להלן פסק דין אשר ניתן בינואר 2007, במשפט בו ייצג עורך דין ירון מויאל את הנפגעת בתביעת רשלנות
רפואית בטיפול שיניים.

בית המשפט השלום בירושלים פסק לטובת התובעת וקבע כי ישולם לה פיצוי בסך של 500,000 ש”ח,
ובנוסף החזר הוצאות ועלות הטיפולים וכן תשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות המשפט.

לחצו לקריאת מאמר על ניהול תביעות רשלנות רפואית

______________________________________________________________________________

 

תא (י-ם) 12023/03                                                                               וילבובסקי מרינה נ’ ד”ר גיא קיסר

בתי המשפט

בית משפט השלום ירושלים		א  012023/03
בפני:	כב’ השופט כרמי מוסק-סגן נשיא		30/01/2007

 

בעניין:	וילבובסקי מרינה
			התובעת
	נ ג ד
	1 . ד”ר גיא קיסר  2 . מדיקל קונסלטנטס אינטרנשיונל בע”מ
			הנתבעים

 פסק דין

 

לפני תביעה, בה טוענת התובעת כי הנתבע, רופא שיניים במקצועו, התרשל עת ביצע גשרים בלסתה העליונה והתחתונה של התובעת וכתוצאה מרשלנותו, סובלת התובעת עד היום סבל רב.

א.         רקע

1.         בדצמבר 1997, פנתה התובעת אל ד”ר גיא קיסר (להלן:”ד”ר קיסר/הנתבע”), לצורך טיפול שיניים.

2.         ד”ר קיסר הציע לתובעת טיפול הכולל טיפולי שורש וקיבוע השיניים בעזרת גשרים בלסת העליונה והתחתונה (להלן:”הטיפול”).

3.         לאחר הרכבת הגשרים, החלה התובעת סובלת מדלקות חניכיים חוזרות ונשנות.

ב.         טענות הצדדים

4.         התובעות טוענות, כי פנתה לד”ר קיסר אשר הציע לה לבצע גשרים בלסת התחתונה והעליונה . הנתבע התחייב כי החומר ממנו יהיו עשויים הגשרים יהיה “חצי כסף” ויהיו עמידים לתקופה של 15 שנה לפחות. עלות הטיפול נעמדה על סך של כ-24,000 ₪.

5.         הנתבע סיים את הטיפול ביוני 1999, וכעבור זמן קצר החלו אצל התובעת, כאבים, נפיחויות וזיהום מוגלתי בשפה העליונה.

6.         לאור הימשכות והתגברות תלונותיה, הופנתה התובעת באוקטובר 1999 ע”י הנתבע להתייעצות אצל ד”ר קישינובסקי. הכאבים התעצמו והנפיחות התפשטה גם לשיניים אחרות.

7.         הנתבע טיפל בשיני התובעת כ- 7 שנים ומצבה של התובעת המשיך והדרדר.

8.         התובעת צרפה לכתב התביעה , חוו”ד מומחה ברפואת שיניים ובשיקום הפה ערוכה בידי ד”ר שמואל טאו (להלן:”חוות הדעת”).

9.         כך כותב ד”ר טאו בפרק הסיכום , בחוות דעתו:

“בדצמבר 1997 פנתה הגב’ וילבובסקי לד”ר גיא קיסר לטיפול שיניים מקיף, ד”ר קיסר ביצע גשר טוטאלי עליון וגשר טוטאלי תחתון ללא הכנה פריודונטלית, ללא גשר זמני לאיבחון, ללא הלחמות בין חלקי המתכת וכן סיים את הגשרים כל אחד בפני עצמו ולא את שניהם ביחד. כמו כן ניהל רישום רפואי שאינו תואם את הדרוש מרופא שיניים ואף לא דומה למה שנעשה בפיה של הגב’ וילבובסקי. הגשרים נכשלו שוב ושוב ולכן הטיפול ארך על פי הגב’ וילבובסקי –שבע שנים וזאת תוך סבל בל ישוער. השיקום שנכשל שוב ושוב הלך והעצים את הנזק שנגרם לשיניה.

