עורך דין נזקי גוף - משרד עו"ד ירון מויאל | פסק דין נזקי גוף

להלן פסק דין אשר ניתן ביולי 2011, במשפט בו ייצג עורך דין נזקי גוף ירון מויאל את התובעת, אשר נפגעה
בעינה במהלך העבודה. בתביעת תאונת עבודה זו נטען כי רשלנות של בית העסק הובילה לפגיעתה.

בית משפט השלום בירושלים קיבל את טענות התביעה, ופסק על הנתבע לשלם לתובעת פיצוי בסך של כ-67,875 ₪,
בתוספת אגרת בית משפט, עלות חוות הדעת הרפואית מטעמה וכן החלק בו נשאה בשכר טרחת המומחה מטעם בית משפט.

לחצו לקריאת המאמר עורך דין נזקי גוף

לחצו לקריאה על נזקי גוף – תאונות עבודה

______________________________________________________________________________

תא (י-ם) 8311-07 מריה גולפנד נ’ אריק אבקסיס

בית משפט השלום בירושלים
21.7.11

ת”א 8311-07 גולפנד נ’ אבקסיס

בפני	כב’ השופטת ענת זינגר
תובעת		מריה גולפנד ע”י עו”ד ירון מויאל
נגד
נתבע		אריק אבקסיס ע”י עו”ד יובל ג’משיד

לכתב תביעה בכתבי טענות (28-07-2011): תא 8311/07 גולפנד מריה – ב”כ עו”ד ירון מויאל נ’ אבקסיס אריק עו”ד: ירון מויאל

לסיכומים בכתבי טענות (28-07-2011): תא 8311/07 גולפנד מריה – ב”כ עו”ד ירון מויאל נ’ אבקסיס אריק עו”ד: ירון מויאל

מיני-רציו:

* אין דומה הוראת בטיחות שיש ליתן לעובד ותיק להוראת בטיחות שיש ליתן לעובד חדש וכן אין דומה הוראת בטיחות מתחייבת עת ניתנת עבודה עם מכשיר תקין להוראת בטיחות מתחייבת, עת ניתנת עבודה עם מכשיר אשר ידוע כבר מהעבר כי הוא פגום. הדברים אף יפים יותר כאשר משאירים העובד ללא השגחה וזאת ביומו השני לעבודה.

* נזיקין – אחריות – מעסיק

* נזיקין – אשם – אשם תורם

* נזיקין – פיצויים – בגין נזקי גוף

התובעת הגישה כנגד מעסיקה תביעה בגין נזקי הגוף שנגרמו לה כתוצאה מתאונת עבודה. בכתב התביעה נטען, כי התאונה אירעה במהלך עבודתה של התובעת כצורפת בבית המלאכה של הנתבע. תוך כדי עבודה על מכשיר חשמלי לליטוש ועיבוד תכשיטים השתחרר מוט מתכת ממנו ופגע באזור העין של התובעת. התובעת טענה להתקיימות הכלל הנוגע לדבר מסוכן וכן נטען, בין השאר, לרשלנות הנתבע שלא הנהיג שיטות עבודה בטוחות, סיפק לתובעת מכשיר לא תקני או שאינו מתאים לייעודו, לא תחזק כיאות את המכשיר, לא ספק לתובעת אמצעים לשמירת הבטיחות, לא הנהיג כללי בטיחות בעבודה, לא נקט באמצעי זהירות נדרשים ועוד..

בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כלהלן:

בנסיבות עולה, כי התובעת לא עשתה שימוש במשקפי מגן, אף שהיו משקפים במקום וכי התובעת הודרכה לעשות בהן שימוש.

עם זאת, אין לפטור הנתבע מכל אחריות וזאת בשים לב למצב המכשיר והמודעות מהעבר לאפשרות שחלק ינתק ממנו.

מקום בו נותנים לעובדת חדשה ובימי עבודתה הראשונים, לעבוד עם מכשיר כאמור, לא ניתן להסתפק באמירה שיש לעשות שימוש במשקפי מגן אלא יש להוסיף ולהזהירה באשר לסכנה המיוחדת הכרוכה במכשיר הניתן לה. עת מדובר בעובדת חדשה אשר המעסיק טרם מכיר, היה מקום גם להימנע מלהשאירה לעבוד לבד עם אותו מכשיר מסוכן, כאשר אין עדיין הכרות מספקת אשר על בסיסה ניתן להניח שזו אכן תקפיד על כל הנדרש מבחינת בטיחות העבודה, עם אותו מכשיר לקוי.

אין דומה הוראת בטיחות שיש ליתן לעובד ותיק להוראת בטיחות שיש ליתן לעובד חדש וכן אין דומה הוראת בטיחות מתחייבת עת ניתנת עבודה עם מכשיר תקין להוראת בטיחות מתחייבת, עת ניתנת עבודה עם מכשיר אשר ידוע כבר מהעבר כי הוא פגום. הדברים אף יפים יותר כאשר משאירים העובד ללא השגחה וזאת ביומו השני לעבודה.

בנסיבות המקרה עולה, כי הנתבע התרשל, אם כי רשלנותו נמוכה משמעותית מזו של התובעת.

במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו. עם זאת יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על-פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להילקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת עבודה. כבר היו דברים מעולם, שחרף המגמה הבסיסית הנ”ל הוטלה על העובד אחריות כבדה משל המעביד.

במקרה דנן, אחריותה של התובעת עולה על אחריותו של הנתבע בנזק שנגרם ובהתחשב בנסיבות שהוכחו.

מקום בו יש טענה לעבר תעסוקתי ממושך אך חרף זאת נכשל התובע מלהוכיחו וכאשר בנוסף עולה שאלה לא מבוטלת באשר לקיום פגיעה קודמת שעשויה להיות בעלת נפקות באשר לפוטנציאל ההשתכרות – הרי שמן הדין לדון בנזק רק על בסיס שכר המינימום וזאת בהנחה כי אליו הייתה התובעת יכולה להגיע. נקודת מוצא זו מתאימה גם בשים לב לשכר אפשרי לצורפים, בהתאם לטענות הנתבע וכן בשים לב להכנסת התובעת לאחר הפגיעה.

חזרה לעבודה אחרי החלמה, אף היא בגדר חובה המוטלת על הנפגע, במובן זה שאי קיומה יגרור אחריו שלילת הפיצויים בשל הפסד כושר ההשתכרות. התוצאה היחידה שתצמח מהימנעות מקיומה בבחינת “אכיפה שלילית”, תהיה אי פסיקת הפיצוי בגין הפסד השתכרות ממי שהפר אותה. נפגע שאינו משתמש בכושרו להשתכר, אינו זכאי לפיצוי עבור הפסדו, שכן הפסד זה אינו נובע מהפגיעה.

פסק דין

התובעת, ילידת 1976, נפגעה ביום 4.7.06 במהלך עבודתה כצורפת בבית המלאכה של הנתבע. בתביעה נטען כי תוך כדי עבודה על מכשיר חשמלי לליטוש ועיבוד תכשיטים (להלן גם “פרייזר”) השתחרר מוט מתכת ממנו ופגע באזור העין של התובעת.

