואני לא חושבת שיש לאדם הרגיל, לדעת את זה, ולדעת מתי בדיוק מתאים לפנות לבדיקה, כשהסימנים יעלמו” (עמוד 54 לפרוטוקול).

חבלה סיבובית

17. בחוות דעת המומחית נרשם כי החבלה הייתה חבלה סיבובית.

התובע עמד על כך שאמר למומחית שהוא מעד מהאוטו, נפל והברך נחבטה ברצפת החניון (עמוד 14 לפרוטוקול). לשאלת ביהמ”ש האם הוא יודע מה זו חבלה סיבובית, השיב התובע בשלילה (עמוד 14 לפרוטוקול).

18. ד”ר עמית כהן התייחסה לעדות התובע לפיה הוא קיבל מכה ישירה בברך, והשיבה: “זה לא מה שאני הבנתי ממנו, וזה גם לא מה שד”ר לאו הבין ממנו, והוא כותב שהוא קיבל חבלה סיבובית. וזה משמעותי, כי הנפילה כפי שהוא מתאר אותה לא מתאימה לפגיעה במיניסקוס” (עמוד 49 לפרוטוקול).

אופן הנפילה כן מתאים לקרע ברצועה (ד”ר עמית כהן, עמוד 49 לפרוטוקול).

המומחית הניחה כי התובע אמר לה שהייתה חבלה סיבובית, שכן כך רשמה (עמוד 49 לפרוטוקול).

לשאלת ב”כ הנתבעת השיבה המומחית כי אם התובע היה מספר לה שהוא נפל וקיבל מכה חזקה בברך, כאשר עוצמת הפגיעה הייתה קשה בגלל שהחזיק ביד שני מיכלים של עשרה ליטר כל אחד, היא הייתה רושמת זאת (עמוד 51 לפרוטוקול).

לפי עדות המומחית: “הפגיעה ברצועה מתיישבת עם המכה, הפגיעה במיניסקוס זה לא צורה האופיינית” (עמוד 52 לפרוטוקול).

לשאלה ב”כ הנתבעת האם נכון שאם התובע היה אומר לה שהוא נפל וקיבל מכה ישירה לברך הדבר היה מטיל ספק באמינות שלו ובקשר שבין הפגיעה לאירוע, השיבה המומחית בשלילה (עמוד 52 לפרוטוקול).

לשאלת ביהמ”ש השיבה המומחית כי אם התובע מעד ונפל, ייתכן שהוא סובב את הרגל ואח”כ נפל (עמוד 51 לפרוטוקול).

19. לאור דברי המומחית ובהתחשב בשתי הפגיעות שאירעו בתאונה, הן קרע במינסקוס והן קרע של הרצועה, אין בעדותו של התובע לפיה לא הייתה במקרה זה חבלה סיבובית כדי לשלול את הקשר בין הנכות ובין התאונה, מה גם שאין ראיה על אירוע טראומתי אחר.

לא ניתן לשלול כי את המידע לפיו מדובר היה בחבלה סיבובית, לקחה המומחית ממכתבו של ד”ר לאו.

פעילות ספורטיבית

20. בחוות דעתה כתבה המומחית כי בעברו שיחק התובע כדורגל.

בביהמ”ש היא השיבה: “אני הבנתי שהוא שיחק באופן מקצועי איזה שהיא תקופה, ועכשיו באופן חובבני עם הילדים” (עמוד 37 לפרוטוקול).

התובע נשאל על כך והשיב כי בשנת 77′ הוא שיחק בקבוצת הנוער של “הפועל ירושלים” (עמוד 16 לפרוטוקול). לפי עדותו, היה לו עבר ספורטיבי במשך פחות משנה, ואז התגייס לצבא (עמוד 16 לפרוטוקול). בצבא הוא שירת בצנחנים (עמוד 16 לפרוטוקול).

21. אני מקבלת את עדות התובע על כך שכל עברו במשחק כדורגל מסתכם בשנה אחת של משחק בקבוצת הפועל ירושלים. עדות זו לא נסתרה.