העקבות כישלון הגשרים זקוקה הגב’ וילבובסקי לשיקום פה מסיבי שכולל טיפול חניכיים, עקירות, חידושי טיפולי שורש, מבנים שתלים דנטליים ושיקום על ידי 2 גשרים טוטאליים. העלות הממוצעת הכוללת היא של 139,000 ₪. בגלל הצורך לחזור על העבודה כפעמיים במשך חייה תהיה העלות הכללית 271,000 ₪ נכות דנטלית קבועה 2% בגלל אובדן 8 שיניים.”

9.         מנגד טוען הנתבע כי הסביר לתובעת כי הצלחת הטיפול תלויה בשמירה על הגיינת הפה וטיפול חניכיים. כן טוען הנתבע כי יש לראות לכל הפחות אשם תורם בשיעור ניכר של התובעת, בשל העובדה כי לא טיפלה כיאות בבעיות החניכיים והגיינת הפה. כן טוען הנתבע כי הטיפול הנדרש היום לתובעת היה נדרש גם ערב תחילת הטיפול.

10.       הנתבע לא צרף חוות דעת מטעמו.

ג.         דיון

הרישומים הרפואיים:

11.       טוענת התובעת כי הרישום בתיקה הרפואי צריך לשקף את עברה הרפואי ואת הטיפול שקבלה אצל הנתבע, ולא כך הם פני הדברים במקרה דנן.

12.       התיק הרפואי שהוגש וסומן ת/2 מראה כי התיעוד הרפואי הינו חלקי ולא מדוייק.

13.       התיק הרפואי מורכב משני דפים המפרטים את הטיפולים אותם קיבלה התובעת. הרישום הראשון הוא מיום 29.01.98 והרישום האחרון הוא מיום 29.3.99. וזאת כאשר התובעת טופלה במרפאתו של הנתבע עד שנת 2003.

14.       מצורת הרישום עולה כי אין הוא אוטנטי ולא בוצע בזמן אמת. הנתבע העיד כי הוא עורך את רישומיו במחשב אולם, פלט מחשב לא הוצג. כמו כן, קיים תיעוד חלקי בלבד של תקופת הטיפול וברור כי לא כל הטיפולים רשומים. בחקירתו אמר הנתבע כי טיפל בתובעת משנת 1997 ועד 2003 כ- 50 טיפולים (עמ’ 29 לפרוטוקול).

15.       כמו כן, התיעוד אינו מדוייק ואינו משקף את מצב השיניים בפיה של התובעת, אני למד על כך מחוות הדעת על פיה בתיק הרפואי נרשם כי שן 43 נעקרה ביום 26.2.98 ואילו שן זו  מצויה בפיה של התובעת עוד היום.

16.       בנוסף על פי התיק הרפואי, ב-7.1.99 ביצע הנתבע טיפול שורש בשן מס’ 15, על פי הצילומים השן לא הייתה קיימת בפיה של התובעת.

17.       מכאן ששוכנעתי כי התיעוד הרפואי אינו עומד בסטנדרט שנקבע בחוק ופסיקה, אינו מושלם ואינו משקף את מצב הדברים כפי שהם.

18.       יש חשיבות רבה לרישום מלא בתיקו הרפואי של מטופל. ב”כ התובעת מפנה לסעיף 17 לחוק זכויות החולה הדן בחובת ניהול רשומה רפואית וטוען כי חובת הרישום הופרה ע”י הנתבע.

19.       כדי להוכיח עילה של רשלנות רפואית על התובע לעבור חמישה שלבים:

 א.        עליו להוכיח כי קיימת חובה כלפיו.
ב.        עליו להוכיח כי החובה הופרה.
ג.         עליו להוכיח כי נגרם לו נזק עקב ההפרה.
ד.        עליו להוכיח כי קיים קשר סיבתי בין הפרת החובה לנזק שנגרם לה. יש לקבוע את  היקף הנזק. (להלן:”מבחן חמשת השלבים”)

20.       חובת הזהירות מתחלקת לשניים, חובת זהירות מושגית לגביה מוסכם כי היא קיימת תמיד ביחסים שבין רופא וחולה וחובת הזהירות הקונקרטית.