בכתב התביעה נטען כי ממקום העבודה פונתה התובעת למרפאת ט.ר.מ בירושלים ומשם הופנתה לחדר המיון של בית החולים הדסה עין-כרם. בבית החולים אובחנה פגיעה טראומטית קשה בעין, כולל פגיעה קשה בראיה, קרע באישון ו-IRIDODIALYSIS. לאחר טיפול שוחררה התובעת לביתה בהמלצה להמשך מעקב במרפאת העיניים של בית החולים. נטען כי מאז לא שבה ראייתה של התובעת לתקינותה. כמו כן, סובלת התובעת מקטרקט (ירוד) בעינה הפגועה והיא ממשיכה בטיפולים רפואיים ובמעקב כפי שהומלץ לה. עוד נטען לפגיעה אסתטית ממנה סובלת התובעת בעינה. צוין כי ועדה רפואית של המל”ל העמידה את נכותה הצמיתה של התובעת על 19%.
לאחר התאונה ובעקבותיה עזבה התובעת את מקצוע הצורפות, נעדרה מעבודתה ימים ממושכים על חשבונה, הייתה מחוסרת עבודה תקופה ארוכה ונדרשה להוצאות רפואיות מרובות. נטען כי התובעת צפויה להמשיך ולסבול מכאבים ומוגבלויות גופניות לשארית חייה. בהיות התובעת אם צעירה וחד-הורית, נטען כי הנזק הגופני גורר עמו תחושה נפשית קשה מאד. באשר לאחריות הנתבע הפנתה התובעת לפסיקה הדנה באחריותו של מעביד לעובדיו. נטען להתקיימות הכלל הנוגע לדבר מסוכן וכן נטען, בין השאר, לרשלנות הנתבע שלא הנהיג שיטות עבודה בטוחות, סיפק לתובעת מכשיר לא תקני או שאינו מתאים לייעודו, לא תחזק כיאות את המכשיר, לא ספק לתובעת אמצעים לשמירת הבטיחות, לא הנהיג כללי בטיחות בעבודה, לא נקט באמצעי זהירות נדרשים ועוד.
בהגנתו, טען הנתבע כי התובעת התקבלה לעבודה יום אחד לפני התאונה. הנתבע הטיל עליה מלאכה פשוטה של ניקוי חלקים באמצעות מכשיר פרייזר. הנתבע הדגים לתובעת את העבודה וזו הבהירה שהמכשיר והעבודה מוכרים לה. כאשר הדגים הנתבע את העבודה הוא חבש משקפי מגן וכן נתן לתובעת משקפיים דומים. ביום המחרת המשיכה התובעת את אותה עבודה ועת שהנתבע היה בסידורים מחוץ למקום העבודה קיבל הודעה על פגיעתה. הנתבע טען שלא חלק מהמכשיר פגע בעינה של התובעת, כי אם חלק מתכשיט שהיה בטיפולה. עוד נטען כי הואיל והתובעת מרכיבה משקפי ראייה הוא מניח כי אין ספק שהפגיעה התאפשרה משום שהתובעת לא הרכיבה את משקפי המגן שסופקו לה. בנסיבות אלו, טען הנתבע כי לא התרשל כלפי התובעת וכי יש לדחות התביעה.
אוסיף בהערת אגב, כי בעוד בשלבים מוקדמים של בירור התביעה עלה כי אין בידי הנתבע ביטוח וזאת מאחר וטרם הספיק לרוכשו בסמוך לפתיחת העסק.

