עורך דין נזקי גוף - ירון מויאל | פסק דין נזקי גוף

להלן פסק דין אשר ניתן במאי 2013, במשפט בו ייצג עורך דין ירון מויאל את הנפגעת בתביעת נזקי גוף
עקב נפילה בקניון ממילא בירושלים.

בית המשפט השלום בירושלים פסק לטובת התובעת וקבע כי ישולם לה פיצוי בסך של 118,479 ₪,
וכן שכר טרחת עו”ד בשיעור 20% ומע”מ והוצאות משפט.

לחצו לקריאת המאמר עורך דין נזקי גוף

לחצו לקריאה על נזקי גוף – תאונות אישיות

______________________________________________________________________________

(י-ם) 2999/10 תא (י-ם) 2999-10 אביגיל בר מנשה נ’ עיריית ירושלים

בית משפט השלום בירושלים

ת”א 2999-10 בר מנשה נ’ עיריית ירושלים ואח’

בפני	כב’ השופט עבאס עאסי
תובעת		אביגיל בר מנשה ע”י ב”כ עו”ד ירון מויאל
נגד
נתבעים		1.עיריית ירושלים ע”י ב”כ עוה”ד א. גדות ואח’ 2.אל רוב ישראל בע”מ 3.כלל חב’ לביטוח בע”מ 4.הראל חברה לביטוח ע”י ב”כ עוה”ד בלטר, גוט, אלוני ושות’

פסק דין

תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף על פי פקודת הנזיקין (נוסח חדש).

רקע כללי

התובעת ילידת 1975. לטענתה, ביום 10/6/2008 היא נפגעה בתאונה אשר אירעה בירושלים, כאשר יצאה משדרות אלרוב-ממילא באזור הפונה לרחוב המלך שלמה, אשר היה בשלבי בניה, באזור בו המדרכה חסומה באופן חלקי להולכי רגל, ומפוזרת בו פסולת בניה.

הנתבעת 1 הינה רשות מקומית אשר בשטחה אירעה התאונה נשוא התביעה.

הנתבעת 2 הינה חברה ציבורית, הבעלים ו/או המחזיקה של המקרקעין, אשר יזמה וביצעה את פרויקט הבניה באזור ממילא שבו אירעה התאונה, באמצעות קבלן ראשי – חברת סולל בונה.

הנתבעות 3 ו-4 הינן חברות ביטוח שעל פי הנטען ביטחו את אחריותה של הנתבעת 2.

הנתבעות מכחישות את נסיבות האירוע, וכופרות באחריותן לאירוע ובשיעור הנזק הנטען על ידי התובעת.

טענות הצדדים

לטענת התובעת, בעת התאונה, מעבר הולכי הרגל לממילא לא היה בטיחותי בעליל, שכן מדובר במעבר באתר בניה שהופך למשפך צר העמוס באנשים ההולכים לשני הכיוונים; המעבר הוביל ישר אל תוך הכביש, דבר שגרם לדוחק ביציאה ובכניסה מהשטח המקורה; המעבר נפתח בניגוד לתכניות המאושרות על ידי רשויות הרישוי; כן היתה פסולת בניה במעבר.התובעת ממשיכה וטוענת כי, הנתבעות נושאות באחריות בגין עוולות רשלנות והפרת חובה חקוקה של פקודת העיריות וחוקי התכנון והבניה.
מנגד נטען על ידי הנתבעת 1 כי, התובעת נכשלה להוכיח את תביעתה, ולא הצליחה להראות שנפלה בשל פסולת בניה; המקום היה הומה אדם ורק היא נפלה; התובעת לא הביאה לעדות את אמה שהיתה נוכחת באזור התאונה, דבר שפועל לחובתה.עוד נטען על ידי נתבעת 1, כי התובעת נפלה בתחום השטח הפרטי של השדרה, ובשל המפגע שנוצר עקב העבודות במקום, ולכן אם ישנה אחריות, הרי שיש להטילה על נתבעות 2-4.
הנתבעות 2-4 טוענות כי, לא עלה בידי התובעת להוכיח את נסיבות אירוע התאונה; הטענות לענין חוקיות המעבר מהוות שינוי חזית פסול, שכן לא נטען על ידי התובעת שהיא נפלה בשל מעבר במקום שלא קיבל אישור רשמי לפתיחתו, או בשל עומס אנשים במעבר; התובעת לא נפלה בשל קיומה של פסולת בניה, אלא פשוט נפלה ובגין סתם נפילה אין חבות בנזיקין; גירסת התובעת מבוססת על עדות יחידה שאין חיזוק לצידה, ולפיכך צריך טעם מיוחד כדי לקבל אותה.חומר הראיות
התובעת תיארה את נסיבות התאונה בסעיפים 3-5 לתצהירה כדלקמן:”3. ביום 10.6.08 הגעתי ביחד עם ילדיי לראשונה בחיי לשדרת הקניות אלרוב-ממילא שהיתה עדיין בשלבי בנייה חלקיים. קבעתי להיפגש במקום עם אמי אך היא המתינה במקום אחר ברחוב המלך שלמה (ליד מלון פנינה דן) ולכן בקשתי לפנות מהיציאה המקורה ימינה לכיוון רחוב זה.
4. התאונה ארעה בשעה 14.45 לערך, מיד לאחר שיצאתי מהשדרה, באזור הפונה לרחוב המלך שלמה ואשר עדיין היה מצוי בשלבי בנייה, באזור בו המדרכה חסומה חלקית להליכה ובאזור היתה מפוזרת פסולת בנייה.