אין גם ראיה על כך שהתובע סבל מבעיות בברכיים עובר לתאונה.

מאיזה רכב נפל התובע

22. לטענת הנתבעת לא ניתן לסמוך על עדותו של התובע גם מהטעם שבמקומות שונים הוא מסר מידע שונה אודות הרכב אשר ממנו נפל.

בטופס ההודעה לחברת המגן נרשם כי התובע מעד ונפל מרכב מסוג ספארי GMC.

במסמך מיום 12.1.00 כתב התובע: “לפני כ- 4 חודשים מעדתי בעת יציאתי מרכבי (ג’יפ) וקיבלתי מכה בברך ימין”.

בכתב התביעה בתיק זה ובתצהיר העדות הראשית נטען כי התובע נפל מרכב מסוג GMC.

לטענת הנתבעת, מדובר בסתירה והתובע לא טרח להסביר אותה.

23. התובע לא נשאל על המידע השונה ולא התבקש להתייחס אליו.
24. שלא כטענת הנתבעת, אינני סבורה כי מדובר בסתירה מהותית. סוג הרכב ומספר הרישוי שלו לא היו מהותיים לתביעה בגין פוליסת הבריאות, הפוליסה לביטוח תאונות אישיות והפוליסה לביטוח חיים, ואינם נזכרים במסמכים ולכן לא ניתן לדעת האם אמנם התייחס התובע לרכבים שונים ומדוע הוא כינה את הרכב ממנו נפל כ- ג’יפ. לו סברה הנתבעת כי מדובר בסתירה מהותית, ראוי היה כי תציג אותה בפני התובע על מנת לשמוע את התייחסותו.
25. לא די בסתירה זו כדי לדחות את גרסת התובע לפיה הוא נפל בעת ירידה מה- GMC.

הקשר הסיבתי בין הנכות לתאונה

26. המומחית, אשר התקשתה להחליט בעניין אירוע התאונה, הציעה לחלק את הנכות ולייחס מחצית ממנה לאירוע.

הפתרון שהציעה המומחית איננו הפתרון המשפטי המתאים במקרה זה וזאת לאור המסקנה אליה הגעתי לפיה התאונה אכן אירעה.

יש לציין כי בפני המומחית לא עמדו כל הראיות אשר עמדו בפני ביהמ”ש, כמו עדותה של אילנה כץ, היומן והמסמכים שהוגשו ונערכו במסגרת התביעה לתאונות אישיות ואת מסקנתה היא הסיקה על סמך המסמכים הרפואיים ולאור ההיבטים הרפואיים, אשר לא היו נחרצים לכאן או לכאן.

קביעותיה של המומחית לפיהן סביר יותר שהפגיעה נגרמה מטראומה וכי אין עדות לטראומה אחרת, תומכות בעדות התובע ובמסקנה כי התאונה אכן אירעה.

האם מדובר בתאונת דרכים

27. בתצהיר העדות הראשית הצהיר התובע כי הוא נפצע במהלך ירידה מהרכב.

לשאלת ביהמ”ש מדוע הוא נפל, השיב התובע: “מעדתי באוטו ונפלתי על הרצפה של החניון” (עמוד 15 לפרוטוקול). התשובה התייחסה לסיבה אשר בגינה נפל התובע ואין בה כדי לסתור את עדות התובע לפיה הנפילה הייתה במהלך הירידה מהרכב, כפי שטוענת הנתבעת.

בתיאור נסיבות המקרה בטופס ההודעה לחברת המגן מתאריך 21.10.99 נרשם: “מעדתי ונפלתי על הברך מדלת ההזזה של הרכב שלי (ספארי GMC) כאשר פרקתי חומרי ניקוי וג’רקנים מהרכב.”

פריקת הג’ריקנים על ידי התובע נעשתה תוך כדי ירידה שלו מהרכב. העובדה שהוא נפל כאשר שני ג’ריקנים בידיו תומכת בכך שהפגיעה אירעה במהלך הירידה.