חוות דעת רפואיות:
התביעה לא נתמכה במקורה בחוות דעת רפואית, אך הדבר הושלם במועד מאוחר יותר. התובעת נסמכה על חוות דעתו של ד”ר ש.פרידלנד, מומחה ברפואת עיניים ומנתח. המומחה ציין כי מנגנון הפגיעה בעין במקרה זה הוא מנגנון מוכר וידוע של חבלה קהה לעין מחפץ מתכתי הפוגע בארובת העין במהירות גדולה וגורם להעברת כוח ההדף הגדול שלו למבני העין הפנימיים, אף ללא צורך בחדירה ממשית של החפץ המתכתי לתוך העין. צורת פגיעה זו ותוצאותיה ההרסניות מוכרות בספרות הרפואית ובפרקטיקה היום-יומית. לאור פגיעותיה של התובעת, העמיד המומחה נכותה, כדלקמן:
10% לצמיתות בגין הפגיעה בחדות הראייה, לפי תקנה 52 (1)(ה)(1) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט”ז- 1956 (להלן: “התקנות”).
5% לצמיתות בגין הפגיעה באישון אלכסוני ומוטה, לפי תקנה 63(ב) בהתאמה.
5% לצמיתות בגין הקולובומה של קשתית העין, לפי תקנה 64(ב).
5% לצמיתות בגין ירוד טראומטי לפי תקנה 67.
5% לצמיתות בגין הפגיעה והשינויים האפיתליליים ברמת המקולה ברשתית, לפי תקנה 68 (ג). סך הכול הכיר אפוא המומחה ב- 26.5% נכות.
המומחה הוסיף כי לתובעת נגרמו נזקים שלא ניתן להעריך באמצעות התקנות. כך התייחס לנזק האסתטי הבולט לעין בשל המראה המוזר של עין ימין לעומת עין שמאל. עוד ציין כי בהתחשב במצבה של התובעת היא תאלץ לעבור ניתוח קטרקט בגיל צעיר יחסית. בנסיבות אלו היא צפויה לחיות עם עין אחת מנותחת מספר שנים וזה יגרום לה לקשיים אופטיים בלתי מבוטלים. לאחר הניתוח תהיה זכאית התובעת להכרה ב-10% נוספים. עוד הוסיף כי חבלה מסוג זה, ממנו סובלת התובעת, יכולה לגרום לגלאוקומה גם שנים רבות לאחר החבלה, אם כי קשה להעריך את הסיכון הסטטיסטי.
לבסוף צוין כי הפגיעה בחדות הראייה משפיעה על האבחנה בצבעים ובהירות ובאיכות הראייה בכלל. כיום התובעת אינה מסוגלת לבצע עבודות מדויקות כגון אלו שביצעה עובר לתאונה.
יוער כי בחוות דעתו ציין המומחה שבהתאם לדברי התובעת היא הרכיבה משקפי מגן בזמן העבודה והמוט- בורג, פגע בה בגבול ארובת עין ימין, ממש מתחת למשקף ובעוצמה רבה.
מטעם ההגנה הוגשה חוו”ד של פרופ’ ש.מרין, מומחה למחלות עיניים. לאחר שבדק את התובעת ועיין במסמכים שהונחו בפניו, העמיד המומחה את נכותה של התובעת כדלקמן:
10% לצמיתות בגין הפגיעה בחדות הראיה לפי תקנה 52(1)(4)(א) לתקנות למרות שלדעתו נכון יותר להעמיד הנכות על 5% לפי אותה תקנה בין (3) ל-(4).
5% לצמיתות בגין החסר בקשתית לפי תקנה 64(ב).
0% נכות בשל הרחבת האישון לפחות מ-5 מ”מ לפי תקנה 63(א).
סה”כ 14.5% נכות משוקללת לצמיתות.
המומחה אף פרט השגותיו על חוו”ד של ד”ר פרידלנד ור’ שם. המומחה ציין, בין השאר, כי כפי שאבחנו הרופאים בסמוך לפגיעה זו הייתה עקב פגיעה ישירה בעין. המומחה ציין כי “רק מכה ישירה בעין יכולה לגרום לנזק כפי שתואר. לא ראיתי מעולם מכה בארובת העין או מתחת לעין היכולה לגרום לנזק כזה לעין עצמה”. המומחה התייחס לפגיעות שנמצאו וקבע כי ביחס לנ”ל האפשרות הסבירה ביותר היא שהתובעת הייתה ללא משקפי מגן, המתכת עפה במהירות גבוהה ופגעה בו זמנית בעין ובעפעף התחתון (ר’ האמור בהרחבה בעמ’ 4 לחוות דעתו באשר להעדר סבירות אפשרויות אחרות בהן דן).
לאור הפער בין חווה”ד שהוגשו מטעם הצדדים מיניתי את ד”ר י. רוזנמן כמומחה מטעם ביהמ”ש בתחום רפואת העיניים. המומחה ציין כי התובעת נפגעה בעינה הימנית פגיעה שגרמה לנזק משמעותי לעין עם ירידה בראיה ל-6/18 עקב שינויים ניווניים בלתי-הפיכים במקולה (מרכז הרשתית של העין). בנוסף צוין קיומו של קרע בשורש הרשתית (IRIDODIALYSIS) ושינויים עדינים בזגוגית העין.
לאור האמור העמיד מומחה ביהמ”ש את נכותה של התובעת כדלקמן:
10% לצמיתות בגין ליקויים בכושר הראיה לפי תקנה 52(1)(1).
0% נכות בשל הרחבת אישון חבלתית עד 5 מ”מ, לפי תקנה 63(א).
5% לצמיתות בגין קולובומה של הקשתית שאינה מוסתרת.
0% נכות בשל עכירויות בזגוגית בצורה קלה, לפי תקנה 66(1).
0% נכות בשל מצב לאחר טיפול מוצלח בהפרדת רשתית, לפי תקנה 68(ב).
המומחה לא חזר בו לאחר שאלות הבהרה שנשלחו אליו.
סה”כ הוכרה אפוא על ידו נכות משוקללת בסך 14.5%.
מומחה זה לא התייחס לשאלת הדרך המפורטת בה נפגעה העין.
מטעם התביעה הוגשו תצהיריהן של התובעת ושל הגב’ נטאשה קורץ, אמה של התובעת. מטעם ההגנה הוגש תצהירו של הנתבע.
תמצית האמור בתצהירי הצדדים:
התובעת הצהירה כי היא אם חד-הורית לילד בן 9 המתגוררת בדירת אמה, במעלה אדומים. התובעת הינה בעלת תואר ראשון במוסיקה, נגנית כינור ובעלת הכשרה מקצועית בתכנות, עיצוב וגרפיקה מטעם מכללת ת”א. עד ללידת בנה, עבדה התובעת לדבריה בתחום העיצוב בחברת טכנולוגיה. בשנת 2005 השתתפה בלימודי קורס צורפות שנערך במכללת תל-ארזה, מטעם לשכת התעסוקה לאקדמאים.
התובעת התקבלה לעבודה אצל הנתבע ביום 3.7.06 ולאחר הסבר קצר על מהות העבודה החלה לעבוד בניקוי יציקות של שיבוץ. באמצעות מכשיר פרייזר. ביום העבודה הראשון עבדה התובעת מספר שעות. למחרת, ביום 4.7.06, תוך כדי עבודה התרחשה התאונה העומדת בבסיס תביעה זו. התובעת הצהירה כי הנתבע לא נכח במקום העבודה בעת התאונה, אלא הגיע לשם לאחר שהתובעת הזעיקה אותו. הנתבע נתן לתובעת כסף למונית והפנה אותה לטיפול בט.ר.מ. התובעת שבה והצהירה על הטיפול הרפואי ועל הנזקים התעסוקתיים והגופניים שנגרמו לה מאז התאונה, בהתאמה למפורט בתביעתה.
מתצהיר התובעת עולה כי הנתבע אכן סיפק לה משקפיים לעבודה, אך בדיעבד התברר לה לטענתה כי מדובר במשקפת הגדלה ולא במשקפי מגן תקניים. לפי הנטען, המוט שהועף בעוצמה רבה, הצליח לפגוע בארובת העין, דרך הרווח המצוי בין המשקף לעין. ככל שהיו מסופקים לתובעת משקפי מגן – הייתה התאונה יכולה להימנע. נטען כי הנתבע הודה בפני התובעת ואמה כי גם לו קורה שעף מוט מהמכשיר, במהלך עבודה, אם כי מעולם לא נפגע בעינו. הודאה זו מצביעה על כך שהנתבע ידע שהמכשיר אינו תקין ובכל זאת הורה לתובעת להשתמש בו.
לאחר התאונה ובעקבותיה לא עבדה התובעת כלל במשך שישה חודשים. מאז היא מתקשה לחזור לעבודה סדירה. הוברר לה כי מאז התאונה היא אינה מסוגלת להסתכל במכשיר הדורש ראייה דו-עינית וראיית עומק ולכן היא אינה יכולה לעסוק עוד בצורפות. התובעת החלה לעבוד בחנות למכירת מזרונים בשכר של 22 ₪ לשעה, כ-3,900 ₪ בחודש. בהמשך עבדה בתחום המוסיקה והנגינה בשכר של 350 ₪ לאירוע. בכל שנת 2007 השתכרה התובעת סך של 13,501 ₪; בשנת 2008 השתכרה 1,080 ₪ לחודש ובשנת 2009 עמדו הכנסותיה על כ-1,500 ₪ בחודש.
לעומת האמור, הוצהר כי התובעת נשכרה לעבודה אצל הנתבע בשכר של 30 ₪ לשעה, דהיינו 5,580 ₪ לחודש בגין משרה מלאה. ככל שהייתה מתמידה בתחום צפויה הייתה משכורתה של התובעת לדבריה להאמיר ולהגיע לסכומים של 10,000-8,000 ₪ בחודש.