5. החזקתי בידי את בני בן השנתיים וביד השנייה אחזתי את ידה של בתי שהיתה אז כבת חמש שנים, כאשר במקום היו הרבה אנשים ויצאתי מאזור השדרה וביקשתי לצעוד ימינה כלפי מעלה רחוב שלמה, איבדתי את שיווי משקלי, בעת שאני מנסה לשמור גם על יציבותה של בתי האוחזת בידי ונפלתי עם כל כובד משקל גופי על ברך שמאל (להלן: “התאונה“)”.

כן ציינה התובעת בסעיף 7 לתצהירה:

“אציין כי בתמונות של המקום שבעלי צילם למחרת ואשר מצורפים לתצהירו, מקום התאונה השתנה, בכך שפינו את הפסולת, ניקו את המקום וקידמו את קטע הגדר שנראה בפינה מעבר לאזור המדרכה והפסולת. אדגיש, כי הדבר נעשה בעודי ממתינה לאמבולנס, כאשר הפועלים במקום דיברו ביניהם בערבית, תוך כדי גריפת פסולת הבנייה ממקום התאונה וקדמו את קטע הגדר כך שיחסום את הפינה שקודם לכן היתה גלויה וששם נפלתי”.
במהלך חקירתה הנגדית התייחסה התובעת לפרטי התאונה. בין היתר, היא ציינה כי אזור המעבר היה הומה בני אדם (עמ’ 8 לפרוטוקול, ש’ 29-30). עוד ציינה התובעת כי היא ראתה את פסולת הבניה באותו שבריר שניה שבו היא נפלה (עמ’ 9, ש’ 8-9).עוד מסרה התובעת במהלך חקירתה:
“ש. את יכולה להסביר לי למה בתצהיר שלך מהי אותה פסולת שנתקלת בה.
ת. לא, אני לא יכולה להסביר לך למה לא כתוב במדויק, איך שבחרו לסדר את המשפטים ולא תואר סוג הפסולת
ש. את יודעת להסביר לי מה הפסולת שנתקלת בה.
ת. שתי סוגים, אחד חצץ, זה מה שגרם לי ההחלקה הראשונית, חצץ דק, ובאזור היה את הפסולת היותר גסה , זה היה נראה כמו בטון שבור”.
(עמ’ 10 לפרוט’ ש’ 1-6).
התובעת הגישה תצהיר של בעלה, מר גבריאל בר מנשה, לתמיכה בגרסתה. בתצהירו מציין הבעל, כי למחרת התאונה הוא הגיע למקום התאונה, ומצא כי המקום נוקה מערימת פסולת הבניה שהיתה מפוזרת באזור התאונה וחלק מהגדר קודמה; הוא צילם את המקום וצירף צילומים לתצהירו.
הנתבעת 2 הביאה עד מטעמה בשם אבנר אביטן, אשר שימש בתפקיד מנהל פרויקט ממילא מטעם חברת סולל בונה, הקבלן הראשי, בזמנים הרלבנטיים לתאונה.בתצהירו ציין מר אביטן כי במהלך הקמת הפרויקט הוכנו תכניות אשר אושרו על ידי עיריית ירושלים, שבהם נקבעו הסדרי תנועה זמניים, ועל פיהן הוקמו גדרות, נחסמו מדרכות והותקן שילוט זמני.
מר אביטן צירף לתצהירו 3 תכניות: האחת – גידור האתר ושילוט תכנית כללית; השנייה – תכנית הסדרי תנועה זמניים; השלישית – תכנית הסדרי תנועה זמניים, אשר נחתמו ואושרו על ידי עיריית ירושלים, נתבעת 1.

מר אביטן ציין בתצהירו כי כל הגידור והסדרי התנועה בפרויקט נעשו בהתאם לתכניות והדגיש: “אבהיר שלא בוצע שינוי בתוואי הגידור במהלך הבניה“.

עוד ציין מר אביטן בתצהירו, כי על פי התכניות, קטע המדרכה המוביל לרחוב שלמה המלך נחסם כולו והושם שילוט אשר מפנה למדרכה ממול; לא היה כל מעבר בקטע המדרכה המוביל לרחוב שלמה המלך והדרך היחידה לצעוד שם היתה על הכביש.

מר אביטן הוסיף כי, פסולת הבניה היתה בתוך אתר הבניה ולא מחוצה לו ולא ייתכן שהיתה פסולת בניה על הכביש, ששימש עורק תחבורה מרכזי.