במכתב של התובע לחברת המגן מיום 12.1.00 נכתב: “הריני להודיעכם כי לפני כ- 4 חודשים מעדתי בעת יציאתי מרכבי (ג’יפ)..”

במכתב שכתב ד”ר לאו ביום 25.5.00 המופנה לכל המעונין בדבר נרשם: “הנ”ל בן 39, נחבל בברכו הימנית בחודש אוגוסט 1999, חבלה סיבובית בירידה מרכב…” תיאור התאונה במכתבו של ד”ר לאו תומך בעדות התובע ובגרסתו לפיה הוא נפל בעת הירידה מהרכב.

הגרסה לפיה התובע נפל בעת הירידה מרכבו עלתה סמוך לאחר התאונה, בעת הפניה הראשונה של התובע לחברת המגן, ואין בטענות הנתבעת כדי להצדיק את אי קבלתה.

הודאת בעל דין

28. לאור מסקנתי לפיה התאונה אכן אירעה, אין צורך להכריע בטענת התובע לפיה התנהלות מחלקת ביטוח בריאות של הנתבעת בכל הנוגע לתאונה מהווה הודאת בעל דין בדבר עצם אירוע התאונה.
29. אוסיף כי התובע הסכים בטיעוניו כי טענה זו אינה חלה ביחס לאבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע”מ.

הנזק

30. התובע יליד 13.9.61. הוא היה בן 38 ביום התאונה והוא בן 47 וחצי כיום.

גובה הנכות

31. לשאלה האם בהנחה שייקבע שהתובע אכן נפל באותו יום, עדיין יש לזקוף משהו למיקרו טראומה או שיש לקבוע לו 10% מהתאונה, השיבה המומחית:

“יש כאן בעיה, כיון שיש דברים שמדברים על טראומה, כעקרון הגיל שלו, מצד שני ההסתמנות הקלינית שבלי נפיחות ובלי נוזל ובלי דם בברך, מתאימים יותר למיקרוטראומה ולשינויים ניווניים, ולאור האיחור ברישום, נראה לי הגיוני, אם אני הייתי צריכה לחלק לעשות חצי חצי, אבל זה שיקול של בית המשפט” (עמוד 42 לפרוטוקול).

לשאלת ביהמ”ש האם החלוקה היא בגלל שייתכן ושני הגורמים גרמו לנכות, השיבה המומחית: “יכול מאד להיות, כן.”

ובהמשך: “גם מבחינה רפואית יש פה שאלה, אולי לא חצי חצי, אבל נראה שהיה משהו קודם. אני חושבת שגם הרופאים שטיפלו בו חשבו שיש איזה שהוא מרכיב לפני הטראומה, במכתבים של ד”ר לאו, בדו”ח של הארטרוסקופיה, כתוב “קרע משולב טראומתי ניווני” (עמוד 42 לפרוטוקול).

32. המומחית הסכימה כי שירות בצנחנים יכול לגרום למיקרוטראומה חוזרת (עמוד 56 לפרוטוקול).
33. המומחית הסכימה כי התיק הרפואי של התובע דל (עמוד 57 לפרוטוקול).

הפסד השתכרות

34. התובע מכהן כסמנכ”ל חברת “טווס” שמירה, אבטחה ושרותי נקיון בע”מ שהיא חברה בבעלות משפחתית (סעיף 2 לתצהיר התובע).

בסיס החברה נמצא בירושלים והתובע ניהל את הסניף בתל אביב, מהמשרדים ברמת החייל (סעיף 2 לתצהיר).

35. לשאלה האם התובע, עם הנכות שלו, יכול לעבוד באופן מלא, במשרה מלאה, השיבה המומחית: “כן, כאשר לא מדובר בעבודה פיזית” (עמוד 60 לפרוטוקול). “עבודה פיזית לא מאומצת הוא יכול. הוא גם יכול להמשיך לשחק כדורגל עם הנכדים” (עמוד 60 לפרוטוקול).

לשאלת בית המשפט מהי עבודה פיזית לא מאומצת השיבה המומחית: “זה עניין של עומס משקל, כמה זמן, לא הייתי אומרת שיעשה עבודה מאומצת כל היום, או כמה שעות ברצף, לא כדאי, אבל יכול לעשות הפסקות, או להרים משהו מפה לשם” (עמוד 60 לפרוטוקול).