התובעת הביעה חשש לעתידה המקצועי והכלכלי.
תצהירה של התובעת נתמך במסמכי הפניה למל”ל שסומנו א’. כמו כן, צורפה תמונה מהאינטרנט של מכשיר פרייזר ושל מוט הדומה לזה ממנו נפגעה ואלו סומנו ב’-ג’. עוד צורפה תמונה מהאינטרנט של משקף הגדלה ושל משקפי מגן שסומנו ד’-ה והחלטת הועדה הרפואית במל”ל צורפה וסומנה ו’.
לעניין השתכרותה, צרפה התובעת תקציר שומה לשנת 2007 המלמד כי בשנה זו עמדו הכנסתה החודשית הממוצעת של התובעת על סך של 2,767 ₪ (סך שנתי של 33,205 ₪ בגין הכנסה מצטברת מעסק וממשכורת). עוד צורף אישור רו”ח בו נאמר כי בשנת 2008 עמדו הכנסותיה החודשיות של התובעת על סך של 1,080 ₪ לחודש.
האישורים האמורים צורפו וסומנו ז’.
בתצהירה של אם התובעת, הגב’ נטאשה קורץ, נאמר כי ביום 4.7.06 עת שהתה בעבודתה התקשרה אליה בתה, התובעת, והודיעה על התרחשות התאונה ועל המצאה במרפאת ט.ר.מ. העדה הגיעה למרפאה ופינתה משם את התובעת לחדר המיון בבית החולים הדסה עין-כרם. במסגרת סיוע לתובעת בפניות למל”ל שוחחה העדה עם הנתבע וניסתה לברר כיצד תאונה שכזו אפשרית. לפי המוצהר, מסר לה הנתבע כי זה ממש לא ברור לו. עוד אמר לטענתה כי על אף שגם לו קרה, לא אחת, שהמוט יצא מהמכשיר, הרי שהוא נפגע רק בכתף או בזרוע ומעולם לא בעינו. העדה תמכה בתצהירה של התובעת בכל הנוגע למצבה הנפשי הלקוי והדיכאון ממנו היא סובלת מאז התאונה, כמו גם הפגיעה התדמיתית וחששה מפני עתידה המקצועי והכלכלי.
הנתבע מנגד הצהיר כי עלה לארץ מצרפת בשנת 1989, למד קורס צורפות מטעם משרד העבודה ומשנת 1992 הוא בעל סטודיו לצורפות. בשנת 2006, עקב פטירת אחיו, לא עבד התובע בחודשים מרץ-יוני. כששב לעבודה – קיבל הצעת עבודה מלקוח שאף המליץ לו לשכור את התובעת כעובדת וכך אכן עשה. הנתבע הצהיר כי בטרם נשכרה התובעת לעבודה הוא שאל אותה לניסיונה המקצועי. התובעת מסרה כי השלימה קורס צורפות במכללת תל ארזה וכי צברה ניסיון מקצועי בתחום. התובעת הפגינה ביטחון עצמי והנתבע שכר את שירותיה לתקופת ניסיון (כאמור לעיל, מאחר והעסק אך נפתח לאחר פטירת אח הנתבע, עלה בעת בירור התביעה כי טרם נרכש לו ביטוח).
בהתאם לתצהיר, החלה התובעת את עבודתה אצל הנתבע ביום 3.7.06. באותו יום הגיעו לעסק תליונים מיציקה והיה צורך לנקותם ולהברישם באמצעות פרייזר. מדובר בעבודה שגרתית המתאימה גם לצורף מתחיל. הנתבע הדגים את העבודה לתובעת והורה לה להקפיד על חבישת משקפי מגן שסופקו לה באותו מעמד. לפי המוצהר התובעת הבהירה שהמכשיר והעבודה מוכרים לה ובמהלך היום נראה היה כי היא מתמודדת יפה עם המלאכה. במשך כל אותו היום, נכח הנתבע במקום העבודה והשגיח על התובעת. למחרת הגיעו השניים לעבודה והכול התנהל כשורה. לאחר כשלוש שעות עבודה, עזב הנתבע את הסטודיו לסידורים, לאחר שוידא עם התובעת שאין לה בעיה עם זה. התאונה התרחשה עת שהתה התובעת לבדה במקום העבודה. הנתבע הצהיר כי נודע לו על התאונה משיחת טלפון שיזמה אליו התובעת ואשר בעקבותיה הזמין מונית ודאג שתפונה למרפאת ט.ר.מ. הנתבע חזר למקום העבודה כשהיה ברור לו שהתאונה התאפשרה רק משום שהתובעת עבדה ללא משקפי מגן. כשהגיע למקום העבודה, נוכח שעל שולחן העבודה היו מפוזרים התכשיטים והמוט של הפרייזר היה במקומו במכשיר. מזה הסיק הנתבע כי התובעת נפגעה מחלק של תכשיט ולא מהמוט, כפי שטענה מאוחר יותר. הנתבע הכחיש כי סיפק לתובעת משקפיים אחרים ממשקפי מגן. עוד הכחיש הטענות בדבר אי תקינותו של המכשיר. כמו כן, הצהיר כי אמר לאם התובעת שהיא נפגעה מתכשיט ולא מהמוט.
באשר למילוי הטפסים לתביעה במל”ל הצהיר כי לא היה לו חלק במילויים וכי הוא לא היה מודע לדקויות המשפטיות. בהקשר זה הצהיר גם כי בעבר היה לו ביטוח מעבידים, אך משום שהתובעת רק החלה עבודתה אצלו, לא הספיק לחדש הפוליסה. מכל מקום ולפי עצה משפטית שקיבל טען הנתבע להעדר אחריותו.
באשר לתצהירה של אם התובעת, הצהיר הנתבע כי התוכן המצוטט בתצהיר אינו נכון. לפי הנטען, אמר הנתבע לאם התובעת כי מהמכשיר לא עף שום חלק וכי טבעי בעבודה כזו שלעיתים עפים תכשיטים, אך שימוש במשקפי מגן מונע נזקים אפשריים.
באשר לתצהיר התובעת, טען הנתבע כי גרסתה של התובעת לאופן התרחשות התאונה היא שקרית, התובעת קיבלה הסבר מפורט לגבי העבודה וכללי הבטיחות והיא עבדה בנוכחותו על פי ההוראות. כמו כן שב והצהיר כי סיפק לתובעת משקפי מגן.
באשר לרמות ההשתכרות של צורף, הצהיר הנתבע כי אצלו מרוויח צורף סך של 2,000- 3,000 ₪ בחודש, ובתעשייה בכלל מרוויחים שכר מינימום עד שכר של 6,000 ₪ לחודש לעובד בכיר ותיק. תצהירו של הנתבע נתמך בחוו”ד הרפואית של פרופ’ ש. מרין.
תמצית הראיות מיום 22.3.2011 –
ביום 22.3.2011, נחקרו המומחים מטעם שני הצדדים, וכן נחקרו התובעת, אמה והנתבע. להלן הדגשים מהעולה מהחקירות האמורות:
ראשית, נחקר פרופ’ פרידלנד שנתן כאמור חוות דעת מטעם התובעת. בראשית עדותו טען המומחה כי למעשה 5% נכות נוספים שנתן בהתאם לתקנה 63ב’ ואשר בהם לא הכירו יתר המומחים, ניתנה מאחר ואמנם עובדתית האישון לא הורחב מעבר לחמישה מ”מ כנדרש בתקנה, עם זאת, הפגיעה בו ניכרת בעין וכן מדובר בפגיעה משמעותית באישון. לטעמו בהתחשב גם בגיל ומראה התובעת, יש להכיר בנכות, גם מקום בו אין עמידה מלאה בהוראת התקנה הרלבנטית. עוד הוסיף, ותמך גם בקביעתו, ליתן 5% נוספים בהתאם לתקנה 68ג’. הובהר כי הוא היה סבור שיש מקום לנכות נוספת, מעבר לפגיעה בחדות הראיה שהוכרה על ידי המומחים האחרים. המומחה ציין שהפגיעה בעין של התובעת הייתה בחלק התחתון של עין ימין, והוא הסכים שלנוכח הפגיעה – הוטח בעין חפץ במהירות. המומחה הוסיף והעריך שהפגיעה הייתה מ- “משהו כמו בורג של 2 ס”מ” (ראה עמ’ 2 שורה 1). לדבריו הפגיעה אינה ממשהו קטן אלא ממשהו מוחשי. כאשר הוצגו למומחה משקפי מגן אשר לטענת הנתבע הוא צייד בהן את התובעת, הסכים המומחה שקשה להניח שהפגיעה שנגרמה הייתה מתרחשת לו הרכיבה התובעת משקפיים.
פרופ’ מרין, הסכים שהמכה יכולה להיגרם ממוט המסתובב במהירות ועף לכיוון העין. לדבריו, הפגיעה בתובעת הייתה בעפעף התחתון, וגרמה בסמוך להמטומה ודימום. אגב חקירת המומחה הוצגו מסמכים רפואיים רלבנטיים, בהם תועדה הפגיעה (ראה ת/1 עד ת/4). פרופ’ מרין סבר שנגרמה פגיעה ישירה לעין וזאת להבדיל מפגיעה בעין, רק לאחר שהייתה פגיעה קודמת של החפץ הרלוונטי בעפעף שמעל כדור העין. את עמדתו זו נימק בכך שלתובעת היה נזק רציני הכולל קרע של הרישתית, כאשר קרע שכזה לא יכול להיגרם מפגיעה שאינה ישירה. לדבריו, הפגיעה העיקרית הייתה בתוך העין עצמה וייתכן שהייתה פגיעה נוספת גם דרך העפעף. המומחה הוסיף עוד כי אם היו לתובעת משקפיים, סביר שהשברים היו פוגעים בעין כאשר לטעמו הנזק שנמצא אינו תואם פגיעה מסוג זה.