עוד הוסיף מר אביטן בתצהירו, כי במהלך בניית הפרויקט היו ביקורים קבועים ושוטפים של מפקחים מעיריית ירושלים, ולא התקבל כל דיווח מהעירייה במהלך הבניה על פסולת בניה שהושארה על הכביש.
במהלך חקירתו בבית המשפט מסר מר אביטן כי: “במהלך הקמת הפרויקט היו כל מיני שלבים. בשלב מסוים היתה מדרכה קטנה ועם הזמן היא הוסטה החוצה עד שנחסמה כל המדרכה” (עמ’ 14 לפרוטוקול, ש’ 24-28).עוד עלה במהלך חקירתו של מר אביטן כי על פי התכניות שצורפו לתצהירו, המעבר משדרות ממילא לרחוב שלמה המלך, שבו הלכה התובעת, היה אמור להיות חסום להולכי רגל (עמ’ 15 לפרוטוקול, ש’ 5; ש’ 9-10).
כשעומת מר אביטן בעובדה שהמעבר היה הומה אדם, הוא השיב כי: “ייתכן שהמעבר נפתח בשלב מאוחר יותר עם התקדמות הפרויקט” (עמ’ 15, ש’ 31-32)
מטעם נתבעת 2 הובא לעדות מר יואל שבת, המשמש בתפקיד מנהל נפת בניה חדשה במחלקה לפיקוח על הבניה בעירייה. מר שבת אימץ את האמור בתצהירו של מר אולג גורדון, אשר לא יכול היה להתייצב לעדות על תוכן תצהירו.בתצהיר צוין כי, פרויקט ממילא הוקם על קרקע שנמצא בבעלות פרטית של נתבעת 2 אשר יזמה את הפרויקט, וכי במסגרת היתר הבניה ניתנו ליזם הנחיות רבות, לרבות תוכניות להסדרי תנועה, המאושרות על ידי מחלקת בטיחות בדרכים, שכוללות גידור ושילוט להולכי רגל, אשר על פיו הופנו הולכי הרגל במקום התאונה למדרכה ממול.
עוד צוין בתצהיר כי, היזם הונחה שלא להשאיר פסולת מחוץ לתחום האתר; כן צוין כי העירייה מבצעת פיקוח שוטף על ידי מפקחים מהמחלקה כדי לוודא שהדרישות שלה מבוצעות על ידי היזם; עוד צוין כי שטחי הפרויקט הפרטיים והציבוריים נמצאים באחריות היזם אשר היה מחויב לקיים את הוראות ההיתר, ולשלום העוברים והשבים; רק אחרי סיום הפרויקט מקבלת העירייה לחזקתה את השטחים הציבוריים בלבד; היזם גם נושא באחריות הבלעדית לגבי נושא הבטיחות.
במהלך חקירתו ציין מר שבת כי: “שטח הפרויקט הינו שטח פרטי עם זיקה לציבור” (עמ’ 19, ש’ 26-27).גם מר שבת אישר במהלך חקירתו כי על פי התכניות, המעבר לאזור ממילא אמור להיות חסום (עמ’ 18 לפרוטוקול, ש’ 24-28);
כשעומת מר שבת בעובדה שאנשים רבים צעדו במעבר שאמור היה להיות חסום הוא השיב:

“ת. יכול להיות שהוציאו עוד תכניות, אבל לפי התכניות המוצגות בפניי לא היה צריך להיות מעבר”
(עמ’ 20 לפרוטוקול, ש’ 21-23)
“ש. אתה יודע למה התמונה צולמה. אני אומר לך שמשהו לא תקין פה שרואים שטח על פניו פתוח לציבור, יש קלונסאות בצד?
ת. בתמונה שאנו רואים פה לגבי המעבר הספציפי הזה אף אחד לא אמר שניתן טופס 4 לחלק הזה של הגדר. יכול להיות שבחלק זה עדיין לא נמסר טופס 4.”
(עמ’ 21, ש’ 9-12)
“ש. אני מראה לך תמונות שצורפו לתצהיר התובעת וצולמו יום אחרי התאונה ב 11.6.08, ושם יש מעבר פתוח מהרחוב לשדרה, אני מניחה שמעבר כזה נפתח ברשות עיריית ירושלים?
ת. אני מקווה שכן. יכול להיות שיש תוכניות כאלה אבל אני לא יודע, אולי הוגשו למח’ לבטיחות בדרכים.”
( עמ’ 22, ש’-15-18).

