|
רקע:התובע, יליד 1952, סבל מקוצר ראיה בשתי עיניו, והרכיב משקפיים ב – 30 השנים האחרונות. עם משקפיו, ראה ותפקד היטב. קוצר הראיה לא הקנה לתובע נכות כלשהי. התובע אף תפקד כחייל לאור הנאמר לעיל, בשנת 1984 עבר התובע ניתוח בביה”ח הדסה לשיפור ראייתו בשתי עיניו. בשלב מסוים (בהיעדר מסמכים המועד המדויק אינו ידוע) חלה התדרדרות במצב ראייתו. בספטמבר שנת 1996, פנה התובע בשנית למחלקת העיניים בביה”ח. במהלך שנת 1997 בתאריך מאז הניתוח סובל התובע מראיה כפולה, ובלילות אין באפשרותו לנהוג עקב כך. הראיה בעין שמאל ביום 31.12.03 עבר ניתוח השתלת קרנית בביה”ח בני ציון, שלא עזר בתיקון הראיה. הניתוח משנת פסק הדין:ביהמ”ש קבע, כי מצב חדות הראייה של התובע הורע בצורה משמעותית מלפני הניתוח השני לאחריו. אכן, הוכחת הטענה כי התנהגות רשלנית של רופא במהלך טיפול רפואי היא זו שגרמה נזק מוטלת בד”כ על המטופל הניזוק. אי הצלחת ניתוח או נזק שנגרם בעטיו אינם, כשלעצמם, מקימים חזקה או מסקנה של רשלנות רפואית, נהפוך הוא. במקרה הנדון, אין מחלוקת כי מהנתונים הקיימים בפני ביהמ”ש לא ניתן להוכיח פוזיטיבית כי הרופא ו/או הנתבעת התרשלו בביצוע הניתוח, וכי התרשלות זו היא שגרמה להרעת מצב עינו של התובע. ברם, גם אין מחלוקת כי בידי הנתבעת לא נמצאים מסמכים הנוגעים לניתוח השני, ואשר היו אמורים להימצא בידה לפי החוק. במצב דברים זה, עובר נטל ההוכחה בדבר העובדות השנויות במחלוקת, שיכלו להתברר מתוך הרישום, אל הרופא או הממסד הרפואי הנתבע. הנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה. אכן, המומחית מטעם ביהמ”ש קבעה כי לא הייתה רשלנות התובע גם טען כי לפני הניתוח השני הוא לא קיבל את המידע הרלוונטי אודות הניתוח הנדרש לצורך נתינת הסכמה לניתוח. הסכמה מודעת של המטופל, לבחירת רופאיו במסלול רפואי הכרוך בסיכונים מיוחדים, הינה תנאי בסיסי לכשרות ההחלטה הרפואית. אין מחלוקת כי לא נמצא כיום טופס הסכמה לניתוח, ולמצער טופס מעין זה לא הוצג בביהמ”ש. לפיכך, נטל ההוכחה להוכחת קיומה של הסכמה מוטל על הנתבעת. לא זו בלבד שלא הוכח כי התובע נתן את הסכמתו לניתוח לאחר שנמסר לו כל המידע הרלוונטי, אלא שלמעשה הרופא הודה כי לא הוצגו בפני התובע מכלול הסיכונים. אי קיום חובת הגילוי והעדרה של הסכמה מדעת חמורה יותר במקרה זה בו מדובר בניתוח אלקטיבי, לגביו חובת הגילוי אודות הסיכונים הכרוכים בניתוח וסיכויי ההצלחה גבוהה יותר. פשיטא, כי העובדה שהתובע היה מעוניין, או שמא גם מעוניין מאוד בניתוח, אין בה כדי אי קבלת הסכמה של התובע לאחר שהועבר אליו כל המידע אודות הניתוח. עצם הפגיעה בזכותו הבסיסית של חולה, ליתן הסכמה מדעת, הנעוצה בזכותו לכבוד ולאוטונומיה, מהווה נזק בר פיצוי. בגין הפגיעה באוטונומיה נפסקו לתובע 50,000 ₪ פיצוי בנוסף לפיצוי בגין יתר נזקיו. ת”א (שלום, י-ם) 11165/03 ניתן ביום 24.8.09. פס”ד בערעור בת”א (מחוזי, י-ם) 3503/09 ניתן ביום 15.5.10.
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אתכם: |
בית המשפט קבע, כי בית החולים הדסה נושא באחריות לפצות את התובע על נזקיו כתוצאה מניתוח