פרופ’ מרין נשאל עוד על מסמכים רפואיים, בהם צוין שיש לתובעת קטרקט, אך חרף שאלות חוזרות ונשנות וחרף כלל המסמכים שהוצגו לו, הוא עמד באופן עקבי על דעתו כי אין לתובעת קטרקט. לדבריו, אם הדבר צוין במסמכים, ייתכן שהייתה בסמוך לתאונה עכירות מסוימת של העדשה אך זו נעלמה ואינה קיימת כיום. לדבריו לא מדובר בקטרקט מהסוג שמחריף עם הזקנה, ולכן אין רלבנטיות לשאלה האם התובעת נמצאת בסיכון גבוה יותר, בהקשר זה, נוכח פגיעתה. המומחה לא מצא שיש מקום להוסיף 5% נכות, בהתחשב בעובדה שיש פגיעה באישון.
בהקשר זה הבהיר, כי מנגד, הקרע ברישתית הוא היקפי, ולמעשה לא מפריע לראיה אך חרף זאת הכיר בגינו ב – 5% נכות. לדבריו 5% הנכות בהם הכיר מספקים לשני הדברים. באשר לשאלה האם התובעת יכולה להמשיך בעבודתה, חרף הפגיעה, השיב כי לא ברור לו מהן הדרישות המקצועיות מצורף אך הבהיר כי ככל שדי בעבודה עם עין אחת, אין מניעה כי התובעת תמשיך באותה עבודה.
לאחר המומחים נחקרה התובעת. כאשר היא הדגישה בעדותה שהיא מחזיקה בתואר ראשון במוזיקה ומנגנת על כינור. לדבריה, לאחר מכן למדה מחשבים במכללת תל-אביב, עבדה כשנה כמתכנתת ולאחר שילדה נותרה לטפל בבנה, במשך תקופה ממושכת, עד שהופנתה מטעם משרד העבודה, לקורס במכללת תל-ארזה בצורפות. לדבריה מדובר בקורס הכולל שמונה שעות ביום במשך שנה. לאחר הקורס עבדה במפעל “סיזן” שם עסקה בעיקר בהדבקת אבנים והלחמת יציקות. התובעת הבהירה באשר לעבודה באותו מפעל כי מדובר יותר בתכשיטנות מאשר בצורפות ולאחר כשנה כאשר מאסה בעבודה זו הגיעה לעבוד אצל התובע.
התובעת נחקרה על ההתייחסות בקורס הצורפות לכללי בטיחות בעבודה. בהקשר זה אמרה שבדיעבד היא קצת בהלם מכך שלא כל כך הקפידו על הבטיחות. לדבריה עבדה עם פרייזר גם במהלך הקורס ולא עבדה עם משקפי מגן. התובעת הסבירה כי עד לאחר האירוע נשוא התביעה, לא ידעה למעשה מהם משקפי מגן וסברה בטעות שמשקפי הגדלה הם משקפי מגן. בהקשר זה אעיר, כי במהלך הדיון הוצגו הן משקפי הגדלה והן משקפי מגן. עלה, כי משקפי ההגדלה אינם חוסמים מגע לעין מחלקה התחתון, בעוד משקפי המגן חוסמים למעשה נגישות לעין מכל הכיוונים. כמו כן, משקפי המגן נחזו כמשקפיים זולים יותר.
התובעת טענה, כי במהלך לימודיה בקורס הייתה הקפדה לשים מתקן כלשהו על האף, אבל היא לא ראתה משקפי מגן. התובעת טענה כאמור כי סברה שמשקפת הגדלה היא זו המהווה משקפי מגן והוסיפה “תמיד עבדתי כך” (ראה עמ’ 8 שורה 26). כאשר נשאלה מה זה “תמיד” הפנתה לעבודתה במפעל סיזן. אציין בהקשר זה כי הטענה שבמהלך קורס שלם של משרד העבודה והרווחה לא עבדה התובעת מעולם עם משקפי מגן ואף לא ידעה לזהות משקפיים שכאלה, היא טענה מתמיהה, לכל הפחות. התובעת הוסיפה כי לאחר התאונה, כאשר פנתה לחנות וביקשה משקפי מגן, היא למדה לראשונה על הזיהוי המוטעה, בעטיו חשבה שמשקפי הגדלה הם משקפי מגן. לדבריה, אצל הנתבע עבדה עם משקפי הגדלה.
התובעת הסכימה שמקום העבודה אצל הנתבע הוא מקום מסודר, עם זאת, על אף שהסכימה שמשקפי מגן אינם נחזים כדבר יקר, היא לא ראתה לטענתה, משקפיים מסוג זה במקום העבודה אצל הנתבע. בהקשר זה הסכימה כי התרשמה לטובה מהנתבע.
באשר לעבודתה במפעל “סיזן”, נשאלה התובעת מדוע נדרשה שם למשקפי הגדלה. לדבריה, כאשר הדביקה אבנים למעשה השתמשה רק במשקפי ראיה ועם משקפת ההגדלה השתמשה רק כאשר שהרכיבה או הלחימה דברים. אף בהקשר זה הייתה הטענה כי בוצעה הלחמה ללא משקפי מגן, תמוהה.
באשר לעבודה אצל הנתבע, ציינה התובעת כי מתחילת עבודתה עשתה את אותה עבודה, והבהירה כי תפקידה היה לנקות יציקות שבהן מטביעים תליונים. מדובר בעבודה רוטינית עם פרייזר. את אותה עבודה ביצעה הן ביום הראשון והם ביום השני, עת שנפגעה. התובעת הדגישה כי נפגעה כאשר מוט של הפרייזר קפץ לעין. התובעת עמדה על טענתה כי פגיעתה הייתה ממוט המכשיר. עם זאת, עלה מהאופן בו פעלה לאחר הפגיעה, כי הייתה בהלם. התובעת ציינה כי התקשרה לידיד אשר סיפק את התליונים לנתבע ואשר בהמלצתו גם הגיעה לעבוד אצל הנתבע. באותה עת, הנתבע היה אצל אותו ידיד, והיא דיווחה לו על הפגיעה. לדבריה, אילולא הייתה עם משקפת ההגדלה הייתה פגיעתה קשה יותר. התובעת הסכימה כי מדובר בפרייזר אשר לא מסובבים את ראשו אלא מכניסים אותו ולוחצים על מתג של סגירה או פתיחה. לפיכך, טענה כי היא יודעת בוודאות ששמה נכון את המוט וככל שזה עף, הרי שלא מדובר במחדל שלה אלא בליקוי במכשיר.
במהלך החקירה עלה כי התובעת נפגעה בתאונת דרכים בשנת 1996 כאשר באותה תאונה נפגעה בראש ובלסת. לדבריה לא הגישה תביעה מאחר ולאמה לא היה איכפת מכלום (ראה עמ’ 11 שורה 19), ועל בסיס פשרה קיבלה פיצויים שעמדו על כ- 100,000 ₪. באשר לטענתה שפנתה לחנות, לאחר התאונה, וביקשה לרכוש משקפי מגן, הסבירה התובעת שעשתה כן, מאחר והייתה מודעת לכך שאם תמשיך לעבוד, היא חייבת לעבוד עם משקפיים כאמור. התובעת הופנתה בהקשר זה לכך שבמועד שבו היא טוענת שהלכה לחנות היא טרם נבדקה על ידי המומחה מטעמה. לפיכך, ניתן להניח, כי בעת הבדיקה על ידי המומחה מטעמה היא הייתה כבר מודעת לאבחנה בין משקפי מגן למשקפי הגדלה. התובעת נשאלה מדוע אם כך אמרה למומחה מטעמה כי עשתה שימוש במשקפי מגן?! התובעת יישבה את האמור באמירה שככל הנראה טעתה באשר למועד בו היא סבורה שפנתה לחנות.
באשר לעבר התעסוקתי של התובעת, היא ציינה שעוד לפני סיום לימודי תואר ראשון היא עבדה בכל מיני חנויות. התובעת נשאלה מה השכר הכי גבוה אותו השתכרה, עובר לתאונה, ולדבריה כמתכנתת הרוויחה סך של 6,500 ₪. לא למותר לציין שלא הוצג כל תיעוד לשכר זה. כמו כן – ככל שזה היה השכר, קשה להבין מדוע לא המשיכה התובעת באותה עבודה, לאחר לידת בנה. התובעת הוסיפה שלאחר הלידה גם ניסתה ללמוד תואר ראשון בפיזיקה באוניברסיטה אך הלימודים היו קשים ובהיותה מטופלת גם בילד, לא התמידה בהם. התובעת לא הציגה תעודה של סיום לימודי הצורפות כאשר טענה שעד היום לא סרה לקחת את התעודה.
בא כוח הנתבע הטיח בתובעת שאין היא מתמידה במקום עבודה אחד וזאת גם ללא קשר לתאונה, וכן שאל אותה מאין היא שואבת את הביטחון שהייתה מוצאת את עתידה בצורפות ולא ממשיכה בדרכה של מעבר מעבודה לעבודה. התובעת השיבה כי לאחר ההתאהבות במוזיקה, הייתה אהבתה הבאה הצורפות וכי הייתה רצינית, ותלמידה טובה. לדבריה גם ב”סיזן”, לאחר שחדלה לעבוד, התקשרו וביקשו שתחזור (לפני שאותו עסק פשט את הרגל). באשר לעיסוקה הנוכחי אמרה שהיא מוצאת קצת פרנסה במוזיקה ולתכנות אין היא יכולה לחזור למשרה המלאה הנדרשת שם מול מחשב.