דיון ומסקנות

אחריותן של הנתבעות 2-4
כאמור, הנתבעת 2 הינה הבעלים והמחזיק של המקרקעין. על פי הפסיקה, החזקה במקרקעין מטילה חובת זהירות מושגית כלפי המבקרים בהם (ע”א 145/80 ועקנין נגד המועצה המקומית בית שמש, פ”ד לז(1), 113, שפ בעמ’ 125; ע”א 615/89 מרדכי נ’ עיריית גבעתיים (לא פורסם); ע”א 862/80 עיריית חדרה נגד זוהר, פ”ד לז (3), 757, בעמ’ 766; ע”א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ’ כהן, פ”ד נ(2) 112, 123. וזאת, בין אם הנזק נגרם בשל מצבם הסטטי של המקרקעין ובין אם הנזק נגרם בשל התממשות סיכון מפעולה אקטיבית עליהם (השוו ע”א 8/79 גולדשמיט נ’ ארזי, פ”ד לה(3) 399). בין אם הנזק נגרם בשטח המקרקעין ובין אם הנזק נגרם בשל התממשות סיכון הטמון במקרקעין לאדם או לנכס הנמצאים ברשות הרבים (ראו: ע”א 780/76 מועלם נ’ רשות הפיתוח, פ”ד לא (2) 630).נתבעת 2 נושאת בחובת זהירות כלפי התובעת גם בהיותה היזם ומבצע הבניה, שמתפקידה לקיים פיקוח על אתר העבודה ולדאוג לאמצעי בטיחות נאותים. (השוו: ע”א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתיות בע”מ נגד תנעמי, פ”ד נח(1),1 (2003), (פיסקאות 13-14) (להלן:” פס”ד תנעמי“).
יוצא, אפוא, כי הנתבעת 2, בתור בעלים, מחזיקה ויזם של הפרויקט, נושאת בחובת זהירות מושגית כלפי התובעת.
על פי הפסיקה, “חובת זהירות קונקרטית קיימת אם בנסיבותיו המיוחדות של המקרה אדם סביר יכול וצריך היה לצפות את התרחשות הנזק למי שניזוק בפועל” (פס”ד תנעמי הנ”ל, פסקה 14).סבורני כי תנאים אלה מתקיימים בנסיבות המקרה שלפנינו. עדותה של התובעת, שלפיה היא מעדה ונפלה כתוצאה מפסולת בניה שהיתה באזור הנפילה, נמצאה אמינה ומהימנה בעיני; היא מצאה חיזוק בעדותו של הבעל אשר העיד כי כך נמסר לו על ידי אשתו סמוך למועד התאונה.
חיזק נוסף לעדות התובעת ניתן למצוא בצילומים אשר נלקחו על ידי הבעל וצורפו לתצהירי התובעת; שכן מהצילומים עולה כי אזור המעבר שבו צעדה התובעת הישר אל רחוב המלך שלמה, עובר באזור בניה שכולל פיגומים ועמודים מברזל.