לשאלת בית המשפט האם לתובע יש קושי בנהיגה, השיבה המומחית: “אין לו קושי משמעותי, אולי נהיגה ממושכת של ארבע חמש שעות ברצף, אבל נהיגה רגילה לא צריכה להיות בעיה” (עמוד 60 לפרוטוקול).

36. התובע ממשיך בעבודתו כסמנכ”ל. הוא עוסק בעבודה משרדית ובביקורות ופיקוח (עמוד 13 לפרוטוקול). הוא אינו פורק יותר סחורה (עמוד 13 לפרוטוקול).
37. בע”א 3049/93 סימא גירוגיסיאן נ’ סייף רמזי ואח’, פ”ד נב(3) 792 (1995) התייחס השופט אור (כתוארו אז) לשלושת המונחים הנוגעים לקביעת פיצוי בגין הפסד השתכרות: הנכות הרפואית, הנכות התפקודית והפגיעה בכושר ההשתכרות. הנכות הרפואית היא הנכות שקובע מומחה בית המשפט. הנכות התפקודית היא מידת הפגיעה שיש לנכות הרפואית על כושר התפקוד בכלל, ולא ביחס לתובע זה או אחר. ביחס לפגיעה בכושר ההשתכרות כתב השופט אור:

“נכות רפואית בשיעור מסויים יכולה להשפיע על יכולת התיפקוד של תובע פלוני בשיעור גדול יותר מאשר על תובע אלמוני, הן בהתחשב במקצועו, והן משום שלתובע האחד מובטח מקום עבודה בו יוכל להתמיד בעבודתו, על אף נכותו, ולתובע האחר – אין מובטח מקום עבודה. יש חשיבות למצב התעסוקה בשוק, וכן לגורמים נוספים אשר יכולים להשפיע על כושר השתכרותו של התובע בנכותו.”

38. כפי שעולה מעדות המומחית, הנכות היא תפקודית.
39. נכון להיום, וכל עוד ימשיך התובע לכהן כסמנכ”ל בחברה המשפחתית, יש להניח כי לא יגרם לו הפסד השתכרות. הפסד עלול להיגרם במקרה שמצב החברה ידרדר והתובע ייפלט לשוק העבודה.

התובע כיום בן 48.

השכר הממוצע במשק, על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (ברוטו) הנו 8,119 ₪.

תחשיב אקטוארי מלא המבוסס על שילוש השכר הממוצע במשק (24,357 ₪), לאחר ניכוי מס הכנסה בשיעור של 25% (18,268 ₪) ונכות בגובה 10%, עד הגיע התובע לגיל 70 (מקדם היוון: 196.1658) מגיע ל- 358,356 ₪. החישוב נעשה עד גיל 70 לאור העובדה שהתובע עובד בחברה משפחתית.

40. בהתחשב בכך שמאז אירוע התאונה החברה גדלה, בהתחשב בכך שמאז התאונה לא נגרם הפסד השתכרות, אני פוסקת לתובע פיצוי בגין הפסד השתכרות בסך 145,000 ₪.

בקביעת הפיצוי הפחתתי 20% מהסכום לאור עדותה של המומחית לפיה יש לזקוף חלק מהנכות למצב קודם, וכדבריה: “גם מבחינה רפואית יש פה שאלה, אולי לא חצי חצי, אבל נראה שהיה משהו קודם. אני חושבת שגם הרופאים שטיפלו בו חשבו שיש איזה שהוא מרכיב לפני הטראומה, במכתבים של ד”ר לאו, בדו”ח של הארטרוסקופיה, כתוב “קרע משולב טראומתי ניווני” (עמוד 42 לפרוטוקול).

41. בגין הפסד פנסיה והפסד תנאים סוציאלים אני פוסקת לתובע פיצוי על בסיס 5% מהפסד ההשתכרות שנפסק ובסה”כ 6,250 ₪ (ראו לעניין זה את ת”א (מחוזי ירושלים) 3225/01 יוגב באשר נ’ יגאל מתנאל ואח’ (פורסם במאגרים, 17.11.2005)).