אמה של התובעת שנחקרה לאחריה, הסכימה שחלק מכתב היד המופיע על מסמכי ההודעה על הפגיעה במל”ל הוא שלה. עדה זו שבה על טענתה שבתצהיר כי הנתבע אמר לה שהמוט של המכשיר עף בעבר. בעדותה הוסיפה כי כאשר אמר לה זאת, הוא אף הוסיף שפעם אחת המוט פגע לו בכתף ופעם אחת ביד. כאשר נשאלה עדה זו באשר למשקפי מגן, אמרה כי היא יודעת שבתה תמיד עובדת עם משקפת כזאת והקפידה על כך עוד בתקופת הקורס “שמה מאוד הקפידו על כך ואז אני קניתי לה כזה…” (ראה עמ’ 15 שורות 16-17). עוד אמרה, שהתובעת קיבלה מהקורס משקפי הגדלה והיא הוסיפה וקנתה לה משקפי מגן. בהמשך סייגה את הדברים ואמרה שאין היא זוכרת איזה משקפת קנתה לבתה. האם טענה כי לא נפלה כל שגגה בהבנת דברי הנתבע, הוא לא אמר לה שמשהו עף אלא הודה בכך שמוט המכשיר הוא שעף. באשר לתאונת הדרכים בה הייתה מעורבת התובעת, היא טענה, בניגוד לבתה, כי לא נוהל הליך משפטי מאחר והתובעת לא רצתה להגיע למשפט. עוד אמרה, בניגוד לבתה, כי סכום הפשרה שהתקבל עמד על 400,000 ₪. לדבריה בבית יש מחשב שלה והתובעת אינה עובדת עליו אלא לפעמים רק עם משקפיים מאחר ועיניה כואבות.
לאחר עדי התביעה נשמעה עדות הנתבע. עלה מעדות זו שאף הנתבע רכש את הכשרתו בתחום הצורפות באמצעות קורס של משרד העבודה. הנתבע הכיר את כתב ידו במיקומים שונים על גבי מסמכי הגשת התביעה של התובעת במל”ל, וכאשר הופנה לכך שבאלה נטען לפגיעה מחלק של המכשיר שקפץ, ולכך שהוא לא תיקן תיאור זה, אמר שאכן בתחילה חשב שזה מה שקרה באותו יום ולכן לא מצא להסתייג מאופן התיאור האמור של התאונה. בהקשר זה יוער כי טענה זו אינה מתיישבת עם טענת הנתבע בתצהירו כי כששב למקום העבודה, לאחר הפגיעה, הוא ראה את הפרייזר עם המוט בתוכו. ככל שהמוט היה בתוך המכשיר לא היה כל מקום לסברה ראשונית, שזה עף ממנו ופגע בתובעת.
עת נחקר הנתבע, באשר לטענת האם כי אמר לה שהמוט עף מהפרייזר, הוא הכחיש בתחילה את הדברים ואמר שטען שעפו חלקים מהתכשיטים. עם זאת בהמשך, חזר בו מאותה הכחשה ואמר “באותו היום חשבתי שזה המוט אבל זה לא המוט יצא, נכון שאמרתי לה שאני חושב שהמוט יצא” (ראה עמ’ 17 שורה 33). הנתבע טען שלא אמר שהמוט יצא בעבר והדגיש כי המוט לא יצא אף פעם.
עם זאת, אמר בהמשך הדברים כי באותו היום חשב שהמוט קפץ וזאת מאחר והפגיעה הייתה קשה. כאשר נשאל האם ייתכן שנתן לתובעת את המוט ואמר לה שזה המוט שפגע לה בעין השיב “לא, לא זוכר” (ראה עמ’ 18 שורה 15). הנתבע הסכים שנפגש עם התובעת פעם אחת לאחר התאונה אך טען שבאותה פגישה לא דיבר עימה על המוט ושיחה בעניין זה התקיימה רק עם האם. כאשר הוקרא לנתבע סעיף 10 מתצהיר התובעת שם נטען כי אמר לה שבעבר קרה כבר שהמוט עף מהמכשיר, הוא לא הכחיש כאמור שאמר את הדברים והוסיף שחשב באותו הרגע שהמוט יצא. באשר למכשיר הספציפי בו עשתה התובעת שימוש, ביום התאונה, ציין כי הוא אחד מתוך שני המכשירים שיש לו וכי הוא נרכש כשנתיים שלוש לפני המקרה. לדבריו, הנחיות היצרן אינן דורשות תיקונים אלא רק שימון והחלפת הפחמים במנוע.
התובע כפר בטענה שנתן לתובעת משקפי הגדלה, והסכים שמשקפי הגדלה מגנים פחות ממשקפי מגן. לדבריו, בשעות הבוקר כאשר היה עדיין במקום, היו לתובעת משקפי מגן. במשקפי הגדלה רק הוא עושה שימוש בעסק והוא לא ממליץ לצורפים מתחילים להשתמש בהם, כי לאחר שמתרגלים לכך, קשה לעבוד בלי המשקפיים. עוד ציין כי את משקפי ההגדלה הוא תולה על השולחן שלו ולא ייתכן שהתובעת לקחה משקפיים אלו כאשר הוא ספציפית נתן לה משקפי מגן ביד (ראה עמ’ 21 שורות 10-12).
התובע נשאל האם יש לו קבלה התומכת בטענתו שהיו לו משקפי מגן בסטודיו, ובקשר זה אמר שיכול להיות כי בשנת 1991 כאשר רכש ציוד של בית מלאכה אחר, היה בכלל האמור גם משקפי מגן. לדבריו הוא קונה משקפי מגן מידי פעם, אך אין הוא יכול ברגע זה להציג קבלה והוא צריך לבדוק את הדברים. הנתבע הסכים שסוכם על שכר של 30 ₪ לשעה וכאשר הוצג לו תלוש שכר המלמד כי לתובעת שולם שכר על בסיס תעריף של כ – 19 ₪ לשעה (ראה ת/5) אמר כי ככל הנראה דובר על שבוע ניסיון, לפני התעריף האמור, כאשר בגין אותו שבוע ישולם לפי שכר מינימום. לדבריו צורפים העובדים אצלו היום מרוויחים 2,000 ₪ עד 3,000 ₪ ואלה עובדים בחצי משרה. השכר ניתן על בסיס 25 ₪ נטו לשעה בתוספת נסיעות.
הנתבע הסביר שלא היה לו ביטוח חבות מעבידים באותה תקופה, היות ומספר חודשים לאחר מכן סגר עסק קודם שהיה לו בעיר בעקבות פטירת אחיו, והתאונה אירעה בסמוך לפתיחת המקום החדש ובטרם חידוש הביטוח.
תמצית טענות הצדדים בסיכומיהם:
התובעת טוענת כי יש להטיל אחריות על הנתבע אשר כשל מלספק ציוד נאות לעבודתה. לדבריה הנתבע כשל הן עת סיפק מכשיר ליטוש לא תקין והן עת לא סיפק משקפי מגן וכן לא נתן הדרכה נדרשת. נטען כי יש לקבל את גרסת התובעת על בסיס חמישה נדבכים:
א.      עדות התובעת,
ב.       הטפסים שמילא התובע במל”ל בהם הודאת בעל דין כי קפץ חלק מהפרייזר (כאשר בעדותו אף הודה כי אכן חשב שזה מה שקרה),
ג.       הודאת הנתבע בפני התובעת ואמה לאחר התאונה,
ד.       עדות אם התובעת באשר לשיחה שבין הנ”ל,
ה.      והודאת הנתבע כי התובעת חבשה משקפיים, כאשר אילו היה מדובר במשקפי מגן לא הייתה נפגעת וממילא אתה למד כי מדובר במשקפי הגדלה.
הודגש כי אף המומחה דיבר על פגיעה מחלק מתכתי שהשתחרר מפרייזר ולא נשלחו אליו שאלות הבהרה. נטען כי אין מקום להטלת אשם תורם וכי יש לעשות שימוש בסעיף 41 לפקודת הנזיקין. באשר לנזק טענה התובעת לפיצוי כולל בסך 1,319,785 ₪ וזאת כדלקמן: בגין הוצאות טיפולים ונסיעות בעבר- 15,000 ₪, בגין הפסדי שכר בעבר סך של 33,480 ₪ בששת החודשים הסמוכים לתאונה בהם לא עבדה כלל וסך נוסף של 179,520 ₪ מאז ספטמבר 2007 ולמשך 44 חודשים (נטען כי שכרה כיום היה יכול לעמוד על 5,580 ₪ לחודש וההפרש מזה ומשכרה הנוכחי בגובה 1,500 הוא המשקף הפגיעה), בגין כאב וסבל 250,000 ₪, בגין הפסדי השתכרות בעתיד 495,986 ₪ על בסיס שכר של 8,000 ₪ ופגיעה תפקודית של 25%), הפסדי פנסיה בסך 24,799 (5%), עזרת צד ג’ 166,000 ₪, ניידות 80,000 ₪, והוצאות רפואיות בעתיד 75,000 ₪. (הסכום הכולל שהתבקש היווה תוספת של כ- 400,000 ₪ ביחס לסכום שהתבקש בשלב תחשיבי הנזק).
הנתבע מנגד טען בסיכומיו שדין התביעה להדחות. לטענתו יש לקבוע כי התובעת לא חבשה משקפי מגן על אף שאלו סופקו לה על ידו. הנתבע מפנה לכך שבכתב התביעה לא התייחסה התובעת כלל לסוגיית המשקפיים. רק עת הוגשה חוות דעת רפואית מטעמה נטען בזו כי הרכיבה משקפי מגן אך המוט פגע בגבול ארובת עין ימין מתחת למשקף. הנתבע הדגיש כי גרסה זו, לא הופיעה בדיווחים הספונטאניים ביום האירוע בבית החולים. בנוסף, גרסה זו אף שוכללה ושונתה שוב עת הוגש תצהיר התובעת. מאחר והתצהיר הוגש לאחר שפרופ’ מרין כבר הביע עמדתו כי פגיעה ממין זו שנגרמה, לא יכולה להיגרם אלא מפגיעה ישירה, נטען לראשונה בשלב הגשת תצהיר עדות התובעת שהרכיבה משקפיים אך משקפי הגדלה ולא משקפי מגן שיכלו למנוע הפגיעה.