עיון בתמונות מעלה שמדובר בסביבה מסוכנת שעלולה לגרום לפגיעתם של הולכי רגל. חיזוק למסקנה זו ניתן גם למצוא בעובדה שעל פי התכניות שהוגשו על ידי הנתבעות, המעבר שבו צעדה התובעת, יחד עם אנשים רבים, היה אמור להיות חסום להולכי רגל.
הניסיון של הנתבעות לטעון בשלב הסיכומים כי התכניות נכונות לזמן עריכתם בשנת 2006 ולא לזמן התאונה בשנת 2008, נועד לכישלון ממספר טעמים: האחד והעיקרי – משום שהנתבעת 2 ציינה בסעיף 6 לכתב הגנתה כי המעבר היה חסום להולכי רגל. השני – משום שעל פי התכניות שהוגשו, המהווים חלק מראיות הנתבעות, המעבר אמור להיות סגור להולכי רגל; הנתבעות אינן יכולות להגיש את התכניות כחלק מראיותיהן לתמיכה בגירסתן ובה בעת להתכחש לתוכן ונפקות התכניות.זאת ועוד, העדים מטעם הנתבעות לא כפרו בתוקף התכניות אלא רק העלו השערה שלפיה ייתכן ובשלב מאוחר יותר ניתן היתר לפתיחת המעבר; השערה זו אינה יכולה לעמוד מול ראיות מפורשות, כולל הודאת הנתבעת 2 בכתב ההגנה והתכניות שמדברות בעד עצמן, שלפיהן המעבר היה סגור להולכי רגל.
יוצא, אפוא, שצירופם של מספר גורמים אלה מוביל למסקנה שהנתבעת 2 יצרה סיכון בלתי סביר כאשר פתחה מעבר בניגוד לתכניות, בתוך אזור בניה פעילה כפי שעולה מהצילומים.זאת ועוד, גרסתה של התובעת בדבר קיומה של פסולת בניה באזור המעבר הינה סבירה ומסתברת בנסיבות המקרה; פסולת זו כשהיא נמצאת במעבר לא מורשה, ההומה בני אדם, יצרה סיכון בלתי סביר כלפי ההולכים במעבר, וגרמה למעידתה ונפילתה של התובעת ולנזק שנגרם לה.
אחריותה של נתבעת 1- העירייה
כאמור, הנתבעת 1 הינה רשות מקומית אשר בשטח שיפוטה אירעה התאונה. סבורני כי בנסיבות העניין קמה כנגד העירייה חובת זהירות מושגית משני מקורות: האחד – מכוח חובת הפיקוח החלה על העירייה כלפי עבודות הבניה של היזם, על פי פקודת העיריות וחוק התכנון והבניה, כפי שאף אושר בתצהיר של מר אביטן, העד מטעם נתבעת 2, ובעדותו של מר שבת, העד מטעם העירייה.על פי הפסיקה:” הפיקוח שנמסר בידי הרשות, וההסתמכות הכרוכה בו, מקימים חובת זהירות, אלא אם קיימים שיקולי מדיניות השוללים חובה זו. במקום אחר ציינתי בעניין זה כי:
“הסמכות הסטטוטורית והכוח הסטטוטורי מהווים נתונים עובדתיים בעלי חשיבות רבה בגיבושה של חובת הזהירות. הם משפיעים – בצד שיקולים נוספים – על השאלה, אם בעל הסמכות צריך היה לצפות, כי התרשלות מצדו תגרום לנזק. הם משפיעים על ציפיותיהם של הניזוק ושאר בני הציבור. מערך הסמכויות הסטטוטוריות יוצר מציאות עובדתית של תפקוד, הסתמכות וצפיות, אשר משפיעה על הכרעה בשאלה המשפטית, אם מוטלת חובת זהירות אם לאו…” (ע”א 1068/05 עיריית ירושלים נגד מימוני (14.12.2006), שם בפסקה 21.
מקור שני לאחריותה של נתבעת 1 נובע מהאחריות המוטלת על רשות מקומית לנקוט אמצעי זהירות מפני אפשרות פגיעה של עוברי אורח, מכוח סעיף 35 לפקודת הנזיקין והן מכוח סעיפים 235 ו-236 לפקודת העיריות [נוסח חדש], שמכוחם נקבע כי : “על הרשות המקומית לדאוג, במסגרת הסביר, לתקינות מערכת הכבישים והמדרכות שבתחום שיפוטה (ע”א 544/10 פלונית נ’ עיריית כפר קאסם (12/3/2013).בענייננו, אף שמתחם הפרויקט נמצא בבעלות פרטית, הרי שאין חולק שהמעבר לממילא שימש את הציבור הכללי, וכפי שהעיד העד מטעם העירייה, מר שבת, קיימת זיקת הנאה לציבור בשטחי המתחם; מכאן קמה חובת הזהירות כלפי העירייה מכוח חובתה לדאוג למעבר בטוח של הולכי רגל.
מכאן לשאלה: האם הפרה העירייה את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליה בדבר הפיקוח על עבודות הבניה על ידי נתבעת 2, ובדבר הסרת הסיכונים בפני הולכי רגל על ידי טיפול במפגעים והסרתם.על פי הפסיקה, על רשות מקומית לדעת על קיומו של מכשול המהווה סיכון בלתי סביר ועליה הנטל לשכנע כי נקטה באמצעי הזהירות הנדרשים על מנת לאתר ולתקן את המפגע. אמנם נקבע כי רשות מקומית אינה חייבת להימצא בכל אתר ואתר ולא כל מפגע ברשות הרבים מקים עליה חבות, אולם עליה להראות שהיא נוהגת ונוקטת באמצעים סבירים כדי לאתר ליקויים כאמור ולתקנם. (ראו ע”א 144/60 מדינת ישראל נ’ חואטי, פד”י טז (1) 209, 214); ע”א (מחוזי י-ם) 6259/05 ברמן נ’ עיריית אשדוד (מיום 13/12/2005); ע”א (מחוזי תל אביב) 2203/00 הדר חברה לבטוח בע”מ ואח’ נ’ משולם, פ”מ תשס”ב (2) 97, 106 (2002).
בענייננו, כאמור, קבענו כממצא עובדתי שהנתבעת יחד עם המון אדם הלכו במעבר באזור ממילא, שעבר בתוך אזור בניה אינטנסיבית, שכולל פיגומים מברזל, ומטבע הדברים גם בפסולת בניה, והיה אמור להיות חסום להולכי רגל על פי התכניות.סבורני כי בנסיבות המקרה היה על העירייה להבחין בנעשה באתר, ולהבחין בהפרות הקיימות על ידי נתבעת 1, ובסכנות הנובעות מכך כלפי הולכי הרגל, ולפעול בהקדם האפשרי להסרת הסכנות שנוצרו, על ידי חסימת המעבר והצבת שילוט מדריך לציבור, עד להכשרת המקום למעבר הולכי רגל, מבלי שיהיו חשופים לסכנות בלתי סבירות.
אשם תורם
על פי הפסיקה, על האדם מוטלת חובת זהירות כלפי עצמו, הגם שרמתה של זו פחותה מרמת חובתו כלפי הזולת; הפרתה של חובה זו גוררת הפחתת הפיצוי. לצורך בחינת האשם התורם יש להציב את מעשה הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד. המבחנים המקובלים לקביעת שיעור האשם התורם הם מבחן האשמה המוסרית ומבחן האחריות היחסית של הצדדים. השוו: ע”א 417/81 מלון רמאדה שלום נ’ אליהו אמסלם, פד”י לח (1) 72, 81; ת”א (י-ם) 6043/01 יואב נגד המועצה האזורית גזר (19.12.2005) והאסמכתאות המובאות שם.בנסיבות העניין, סבורני כי סביר להטיל על התובעת אשם תורם בשיעור 30% . סבורני כי היה על התובעת להבחין שמדובר באזור בניה ובמעבר מסוכן, ההומה באדם כפי שהעידה, ולכן ניתן היה לצפות שהיא תימנע מכניסה למעבר זה, במיוחד כשנלווים אליה 5 ילדים קטינים, כולל תינוק שאחזה בין ידיה.
זאת ועוד, משהחליטה התובעת לעבור דרך המעבר יחד עם ילדיה הקטינים, היה עליה לנקוט במשנה זהירות בשעת צעידתה במעבר.