21.       לעניין חובת הזהירות הקונקרטית יש לבחון האם הרופא הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו, האם התנהגותו היוותה התרשלות וכן יש לבחון את השאלה של הקשר הסיבתי בין אותה התרשלות לנזק שנגרם.

22.   בשורה ארוכה של פסקי דין נראית מגמה בה הגדרת הרופא הסביר ושאלת ההתרשלות הרפואית הינה שאלה משפטית ולא שאלה רפואית גרידא.

23.       הפסיקה קבעה מהן הדרישות העומדות לפני הרופא הסביר.

            בע”א 323/89 קוהרי נ. מ.י. פ”ד מ”ה(2) 142 (בעקבות ע”א 10[280/60]) נקבע:

” המבחן אשר על המשפט לבחון בו מעשה או מחדל פלוני של רופא תוך כדי טיפולו המקצועי, אם יש בו או אם אין בו משום רשלנות, איננו מבחן של חכמים לאחר מעשה, אלא של הרופא הממוצע בשעת מעשה; רופא בשר ודם עשוי לטעות ולא כל טעות מהווה רשלנות (172 ג-ד).

לא כל שכן זהו המצב כאשר לא בטעות טיפולית המדובר אלא בבחירת אחת האופציות האפשריות שהרפואה יודעת אותן אותו זמן, ושהיא מכירה בכל הנסיבות הקיימות מבחינתו של הרופא הממוצע לגבי החולה המסוים. אמת המידה לבחינת הרשלנות תהיה זו של הרופא הסביר בנסיבות המקרה. החלטותיו ופעולותיו של הרופא צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים וברמה המקובלת, היינו, על הרופא לבסס החלטותיו על הידע העדכני הנתמך בספרות מקצועית, בניסיון קודם, והכול בהתאם לנורמות מקובלות אותה עת בעולם הרפואה (172 ד-ה).”

24.       שלב נוסף קבע בית המשפט העליון בע”א 3108/91 רייבי נ. ד”ר ווייגל פד”י מ”ז   (2) 497. החשיבות בפסק הדין היא האמירה כי לפרקטיקה הרפואית הנוהגת אין משקל מכריע. כלומר בית המשפט יכול לקבוע כי למרות שמדובר בפרקטיקה רפואית מקובלת, הרי זו כשלעצמה הייתה רשלנית.

25.       גישה זו התחזקה בפס”ד מאוחר יותר, בע”א 935/95 רביד נ. קליפורד ואח’ נ”ב  (4) 736:

“עובדה שרופא נהג בהתאם לפרקטיקה המקובלת בתחומו באותו זמן, היא, כשלעצמה, אינה מעניקה לו הגנה מוחלטת. לעולם מצוי הכוח בידי בית-המשפט לקבוע, כי פרקטיקה נהוגה זו אינה עולה בקנה אחד עם חובת הזהירות של רופא כלפי מטופל. עם זאת, רק במקרים חריגים תסווג פרקטיקה כללית ונוהגת, כרשלנית (765ה).

אין לסווג התנהגותם של רופאים לכאלה המעניקים למטופל טיפול אופטימלי מחד גיסא, ולכאלה הנוהגים כלפי המטופל ברשלנות מאידך גיסא. יש מקום לקטגוריה שלישית של מקרים, כמו זו שלפנינו, שבה הרופא אמנם לא נקט את הטיפול הטוב ביותר, אך הטיפול לא עלה כדי התרשלות. בתחום זה שבו אנו עוסקים, יש למצוא את שביל הזהב. מחד גיסא, יש להציב רף גבוה של רמת זהירות הנדרשת ממטפלים רפואיים; מאידך גיסא, אסור לרף להיות גבוה מדי, שמא ישתק למעשה כל מערכת רפואית. אם בכל טיפול שבו עלול להיגרם נזק זמני חולף יידרש שימוש באמצעים הטובים ביותר הקיימים, אף אם אינם רווחים בפרקטיקה, יוצב בכך סטנדרד גבוה מהמקובל, סטנדרט כזה שיחייב רופאים לנהוג בזהירות החורגת מן המקובל (766ו – ז, 767ב).”