הנתבע טען שלא ניתן לקבל הטענה שהתובעת לא ידעה ההבחנה בין המשקפיים; ראשית – טענתה כי עמדה על ההבדל בין המשקפים רק לאחר שפנתה לרכוש המשקפים בחנות כשנה לאחר האירוע, אינה מתיישבת עם כך שאמרה למומחה מטעמה, במועד מאוחר יותר שחבשה משקפי מגן. שנית – לא סביר שבוגרת קורס צורפות מטעם משרד העבודה אינה מודעת לאבחנה. שלישית – טענות התובעת לא התיישבו עם עדות האם אשר אמרה כי קנתה לבתה משקפי מגן עוד בזמן הקורס האמור.
הנתבע ביקש לקבוע כי התובעת הייתה מודעת היטב להבדל בין המשקפיים אלא שבחרה לשקר למומחה מטעמה עת אמרה שעשתה שימוש במשקפי מגן.
הנתבע טען שאין מקום לבטוח בתובעת גם בשים לב לסתירות שעלו בין עדותה ועדות אמה באשר לתאונה הנוספת. נטען כי מכל מקום, העובדה שבגין אותה תאונה קודמת קיבלה התובעת כ- 400,000 ₪ מלמדת כשלעצמה כי באותה תאונה, דובר בפגיעה מוחית קשה. הטענה לקבלת פיצוי בסך זה, ללא משפט וללא קביעת נכות (כפי שטענה האם בעדותה, ר’ עמ’ 17 ) היא כשלעצמה בלתי סבירה.
באשר לשאלה מה פגע בעין התובעת, טען הנתבע כי אף אם מדובר במוט אין מדובר ברשלנות ולא הוכח ליקוי במכשיר אף לאחר שזה הועבר לבדיקת ב”כ התובעת.
נטען כי מכל מקום, בין שמדובר בחלק של המכשיר או בחלקיקים אחרים – אין לדבר נפקות מקום בו התובעת היא שהתרשלה עת לא חבשה משקפי המגן, על אף שאלה סופקו לה.
באשר לנזק טען הנתבע כי באשר לעבר התובעת רב הנסתר על הגלוי וחרף הטענות באשר לעבודות השונות, לא הוצגו כלל ראיות באשר לעבר התעסוקתי ואף לא תעודת צורפות. נטען כי קיים קושי להעריך משמעות הפגיעה לנוכח התאונה הקודמת אשר עלה כי בגינה קיבלה פיצוי של כ- 400,000 ₪, ללא שנודעה מהות הפגיעה הגופנית. מכל מקום, התובעת בעצמה העידה כי פנתה לרכוש משקפי מגן לאחר התאונה, כדי להמשיך ולעסוק בתחום וממילא אתה למד שלא הפגיעה היא שעומדת בדרכה, בין לעיסוק זה ובין לעיסוקים האחרים שציינה (מוזיקאית, מתכנתת ומוכרת). נטען כי בנסיבות אלה יש מקום לפיצוי רק בגין כאב וסבל ובסך של 40,000 ₪ כאשר מכך יש להפחית גם את תגמולי המל”ל ואת חלקה של התובעת באחריות לאירוע.
הכרעה:
לאחר ששבתי ועיינתי בעדויות הצדדים ובטענותיהם, הן בכתבי בית הדין ובתצהירים והן בסיכומים – הגעתי למסקנה כי לא ניתן ליתן אמון מלא בדברי שני הצדדים.
אני מוצאת בסופו של יום שלא לקבל את טענת התובעת כי הרכיבה משקפיים, ברם אלה היו משקפי הגדלה והיא לא ידעה ההבחנה בין הנ”ל ובין משקפי מגן.
עם זאת ומנגד אני לא מקבלת גם את טענת הנתבע בתצהירו כי הפגיעה הייתה מחלק של התכשיט, להבדיל מחלק של הפרייזר. עוד אני מוצאת לקבל את טענות התביעה בדבר אי תקינות המכשיר. לטעמי יש לסוגיה זו השפעה על חבות הנתבע, חרף העובדה שמסקנתי היא כי התובעת לא עשתה שימוש במשקפי המגן.
להלן יורחבו ויובהרו הדברים;
אפתח בשאלה האם התובעת הרכיבה משקפים, אם לאו ומה היה סוגם;
לא ניתן לקבל את טענת התובעת כי לא הייתה מודעת להבדל בין משקפי מגן ובין משקפי הגדלה. יש לזכור כי לטענת התובעת היא השתתפה בקורס ממושך מטעם משרד העבודה. קשה להלום כי במסגרת קורס זה ובמהלכו לא נעשה שימוש במשקפי מגן וקשה גם לקבל טענה כי המשתתפים בקורס לא הודרכו באשר לאמצעי ההגנה בעת עבודה בצורפות. עוד קשה לקבל הטענה כי גם בעבודתה במפעל “סיזן” – על אף שנדרשה להלחמה, היא לא הכירה המשקפיים. יש לציין כי ההבדל בין המשקפיים הוא בולט וניכר ולא נראה כי יכולה ליפול טעות בעניין זה. ככל שיש צורך למסקנתי בתמיכה נוספת יש לזכור עוד כי אם התובעת העידה מפורשות שקנתה לבתה משקפי מגן, עוד בתקופת הקורס וכי בתה נהגה להשתמש בהן תמיד. התרשמותי היא אפוא כי חרף טענותיה, הייתה התובעת מודעת היטב להבחנה בין שני סוגי המשקפיים וחרף זאת לא עשתה שימוש במשקפי המגן.
עם זאת ומנגד אין ממש גם בטענות התובע בתצהירו כי הפגיעה בתובעת נגרמה מחלק של התכשיט להבדיל מחלק ממכשיר הפרייזר. עוד איני מקבלת טענתו שבתצהיר כי המכשיר לא היה פגום. צודק ב”כ התובעת בטענתו כי הנתבע הודה למעשה בכך שהפגיעה יסודה במוט שיצא מהמכשיר וזאת הן עת חתם על טפסי המל”ל אשר בהם אותה גרסה, והן עת שוחח עם אם התובעת, לאחר המקרה. אין מקום לטענה כי באותה עת גרס שזה מה שארע ולאחר מכן למד אחרת, שכן לא ברי מהו אותו מקור ממנו ניתן ללמוד אחרת, במועד המרוחק מהאירוע. ככל שלא המוט עף, היה התובע מבחין בדבר מיידית בעת חזרתו לחנות לאחר הפגיעה. העובדה שאף לאחר המועד האמור, סבר שהמוט שניתק מהמכשיר הוא שפגע בתובעת, משמיטה כל טענה אחרת. הסברי התובע מדוע חתם על מסמכים למל”ל בהם נאמר כי הפגיעה הייתה מחלק של המכשיר לא היו אפוא משכנעים ובעדותו הוא למעשה גם הסכים שאמר לאם התובעת כי אף בעבר עף חלק מהמכשיר.
בנסיבות האמורות – עת שאיני מקבלת טענה עובדתית של התובעת אך מנגד איני מקבלת גם טענות עובדתיות של הנתבע, אני מוצאת לדון באחריות הצדדים בהתאם לממצאיי, כאמור לעיל. עולה אפוא כי התובעת לא עשתה שימוש במשקפי מגן, אף שמקבלת אני את טענת הנתבע כי היו משקפים במקום וכי התובעת הודרכה לעשות בהן שימוש.
עם זאת, אין אני מוצאת מקום לפטור הנתבע מכל אחריות וזאת בשים לב למצב המכשיר והמודעות מהעבר לאפשרות שחלק ינתק ממנו. לטעמי, מקום בו נותנים לעובדת חדשה ובימי עבודתה הראשונים, לעבוד עם מכשיר כאמור, לא ניתן להסתפק באמירה שיש לעשות שימוש במשקפי מגן אלא יש להוסיף ולהזהירה באשר לסכנה המיוחדת הכרוכה במכשיר הניתן לה. לטעמי, עת מדובר בעובדת חדשה אשר המעסיק טרם מכיר, היה מקום גם להימנע מלהשאירה לעבוד לבד עם אותו מכשיר מסוכן, כאשר אין עדיין הכרות מספקת אשר על בסיסה ניתן להניח שזו אכן תקפיד על כל הנדרש מבחינת בטיחות העבודה, עם אותו מכשיר לקוי.
אין דומה הוראת בטיחות שיש ליתן לעובד ותיק להוראת בטיחות שיש ליתן לעובד חדש וכן אין דומה הוראת בטיחות מתחייבת עת ניתנת עבודה עם מכשיר תקין להוראת בטיחות מתחייבת, עת ניתנת עבודה עם מכשיר אשר ידוע כבר מהעבר כי הוא פגום. הדברים אף יפים יותר כאשר משאירים העובד ללא השגחה וזאת ביומו השני לעבודה. על יסוד כלל אמור אני מוצאת כי הנתבע התרשל, אם כי לטעמי רשלנותו נמוכה משמעותית מזו של התובעת.
בעניין חלוקת האחריות ושאלת קביעת אשם תורם של עובד, נאמר בפסיקה כי –