חלוקת האחריות
על פי הפסיקה:”חלוקת האחריות בין מעוולים במשותף מסורה לשיקול דעתו של היושב בדין, הרואה את העדים, מתרשם מהם ומחומר הראיות וקובע את החלוקה לפי מידת האשמה המוסרית של כל אחד מהם … לפיכך בבוא ערכאת הערעור לבחון את חלוקת האחריות כפי שנקבעה בערכאה הדיונית, היא לא תיטה להתערב בה, וכבר נאמר כי:
“…הדבר תלוי במידה כה רבה בשיקול דעת ובהתרשמות השופט, שכמעט ולעולם לא תמצא שני פוסקים שיגיעו בדיוק לאותה מסקנה. בדרך כלל ישתמש איפוא בית-המשפט לערעורים בסמכותו לשנות את חלוקת הנזק רק כשהוא רואה לנכון לשנותה שינוי עקרוני, אך לא כדי להגדיל קימעה את אחוז אחריותו של זה ולהקטין את אחוז אחריותו של זה..'”. (פס”ד תנעמי, פיסקה 20)

בנסיבות העניין סבורני כי סביר לחלק את האחריות בין הנתבעות, באופן שהנתבעת 1 תישא ב-30% מהאחריות, והנתבעות 2-4 ב-70%.

נתבעת 2 – הבעלים, המחזיק והיזם של הפרויקט – היא חברה ציבורית אשר התקשרה עם חברת סולל בונה כקבלן ראשי בעל מומחיות בבניה, ולפיכך היא הנושאת באחריות הישירה והעיקרית לביצוע תכניות הבניה, לרבות הסדרי התנועה, ולקיום את חובת הזהירות החלה עליה כלפי המבקרים באתר והולכי הרגל; מדובר בחברות בעלות ניסיון, וותק ומוניטין, ולפיכך סביר לצפות שהנתבעת 1 תסמוך במידה רבה עליהן בקיום חובותיהן בצורה סבירה.

מישור אחריותה של נתבעת 1- העירייה, נמצא בשכבה עליונה מעל שכבת האחריות הבסיסית יותר החלה על נתבעת 2. לפיכך, סביר להטיל על הנתבעת 2 נתח גדול יותר מהאחריות לאירוע התאונה והנזק.

שיעור הפיצויים

הנכות הרפואית
התובעת צירפה חוות דעת רפואית מטעמה שנערכה ע”י ד”ר שי קאופמן. בחוות דעתו מציין ד”ר קאופמן כי בעקבות פגיעתה בתאונה אובחן אצל התובעת שבר בפיקה; היא גובסה והועברה לטיפול ניתוחי בהדסה, שם היא עברה החזרה פתוחה וקיבוע פנימי של השבר; והושמה במחוך למשך 6 שבועות; ב 15/9/2009 היא עברה ניתוח נוסף להוצאת מתכות, והיא נעזרה במייצב ברך במשך כשנה שלמה.ד”ר קאופמן גם מציין כי, בבדיקתה אובחן אצל התובעת צליעה קלה, צלקת ניתוחית רגישה עם טינל חיובי שעלול להעיד על נוירומה בצלקת, דלדול שרירי הירך, רגישות וגרינדינג חיובי בפיקה, ומגבלה בכיפוף הברך.
בסיכום חוות דעתו מעריך ד”ר קאופמן את נכותה הצמיתה של התובעת בשיעור 10% בגין מצב לאחר שבר בפיקה, מותאם לסעיף 35 (1)(ב) לתוספת התקנות הבטוח הלאומי, ו-10% בגין צלקת ניתוחית רגישה עם טינל חיובי לפי סעיף 75 (1)(ב) מותאם לתוספת לתקנות.