 

כאב וסבל

42. אני פוסקת לתובע פיצוי בגין כאב וסבל על בסיס יום אשפוז אחד, נכות בגובה 10% בניכוי גיל, ובצירוף ריבית מיום התאונה.

הוצאות

43. לא הוכח כי יגרמו לתובע הוצאות בעתיד בגין נכותו ואין מקום לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה.

ניכוי תשלומי מל”ל

44. התאונה היא תאונת עבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ”ה – 1995. התאונה אירעה ברכבה של החברה, שהיא מעבידתו של התובע (התובע, עמוד 12 לפרוטוקול).
45. התובע נשאל מדוע לא פנה למוסד לביטוח לאומי והשיב כי החליט שלא לפנות משיקולים שלו (עמוד 12 לפרוטוקול). התובע סירב לפרט מה היו אותם שיקולים (שם).
46. עפ”י הפסיקה, התובע, כמי שנפגע בעבודה ותובע את המבטחת של רכב המעביד, חייב לפנות למוסד לביטוח לאומי ולמצות את זכויותיו, ואם אינו עושה כן, יש לנכות את הגמלאות שהוא יכול היה לקבל, לו היה פונה, מהפיצוי שנפסק. ניתוח סוגיה זו נעשה על ידי בפסק הדין שניתן בת”א (שלום ירושלים) 6491/99 זערור יעקב נ’ מנורה חברה לביטוח בע”מ (פורסם במאגרים, 28.1.07) ואחזור בקצרה על עיקרי הדברים.

סעיף 82 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע כי:

“(א) המבוטח לפי חוק ב’ לחוק הביטוח הלאומי, תשי”ד-1953 (להלן בפרק זה החוק), לרבות התלוי בו כאמור בסעיף 22 (ב) לחוק, שהיו זכאים לפי פקודה זו עקב מאורע אחד גם לפיצויים מן המעביד, וגם לגימלה לפי חלק ב’ לחוק – תנוכה הגימלה מסכום הפיצויים שהיו מגיעים להם ממעבידם אילולא סעיף זה.

(ב) לענין סעיף זה –

“גימלה” – השווי הכספי של הגימלאות, להוציא גימלה בעין, שניתנו או שעתידות להינתן לפי חלק ב’ לחוק, לרבות תמורת דמי פגיעה המשתלמת לפי סעיף 38 לחוק, וגימלה שהופחתה או שנשללה עקב מעשה או מחדל של העובד, או שלא ניתנה בגלל בחירה בגימלה אחרת לפי החוק, רואים אותה כאילו ניתנה או שעתידה להינתן בשלמותה..”

סעיף 82 לפקודת הנזיקין הוחל גם על נפגע הזכאי לפיצוי לפי חוק הפיצויים וזאת בהתאם לאמור בסעיף 4(א) לחוק.

עפ”י הפסיקה, הסעיף חל במקרים בהם נפגע עובד משימוש ברכב שבעליו הוא מעבידו (ע”א 545/85 אליהו חברה לביטוח בע”מ נ’ מסעודי אלגריסי, פ”ד מד(2) 8 (1990)).

ההיגיון מאחורי סעיף 82 לפקודת הנזיקין הוא כי המעביד, אשר משלם למוסד לביטוח לאומי דמי ביטוח עבור עובדו, זכאי ליהנות מהביטוח שהוא דאג לערוך (ע”א 4084/04 איילון חברה לביטוח בע”מ נ’ גדי סגרון (פורסם במאגרים, 5.11.06)) וכי בשלמו את דמי הביטוח למוסד לביטוח לאומי, המעביד הוא הנושא בעקיפין בעול הגמלה המשתלמת לעובדו שנפגע (פרשת אלגריסי).