26.       בעניין אחר בע”א 2694/90 הדסה נ. מימון ואח’ פ”ד מ”ו (5) 628(בעקבות ע”פ 3 [ 116/89]),קבע בית המשפט קבע כי על הרופא מוטלת חובה להעמיק ולחקור ולא    להסתפק במה שרואות עיניו.

“במסגרת חובת האבחון של המחלה, אין רופא יוצא ידי חובתו רק על ידי כך שהוא מסיק את המסקנה הנכונה מן העובדות המובאות לפניו. מוטלת עליו גם החובה לגלות יוזמה ולברר את העובדות לאמתן. חלק מכישוריו של רופא סביר הוא לדעת לשאול, לחקור ולברר בדבר קיומן או אי קיומן של תופעות מסוימות. לא אחת, כדי לאבחן כראוי את מצב החולה, נדרש הרופא שלא להסתפק במה שרואות עיניו, אלא מוטלת עליו חובה נוספת לחקור, לברר ולעקוב אחרי החולה הנזקק לטיפולו ולקביעותיו, על מנת לאמת או לשלול ממצאים מסוימים, ממצאים שיש בהם כדי לסייע לאבחון נכון (635 ב-ג).”

27.       בתאריך 12/5/96 פורסם חוק זכויות החולה, שנכנס לתוקף ביום 12/7/96, חוק זה שם לעצמו למטרה, סעיף 1, לקבוע את זכויות המטופל, ולהגן על כבודו ועל פרטיותו.

28.       אין בחוק התייחסות מפורטת לנושא הרשלנות הרפואית למעט האמור בסעיף 5 לחוק הקובע:

“מטופל זכאי לטיפול רפואי נאות, הן מבחינת הרמה המקצועית והאיכות הרפואית, והן מבחינת יחסי האנוש”.

29.       לפיכך שאלת הטיפול הרפואי הנאות, תוכרע על פי המבחנים עליהם עמדתי קודם לכן. (החוק קובע כי לא בא לגרוע מהוראות כל דין, ומכאן שנושא הרשלנות הרפואית ממשיך להתקיים, כפי שהיה, אם כי ניתן להסתמך על הוראות שונות בחוק זה).

30.       סעיף 17 לחוק זכויות החולה, מחייב עריכת רשומה רפואית:

“17. חובת ניהול רשומה רפואית

א. מטפל יתעד את מהלך הטיפול הרפואי ברשומה רפואית; הרשומה הרפואית תכלול, בין היתר, פרטים מזהים של המטופל והמטפל וכן תכלול מידע רפואי בדבר הטיפול הרפואי שקיבל המטופל, עברו הרפואי כפי שמסר, איבחון מצבו הרפואי הנוכחי והוראות טיפול; ואולם תרשומת אישית של המטפל אינה חלק מהרשומה הרפואית.

ב. המטפל, ובמוסד רפואי – מנהל המוסד, אחראים לניהול השוטף והעדכני של הרשומה הרפואית ולשמירתה בהתאם לכל דין.

ג. נמסרה רשומה רפואית לשמירה בידי המטופל, יתועד הדבר על ידי המטפל או המוסד הרפואי.”

31.       לעתים כאשר קיימת מחלוקת באשר לפעולות שנקט הרופא, והאם היו בהן כדי התרשלות, יש חשיבות רבה לבדיקת הרשום הרפואי.