ד”ר קאופמן אף קבע לתובעת נכויות זמניות כדלהלן: 100% במשך 8 שבועות מיום התאונה; 50% נכות זמנית למשך 8 שבועות נוספים; 100% למשך 3 שבועות לאחר הניתוח השני; 50% למשך 3 שבועות נוספים.
הנתבעות הגישו חוו”ד נגדית מטעמה שנערכה על ידי ד”ר שמואל וייס. בחוות דעתו מציין ד”ר וייס כי התובעת סבלה משבר פיקה בברך שמאל; עברה ניתוח לקיבוע השבר עם מתכות; לאחר מכן עברה ניתוח להוצאת המתכת; מתלוננת על כאבים בברך שמאל עם קושי בתפקוד.ד”ר וייס מציין כי בבדיקתו מצא כי נשארה צלקת קדמית תקינה בברך שמאל; דלדול שרירים קל והגבלה קלה בכיפוף הברך; על פי צילום חדש, המתכות הוצאו ויש חיבור של השבר עם מדרגה זעירה תוך- פרקית; אין התפתחות שינויים ניווניים בברך.
ד”ר וייס מעריך את נכותה הצמיתה של התובעת בשיעור 5% לפי סעיף 35 (1)(ב) חלקי מותאם לתוספת לתקנות.
בתצהיר מטעמה ציינה התובעת כי עד היום היא ממשיכה לסבול מכאבים עזים בברך שמאל עם הגבלות בתנועה, בעיקר בכיפוף כגון עליה או ירידת מדרגות וישיבה ממושכת; הכאבים מתגברים בעת שינויי מזג האוויר וכשהיא הולכת מעל 20 דקות. לדבריה, הכאבים מגבילים אותה בתנועותיה ופוגעים בתפקודה היומיומי ובניהול משק ביתה.
בנסיבות העניין, לאחר שנתתי את דעתי לחוות הדעת של המומחים מטעם הצדדים, אשר לא נחקרו על תוכן חוות דעתם, ולעדותה של התובעת באשר למגבלות שלה, סבורני כי סביר להעמיד את נכותה של התובעת על 8% בגין מצב לאחר שבר בפיקה ו-2% בגין צלקת ניתוחית בברך. סה”כ נכות רפואית: 10% במעוגל.הפסדי שכר וגריעה מכושר ההשתכרות
לדברי התובעת, היא משמשת במקצועה עוד מלפני התאונה כמרכזת פדגוגית בעלת תעודת הוראה; החל מחודש מאי 2008 היא התחילה לעבוד במשרה מלאה בתלמוד תורה “ארץ המוריה” בשכר של כ- 6,000 ₪ ברוטו, ובמקביל היא עבדה בעבודה נוספת במשך יום בשבוע בעמותת “רנה קסן” בשכר של 500 ₪ נוספים בחודש, והשתכרה סה”כ כ- 6,500 ₪ ברוטו בחודש.עוד מסרה התובעת כי בעקבות התאונה היא היתה בתקופת אי-כושר מלא במשך כ-10 חודשים עד ליום 1/4/2009; במשך תקופה זו היא קיבלה קצבת נכות כללית בשיעור 2,205 ₪ בחודש; בתום תקופה זו היא נאלצה לחזור לעבודה אך נוכח מגבלותיה היא צמצמה את היקף משרתה באופן משמעותי ומשתכרת כיום כ- 3,800 ₪ ברוטו בחודש, היא אף לא חזרה כלל לעבודה הנוספת בעמותת “רנה קסן”.
התובעת מבקשת פיצוי הפסדי שכר בעבר לפי ההפרש בין שכרה לפני התאונה לבין ההכנסות שלה לאחר התאונה.
מנגד נטען על ידי הנתבעות כי, תלושי השכר של התובעת מעוררים תמיהות, שכן עולה מהם כי התובעת קיבלה בונוס בחודש נובמבר 2008 על סך כ- 18,000 ₪; התובעת לא נתנה הסבר לבונוסים המופלאים שקיבלה ולא טרחה להסביר היעדר התלושים לשנים 2009 ו-2010 ואילך; התובעת לא הציגה אישור על צמצום היקף משרתה; מאז הפגיעה נולדו לתובעת 2 ילדים נוספים וכיום היא ובעלה מטופלים ב-7 קטינים; זו למעשה הסיבה להפחתת שעות עבודתה והניסיון לתלות זאת בתאונה הוא מלאכותי.
לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים ולמכלול החומר שבתיק, הגעתי לכלל מסקנות כדלקמן:נתוני ההשתכרות של התובעת, כפי שעולה מחומר הראיות, לוקים בחסר ואי בהירות. התובעת הציגה נתונים רק לגבי השתכרותה החל מחודש לפני התאונה, חודש מאי 2008; היא לא הציגה נתוני שכר לפני מועד זה; על פי תלושי השכר שהציגה, שכרה בחודש מאי 2008 ב”תלמוד תורה” עמד על 5,650 ₪ נטו, ובעמותת “רנה קסן” עמד על כ-500 ₪; התובעת לא צירפה תלושי שכר לחודשים יוני ויולי 2008 ולא ברור אם קיבלה שכר בגין ימי מחלה.
לאחר מכן, החל מחודש ספטמבר 2008 עמד שכרה של התובעת על כ- 3,200 ₪ במעוגל; בחודש נובמבר 2008 קיבלה התובעת בנוסף לשכרה, בונוס בסך של 15,000 ₪.