מטעם זה נפסק כי גם אם העובד אינו פועל למימוש זכותו לקבלת הגמלאות, יש לנכות מהפיצוי את שווי הגמלאות שהוא יכול היה לקבל לו היה מגיש תביעה (ע”א 86/73 משה וויקטוריה תושיה נ’ ציון חברה לביטוח בע”מ, פ”ד כח(2) 497 (1974)).

לצורך ניכוי הגמלה הרעיונית אין חשיבות לשאלה האם נתבעה הגמלה מהמוסד לביטוח לאומי (ע”א 8673/02 דניאל פורמן נ’ רפאל גיל ואח’, פ”ד נח(2) 375             (2004)). הניכוי של הגמלה הרעיונית משקף את זכאותו של הניזוק לקבל גמלאות ואת זכותו של המזיק לדרוש מהניזוק להקטין בדרך זו את נזקו (פרשת סגרון).

 

כפי שכתב השופט ריבלין, כתוארו אז, בפרשת סגרון:

“המעביד רכש ביטוח אצל המוסד לביטוח לאומי, והיום, כשהוא נדרש לשאת בתשלום פיצויים לניזוק, מבקש הוא, בצדק, ליהנות מן הביטוח. ההנאה מן הביטוח מגולמת בהסדר שלפיו מנוכה שווי תגמולי העבודה (המבטאים את שווי הביטוח שנרכש) מסכום הפיצויים – זאת אפילו לא תבע הניזוק תגמולים כלל (ניכוי רעיוני) או בחר לתבוע תגמולים אחרים. והרי הפסיקה הבהירה, כי אין מקום לכך “…שזכותו של המעביד תהא תלויה ברצונו של העובד” וכי “… סעיף 82(א) אינו דורש ‘קבלת’ גימלה, אלא ‘זכאות לגימלה’ (עניין תושיה הנ”ל).”

47. לפי הנתונים שמסר התובע, השכר הממוצע במשק במועד התאונה היה 6,400 ₪.

את המענק יש לחשב לפי נכות צמיתה בגובה 8%, וזאת לאור עדות המומחית, אותה קיבלתי, לפיה נראה כי חלק מהנכות קשורה למצב קודם (ד”ר עמית כהן, עמוד 42 לפרוטוקול).

לפי התחשיבים שערכו הנתבעים, המענק שיש לנכות מהפיצוי שנפסק הוא 107,520 ₪.

לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה מיום 20.8.00, המועד שבו יש להניח כי הנכות התגבשה.

הסכום שיש לנכות, אפוא, מהפיצוי הנו: 125,589 ₪.

48. אני דוחה את טענת הנתבעת לפיה יש להוסיף למענק ריבית מהמועד בו נקבעה לתובע נכות צמיתה. התובע לא קיבל את המענק בפועל ולכן הסכום לא נשא פירות. לא די בעובדה שהתובע יכול היה לקבל סכום זה במועד מוקדם יותר כדי לבסס את הוספת הריבית, במיוחד כאשר גם את הפיצוי בתיק זה יכול היה התובע לקבל, לכאורה, במועד מוקדם יותר, ולמרות זאת אין מוסיפים לו ריבית.
49. אם תהיה מחלוקת בין הצדדים לגבי גובה המענק, רשאים הצדדים להגיש חוות דעת אקטואריות בשאלה זו, והחישוב יערך מחדש.
50. אני דוחה את טענת הנתבעת לפיה העובדה שהתובע לא פנה למוסד לביטוח לאומי מצביעה על כך שהוא ניסה להסתיר את האמת ביחס לנסיבות התאונה.

סיכום

51.  
52. 5129371
53. 54678313על הסכום שנפסק יש להוסיף שכ”ט עו”ד בשיעור של 13% ומע”מ.
54. כמו כן תשא הנתבעת בהוצאות המשפט בהן נשא התובע, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל הוצאה.
55. את הסכומים שנפסקו על הנתבעת לשלם לתובע תוך 30 יום מהיום.

 

5129371

54678313

ניתן היום ב’ באייר, תשס”ט (26 באפריל 2009) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב”כ הצדדים.

 

 

עירית כהן 54678313-9487/06

 

עירית כהן, שופטת