32.       בתי המשפט ראו לעיתים בהעדר רישום רפואי מספיק כמעיד על התנהגות רשלנית ועל רשלנות במתן הטיפול הרפואי כאשר קבעו כי “רשלנות רפואית מתגבשת כבר מעצם חוסר ניהול תקין של רישומים רפואיים שחייבים בהם הרופאים המטפלים במוסדות הרפואיים השונים. מקרה כזה הוא אחד מרבים בהם העדרו של רישום מסודר של מהלך המחלה ושל הטיפול בה פוגע לא רק בקביעת ממצאים לאחר האירוע, כי אם בראש ובראשונה בטיפול הנאות בחולה עצמו בזמן אמת“. היינו העדר רישום רפואי יכול להעיד על התרשלות הרופא במתן הטיפול ולהעביר את נטל הראיה.

33.       בתי המשפט, ראו בהעברת הנטל במצב זה, כעניין של מדיניות שתביא להקפדה על  רישום רפואי מלא.

34.       לעניין זה ראה בע”א 789/89 עמר נ. קופת חולים פ”ד מו (1) 712:

“(1) מחדל ברישום מונע מהתובע ומבית המשפט ראיה אותנטית בעלת משקל. במצב זה עוברת החובה על הרופא או על המוסד שבו ניתנו השירותים להוכיח את העובדות, שיכלו להתבהר מתוך הרישומים הרפואיים ובכך להעלות הסבר המנקה אותם מאחריות (721 ב-ג, ה).

(2) ייתכנו אף מקרים בהם יחויבו הרופא או המוסד לפצות חולה שניזוק, אם עקב אי-ניהול רישומים נאותים נגרם לו גם “נזק ראייתי” בכך שנמנע ממנו להוכיח את תביעתו (721 ה).”

35.       ולעניינו, על רופא סביר לברר את עברו הרפואי של מטופל חדש שהגיע אליו, ובוודאי לדאוג לרישום רפואי מלא בעת הטיפול. אי ניהול רישומים מלאים ותקינים עשוי לפגוע בטיפול הנאות בחולה בזמן אמת (ראה גם פסיקה בסיכומי התובעת סעיפים 28,29).

36.       בהעדר רישום כדבעי, הרי שנסיק כי הנתבע התרשל וקיים קשר סיבתי בין התרשלותו של הנתבע במשך כ- 7 שנים ובין הנזק שנגרם לתובעת על פי חוות הדעת של ד”ר טאו, אשר מצאתיה כאמינה לרבות עדותו לפני.

ד.         הנזק הראייתי

37.       התובעת טוענת כי נגרם לה נזק ראייתי בכך שהרישומים הרפואיים אינם מלאים ומהימנים.

38.       הנתבע אינו חולק כי חוסר ברישומים עשוי להעביר את נטל הראיה אל כתפי הנתבע להוכיח את מה שהיה אמור להיות רשום ברישומים אלו. אך לדידו, אין בהעברת נטל הראיה, הטלת אחריות אוטומטית על הנתבע.

39.       בניגוד לאמור בסיכומי הנתבע, בהם טוען ב”כ הנתבע כי בטיפולי שיניים ישנה חשיבות פחותה לרישומי הרופא הרי, שהמקרה דנן ממחיש את חשיבותו של תיעוד רפואי מלא ומדוייק, שכן בלעדיו ניתן להתבסס על השערות בלבד להתחקות אחר פעולות שנעשו על פי המצב הקיים ולא על פי המצב שהיה ברגע האמת. כן לא ניתן לקבוע בוודאות קשר של סיבה ותוצאה מרצף הפעולות.

40.       בענייננו, התובעת קבלה טיפולים במשך כ-7 שנים, בשל התיעוד החלקי והשגוי,אין אנו יודעים מהם הטיפולים המדוייקים אותם עברה התובעת, מה נעשה ומה לא, הרישום חלקי ואינו משקף את מצב השיניים בפיה ויש להתבסס על השערות על מנת להסביר את מצב השיניים העכשוי.