בנסיבות העניין, סבורני כי סביר להעמיד את בסיס השכר של התובעת נכון להיום על סך של 6,000 ₪.

אשר לנכות התפקודית: בנסיבות העניין, סבורני כי, בשים לב לאופי פגיעתה ומגבלותיה של התובעת ומהות עבודתה בהוראה, סביר להעמיד את הנכות התפקודית לפי הנכות האורתופדית בשיעור 8%.

הפסדי העבר
סבורני כי בתקופת הנכויות הזמניות שנקבעו על ידי ד”ר קאופמן, המומחה מטעם התובעת, עד לחודש נובמבר 2008, סביר לחשב את הפסד השכר על פי ההפרש בין בסיס השכר שנקבע בסך 6,000 ₪ בחודש, לבין התקבולים שהתובעת קיבלה בפועל ממקום עבודתה.מתלושי השכר עולה כי התובעת קיבלה בתקופה זו מהמעביד תקבולים בסך של 22,810 ₪, כולל בונוס בחודש נובמבר 2008 בסך 15,000 ₪; השכר שהתובעת היתה אמורה לקבל בתקופה זו לפי בסיס שכר של 6,000 ₪ מסתכם ב 33,000 ₪. לפיכך, יש לפסוק לתובעת בגין הפסדי שכר לתקופה מיום התאונה ועד 30/11/2008 סך של 10,190 ₪ במעוגל.
לאחר מכן, החל מחודש דצמבר 2008 ועד היום יש לפסוק לתובעת הפסד שכר לפי נכות תפקודית בשיעור 8% ובסיס שכר של 6000 ₪, סה”כ: 25,400 ₪.

סה”כ הפסדי העבר 35,590 ש”ח.

אשר לעתיד
יש לפסוק לתובעת סך של 112,000 ₪. סכום זה משקלל נכות תפקודית בשיעור 8%, בסיס שכר של 6000 ₪ ומקדם היוון עד גיל 67.הפסדי פנסיה
על פי הדין התובעת זכאית לפיצוי בגין הפסד הפרשות סוציאליות. (ע”א 9079/04 לילך אלון נ’ חגי לאופר, מיום 15.4.07).התובעת מבקשת לחשב את הפסד ההפרשות הסוציאליות לפי שיעור הפרשות המעביד לשיטתה- 5% מהפסדי ההשתכרות שלה. סבורני, כי חישוב זה מטיב עם הנתבעות ולכן אני מאמץ אותו. לפיכך, יש לפסוק לתובעת בגין הפסדי פנסיה סך של 7,380 ₪ במעוגל.
כאב וסבל
בנסיבות העניין, בשים לב לאופי פגיעתה של התובעת והנכות הצמיתה שנותרה לה, סבורני כי סביר לפסוק לה בגין כאב וסבל סך של 30,000 ₪.הוצאות ועזרת הזולת
בנסיבות העניין ובשים לב לאופי פגיעתה של התובעת, הנכות הנמוכה יחסית שנותרה לה עקב התאונה והקבלות שצורפו, סביר לפסוק לה בגין הוצאות ועזרת הזולת סכום גלובלי בסך של 10,000 ש”ח.ניכויים
כאמור, התובעת קיבלה מהמוסד לביטוח לאומי קצבת נכות כללית החל ממועד התאונה ועד ליום 1/4/2009; סה”כ 18,000 ₪ במעוגל על פי אישור שהוגש מטעם המל”ל. סכום זה יש לנכות מהפיצוי.סוף דבר
לנוכח כל האמור, התביעה מתקבלת. הנתבעות תשלמנה לתובעת, יחד ולחוד, את הסכומים כדלקמן:א. הפסדי שכר לעבר                    35,590 ₪
ב. גריעה מכושר השתכרות           112,000 ₪

ג. הפסדי פנסיה                           7,380 ₪

ד. נזק לא ממוני                           30,000 ₪

ה. הוצאות ועזרת הזולת              10,000   ₪
194,970 ₪

בניכוי אשם תורם-30%                (58,491) ₪
136,479 ₪

בניכוי תקבולי מל”ל                   (18,000) ₪
                                            118,479 ₪

לסכום זה יצורף שכר טרחת עו”ד בשיעור 20% ומע”מ והוצאות משפט. הסכום ישולם תוך 30 יום, שאם לא כן, הוא יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

כאמור, חלוקת נטל התשלום בין הנתבעות תהיה לפי: 70% נתבעות 2-4, ו- 30% נתבעת 1.

ניתן היום, ז’ סיון תשע”ג, 16 מאי 2013, בהעדר הצדדים.

______________________________________________________________________________

מקור פסק הדין:

נבו הוצאה לאור בע”מ nevo.co.il   המאגר המשפטי הישראלי