41.       טוען ב”כ הנתבע כי לא נגרם לתובעת נזק ראייתי וכי ניתן ללמוד את המצב מצילומי הרנטגן שהוצגו בפני ד”ר טאו אשר ערך חוות דעתו עלפיהם. אובדנם של הצילומים הוא ההסבר מדוע לא הוגשה חוות דעת מטעם הנתבע.

42.       על פי דוקטרינת הנזק הראייתי, מוטלת על הנתבע האחריות כלפי התובע אם מעשיו שבאו בעוולה שללו מן התובע את היכולת, או את הסיכוי, להוכיח את יסודות עילת התביעה שהפנה כלפי מי שגרם את נזקו הישיר, עילת התביעה תתבסס במקרים אלה בדרך כלל על עוולת הרשלנות.

43.       במקרה שלפנינו, היעדר הרישומים ואובדן הצילומים לא רק שמחזקים את גרסת התובעת, אלא שוללים את כל טענות הנתבע שהועלו כנגד גרסת התובעת. הנתבע מנוע מלהעלות טענות שברפואה , בהיעדר חוות דעת רפואית מטעמו. כן טוען ב”כ התובעת כי לשם הזהירות יש להתעלם מטענות הנתבע כי יש לייחס חלק ניכר ממצבה הדנטלי של התובעת למצב קודם או לבעיות חניכיים אשר את קיומם לא הוכיח.

44.       אין מחלוקת בין הצדדים כי לפני שיקום הפה,  היה צורך להביא את התובעת למצב של  הגיינה אורלית טובה, וטיפול חניכיים.  מכיוון שאין כל תיעוד על  מצבה של התובעת לפני הטיפול הצילומים אבדו, הדבר פועל לרעת הנתבע. בנוסף ד”ר גוטגרץ שהוזמן להעיד על מצב שיניה של התובעת ערב התחלת הטיפול אצל הנתבע, לא עזר לשפוך אור על מצבה של התובעת אותה עת, היות ולא זכר פרטים בנוגע לטיפול של התובעת אצלו.

45.       העיד ד”ר טאו בעמ’ 7 לפרוטוקול:

“ש. יש חשיבות לשאלה, מה היה מצבה מבחינת הגיינת הפה.

ת. נכון.

ש. כל זה למעשה אין לנו כאן מידע.

ת. אין פה.”

ה.        לסיכום שאלת האחריות

46.       התובעת פנתה לד”ר קיסר לשיקום שיניים לאחר שטופלה ע”י רופא אחר, ד”ר גוטגרץ. ד”ר טאו מתאר את מצב השיניים ערב הטיפולים על פי צילומים שהוצגו בפניו כדלקמן: “בדצמבר 1997 פנתה הגב’ ויליבובסקי לד”ר גיא קיסר בכדי לשקם את פיה – הממצאים הכלליים היו של דלקת חניכיים נרחבת ואובדן עצם שנעה בין 10% ל-50%.”

47.       הטיפול המתאים על פי חוות הדעת היה שיקום הפה  באמצעות השתלות ולא גשרים. עלות ההשתלות אז והיום ,הוערך  על ידי ד”ר טאו בסך של כ- 140,000 ₪. (ראה עמ’ 15 לפרוטוקול).

48.       בעדותו העריך ד”ר טאו את עלות טיפול שאינו קבוע, דהיינו גשרים, בסך הנמוך ביותר ממחצית מסכום התשלום בעבור השתלים. (ראה עמ’ 14 לפרוטוקול).

49.       טוען ד”ר קיסר כי  הציע לתובעת שלוש חלופות לטיפול והיא בחרה בדרך המתאימה לה.

החלופות הן כדלקמן:

האחת לעקור את השיניים ולשים תותבות. השניה, שיקום מקיף הכולל השתלות בעלות של כ-100,000 ₪ והשלישית, תוכנית גשרים הדורש תחזוקת שיניים מתמדת אצל מומחה חניכיים, טיפולי שורש, וקיבוע בעזרת גשרים בשתי הלסתות בעלות של כ-24,000 ₪.

50.       גם אם התובעת בחרה בחלופה השלישית  בשל חסרון כיס, כטענת ב”כ הנתבע, הרי שאין עובדה זו סותרת את הבנתה כי חלופה זו הינה  דרך טיפול אפשרית המתאימה לשיקום פיה שאז יש לבחון האם בוצע הטיפול על פי הסטנדרט המקובל.

51.       גם אם נצא מנקודת הנחה כי הנתבע לא התרשל כאשר הציע לתובעת את הטיפול הרי  שיש לבחון האם לא התרשל בביצוע הטיפול.

52.       בחוות הדעת מפרט ד”ר טאו בחלק של “התיק הרפואי” מה נעשה במסגרת כל טיפול וטיפול, הוא מפרט גם  את חוסר ההתאמות בין הצילומים לרישום בכפוף לבדיקה פיזית שערך לתובעת. אין מדובר בטעויות סופר כפי שמנסה ב”כ הנתבע לטעון, כי אם בטעויות מהותיות מה גם שעל פי חוות הדעת נעשו בשיניים פעולות מיותרות שלא היו נחוצות כלל. כמו כן,  מבקר ד”ר טאו את הפעולות שנעשו ומפרט מה צריך היה להיעשות ולא נעשה.

כך נכתב בין היתר:

 “אני רואים שאין מדידת כתרים בודדים והלחמה, אלא גשר ארוך בחתיכה אחת ללא נקודות הלחמה וזה לא נכון לעשות. כן בוצע הגשר ללא בדיקת החרסינה בשלב הביסקיט.

ככלל באם נסתכל בתיק הרפואי נראה שלא היתה הכנה פיודונטלית, טיפולי שורש בוצעו במקומות שלא היה צריך. ולא נעשו גשרים זמניים בלסת תחתונה, דבר שהשאיר את השיניים מושחזות וללא כיסוי. כמו כן בגלל חוסר הגשרים הזמניים אי אפשר היה ללמוד על כיוון הטיפול, צורת הכתרים, הסגר הנכון, הגובה הנכון ועוד ועוד.

אנו רואים גם שקודם כל נעשה גשר עליון ורק אחר כך הושחזו שיניים בלסת תחתונה, צורת טיפול זו לא מאפשרת בניית סגר נכון והתייחסות נכונה של המשנן העליון למשנן התחתון.”

53.       בפרק “לסיכום כללי” מפרט ד”ר טאו במה התרשל הנתבע. לאור העובדה כי ד”ר טאו לא נחקר על עצם הטיפול הרפואי ורמתו, ולא הוגשה חוות דעת רפואית הסותרת את קביעותיו של ד”ר טאו, אני מקבל את האמור בחוות הדעת וקובע כי הנתבע נהג ברשלנות כלפי התובעת וכי הטיפול שקבלה אינו עומד בסטנדרט המקובל.

54.       ד”ר טאו מציע תוכנית טיפול קבועה של השתלות ועלותה עומדת על סך של כ-140,000 ₪. על הטיפול י ש לחזור כל כ- 10 שנים  ובהתחשב בגילה של התובעת,  סך הטיפול הכולל הוא  479,500 ₪ על פי חוות הדעת. בנוסף קובע ד”ר טאו נכות צמיתה בגובה 2% בגין אובדן שמונה שיניים.

55.       מכיוון שלא הוכח מצבה של התובעת בטרם החל הטיפול וכל הידוע לנו על פי חוות הדעת  הוא כי היתה לה דלקת חניכיים ואובדן עצם ומצבה בבדיקה מחייב טיפול קבוע, היות ולא ניתן להרכיב לתובעת גשרים בשל אובדן שיניה אני קובע כי יש לקבל באופן עקרוני את חוות דעתו של ד”ר טאו והטיפול המוצע בה.

ו.          הנזק

56.       כאב וסבל – התובעת עברה במשך כ-7 שנים סדרה ארוכה של טיפולי שיניים כושלים. עד היום מצבה שיניה של התובעת אינו מוסדר. גם לגרסתו של הנתבע התובע עברה כ- 50 טיפולים ואין ספק כי סבלה סבל רב ומכאובים וכן כי חייה השתבשו ונגרמה לה מורת רוח רבה וחוסר נעימות. כן יש להתחשב הטיפול העתידי אותו על התובעת לעבור, הכאבים, הזמן וחוסר הנעימות. אשר על כן אני קובע לתובעת בראש נזק זה סך של 200,000 ₪.

57.       שיקום הפה –  על פי חוות דעתו של ד”ר טאו שהיא מפורטת היטב עלות שיקום הפה כיום, היא סך של 564,000 ₪. מדובר בטיפולים מקיפים ויסודיים, ולאור מצב פיה של התובעת חובה כי תעבור טיפולים אלה.

58.       יחד עם זאת, יש להעיר מספר הערות; המחירים שנקב ד”ר טאו הם מהגבוהים. הובאו ראיות למחירים נמוכים יותר אצל רופאים אחרים או במסגרת קופת חולים. כמו כן, הסכום שנקוב בסיכומי התובעת הוא מוטעה משום שלא נערך היוון לגבי טיפולי השיניים העתידיים. בנוסף, מחקירת התובעת עלה כי לא ברור שהיא תחליט לנקוט בדרך הטיפולית שנקב ד”ר טאו, או אצל טובי המומחים. בנסיבות אלה, אני סבור כי יש להפחית מהסכום האמור, ולקבוע פיצוי כולל עבור שיקום השיניים בעתיד בסכום של 300,000 ₪.

59.       אומר עוד, כי אינני מקבל את טענת הנתבעים כי חובה על התובעת לעבור טיפולי השיקום במסגרת קופת החולים משום שברור ששם אין “הבטחה” שרופא אחד יטפל בתובעת לכל אורך הדרך, לעומת פניה לרופא פרטי המתמחה בסוג זה של טיפולים.

60.       החזר עלות הטיפולים – מאחר והטיפול אצל הנתבע היה כושל ורשלני, יש להשיב לתובעת את הסכומים ששילמה. הסכומים משוערכים להיום, הם סך של 35,000 ₪. (לעניין זה מקובל עלי האמור בסיכומי הנתבעים).

61.       החזר הוצאות – מקובל עלי כי לתובעת נגרמו הוצאות שונות בעת מתן הטיפולים הכוללים בגין הוצאות נסיעה, מאחר ומדובר בטיפולים רבים שנמשכו על פני 7 שנים, אני קובע סכום גלובלי של 5,000 ₪.

62.       מעבר לאמור, לא ראיתי מקום לקבוע פיצויים בראשי נזק נוספים כלשהם, בגין הפסד השתכרות, שכן ראש נזק זה לא הוכח. מ עוד שלרוב טיפולי השיניים ניתנים שלא בשעות העבודה, וניתן לתאם זאת בפרט כאשר מדובר ברופא פרטי. גם הטענה לעזרת צד שלישי נראית מרוחקת מהנזק, ואין מקום לפסוק פיצוי בראש נזק זה.

63.       לאור כל האמור, ני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת סך של 540,000 ₪, בצירוף שכ”ט עו”ד בשיעור 108,000 ₪ בתוספת מע”מ, וכן הוצאות המשפט לרבות תשלום עבור חוות הדעת ועדות המומחה. כל הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

64.       המזכירות תעביר העתק מפסק הדין לצדדים. 

 

 

כרמי מוסק 54678313-12023/03

 

ניתן היום י”א בשבט, תשס”ז (30 בינואר 2007) בהעדר הצדדים. כרמי מוסק, שופט  סגן נשיא

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה  

______________________________________________________________________________

מקור פסק הדין:

נבו הוצאה לאור בע”מ  nevo.co.il   המאגר המשפטי הישראלי