“מגמה, שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו (ע”א 530/70 [10]; ע”א 147/54 [11], בעמ’ 1608; ע”א 250/64 [12], בעמ’ 32). עם זאת יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על-פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להילקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת עבודה. כבר היו דברים מעולם, שחרף המגמה הבסיסית הנ”ל הוטלה על העובד אחריות כבדה משל המעביד. גם לגישה זו יימצא אישור פסקי-דין, שניתנו במקרים המתאימים (למשל, ע”א 227/67(המ’ 113/68) [13], בעמ’ 319; ע”א 53/57 [14] וע”א 819/77 [15]).”
ר’ ע”א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע”מ נ’ א’ מרציאנו פ”ד לו(2) 592, 604 (ההדגשה שלי – ע.ז.); ר’ עוד ע”א 449/81 בן לבן נ. מגד, פ”ד לח(4) 70, 74; ע”א 435/85 מחמור בע”מ נ. אטדגי פ”ד מא(4)527,524.
אעיר כי בכלל הפסיקה אליה מפנה הציטוט דלעיל, יש מקרים בהם הוטלה על העובד אחריות של 60%.
בשים לב לאמור ולאחריות כל אחד מהצדדים לנזק שנגרם;
התובעת מצידה – עת לא הרכיבה משקפי מגן, אף שאלה היו במקום והיא הודרכה לעבוד עמם, והנתבע מצידו – עת נתן לעובדת חדשה לעבוד עם מכשיר לא תקין אך לא הדריכה באשר לסכנה המיוחדת הכרוכה בשימוש בו, כמו גם באשר לצורך להקפיד בנסיבות אלה, אף יותר על עבודה עם משקפי מגן (אף שעסקינן בעבודה שהוא הגדירה כעבודה פשוטה). וכן עת שהותיר עובדת חדשה, ללא פיקוח –
– אני מוצאת להטיל על הנתבע לשאת רק ב- 25% מנזקי התובעת.
נראה כי לא יכולה להיות מחלוקת שאחריותה של התובעת עולה על אחריותו של הנתבע בנזק שנגרם ובהתחשב בנסיבות שהוכחו, בסופו של יום, אני מוצאת להורות על חלוקה על בסיס האמור.
באשר לנזק, יש קושי רב להידרש לנזק במקרה זה וזאת ממספר טעמים מצטברים;
א. לנוכח טענות התובעת אותן לא קיבלתי בסוגיית החבות, ממילא קשה ליתן אמון בטענותיה גם באשר לסוגיית הנזק. כאשר תובעת טוענת שלא ידעה להבחין בין המשקפיים השונים וטענה זו לא מתקבלת, ממילא קשה בהתאמה גם ליתן אמון בטענותיה – הן באשר לשכרה הקודם והן באשר לנפקות המעשית של הפגיעה בעינה.
ב. כאשר לא ניתן לסמוך רק על עדות התובעת, יש ליתן את הדעת לעובדה שלמעשה לא הוצגה ראייה ממשית (מעבר לעדותה) באשר להכנסותיה עובר למועד התאונה. לא הוצגו תלושי שכר, טופסי 106 או כל עדות של מעסיק אחר. כפי שציינתי לעיל התובעת אף לא הציגה תעודה באשר להכשרתה בתחום הצורפות או כל תחום אחר.
ג. מהבחינה העניינית קיים גם קושי לקבל טענותיה באשר לשכר קודם. כך לדוגמא ככל שאכן התובעת הצליחה להגיע לשכר של כ- 6,500 ₪ בעבודת תכנות, קשה לקבל שלא הייתה ממשיכה באותה עבודה וקשה להבין מדוע חרף שכר זה, תפנה לקורס של משרד העבודה והרווחה, כאשר אין ראיות כי בעקבות ההכשרה שם, היא עתידה להגיע לשכר גבוה יותר.
ד. עלתה סתירה מהותית בין התובעת ואמה באשר לתאונה קודמת בה הייתה מעורבת ואשר לפי הנטען נפגעה בה גם בראשה. ככל שנפנה לעדות האם, על-פיה קיבלה התובעת בגין אותה פגיעה פיצוי של כ- 400,000 ₪, יש ממש בטענת ב”כ הנתבע, כי ניתן להניח שדובר בפגיעה לא מבוטלת. עוד יש ממש בטענתו כי קשה להניח שהתשלום האמור ניתן ללא הליך משפטי ובצידו קביעת נכות. בנסיבות אלה, ממילא עולה אפשרות ממשית, כי התובעת מסתירה פגיעה קודמת אשר היא בעלת נפקות לכושר השתכרותה וזאת ללא קשר לפגיעתה בתאונה, נשוא תביעה זו.
ה. אף שהתובעת נפגעה בהיותה כבר כבת 30, אזי על אף שטענה לעבר תעסוקתי משמעותי, עוד טרם לאותו גיל, לא הוצגה ולו ראשית ראיה באשר לאותו עבר והפוטנציאל התעסוקתי העולה ממנו.
בנסיבות המתוארות, אין אני מוצאת שיש מקום ליתן לתובעת ליהנות מחזקת הפסיקה המפנה לשכר הממוצע במשק, במקרה של צעיר שטרם ניתן לדעת את פוטנציאל השתכרותו. לטעמי, מקום בו יש טענה לעבר תעסוקתי ממושך אך חרף זאת נכשל התובע מלהוכיחו וכאשר בנוסף עולה שאלה לא מבוטלת באשר לקיום פגיעה קודמת שעשויה להיות בעלת נפקות באשר לפוטנציאל ההשתכרות – הרי שמין הדין לדון בנזק רק על בסיס שכר המינימום וזאת בהנחה כי אליו הייתה התובעת יכולה להגיע. אוסיף כי נקודת מוצא זו מתאימה לטעמי גם בשים לב לשכר אפשרי לצורפים, בהתאם לטענות הנתבע וכן בשים לב להכנסת התובעת לאחר הפגיעה. התרשמותי היא כי ביסוד גובה השכר לאחר התאונה, לא עומדת בעיקר הפגיעה אלא האופי ודרך ההתנהלות של התובעת.
טרם אפנה לראשי הנזק שנתבעו אוסיף עוד כי התובעת הציגה למעשה נתונים ממשיים רק באשר לשכרה לאחר התאונה. הגם שאלה מלמדים על שכר נמוך משמעותית, אף משכר המינימום, אין לטעמי מקום להנחה כי ביסוד הדבר עומדת רק פגיעתה. אף אם ניתן אמון מסוים בעדות התובעת באשר לעבר התעסוקתי שלה, עולה כי זה מאופיין בחוסר יציבות וזאת ללא קשר לפגיעתה בתאונה דנן. האמור מתיישב כאמור אף עם התרשמותי הישירה מהתובעת בעת עדותה. לנוכח אי הבהירות באשר למשמעות התפקודית של הנכות שנותרה אני מוצאת להעריך הן פגיעה בשכרה בעבר והן פגיעה בכושר השתכרותה בעתיד – בשים לב לגובה הנכות הרפואית.
ומכאן אפנה לפסיקת הפיצוי לגופו;
הוצאות טיפולים ונסיעות בעבר;
על אף שמדובר בנזק מיוחד לא הציגה התובעת ראיות באשר להוצאות בפועל. בשים לב מחד גיסא למהות הפגיעה, הטיפולים שניתנו והנחה להוצאות הכרוכות בהן ובשים לב מאידך גיסא להעדר ראיות – אני מוצאת להסתפק בפיצוי בראש זה בסך 1,000 ש”ח.
הפסדי שכר בעבר;
המומחה מטעם בית משפט לא התייחס לתקופת הנכות הזמנית. על בסיס הנחה שהתובעת לא יכלה לשוב לעבודה במשך כחודש לאחר הפגיעה ולאחר מכן נותרה עם הנכות בה הכיר המומחה כצמיתה וכן בהתחשב בשכר המינימום (העומד כיום על 4,100 ₪) – אני מוצאת לפסוק לתובעת פיצוי כולל בשוויו היום בסך של 44,000 ₪.
אכן בפועל הכנסות התובעת בתקופה שחלפה מאז התאונה מעידות לכאורה אף על ירידה גבוהה יותר בשכרה, ברם התרשמותי היא כי ביסוד הדבר לא עומדת פגיעתה אלא אופן פועלה שאינו מתיישב עם חובתה לפעול להקטנת הנזק.
“”חזרה לעבודה אחרי החלמה, אף היא בגדר חובה המוטלת על הנפגע, במובן זה שאי קיומה יגרור אחריו שלילת הפיצויים בשל הפסד כושר ההשתכרות… התוצאה היחידה שתצמח מהימנעות מקיומה בבחינת “אכיפה שלילית”, תהיה אי פסיקת הפיצוי בגין הפסד השתכרות ממי שהפר אותה. נפגע שאינו משתמש בכושרו להשתכר, אינו זכאי לפיצוי עבור הפסדו, שכן הפסד זה אינו נובע מהפגיעה”.
ד’ קציר, פיצויים בשל נזקי גוף, מהדורה חמישית, עמ’ 1671.
בגין כאב וסבל;
בהתחשב במהות הפגיעה והנזק שנותר לעין, כעולה מכלל החומר שהונח בפניי – אני מוצאת לפסוק לתובעת פיצוי בסך 75,000 ₪.
בגין הפסדי השתכרות בעתיד;
על בסיס שכר המינימום, גובה הנכות שנקבעה ואשר הוערכה גם כתואמת את הנכות התפקודית והפגיעה בכושר ההשתכרות וכן בשים לב לגיל התובעת – אני פוסקת פיצוי גלובלי מעוגל בסך 150,000 ₪. הסכום האמור כולל גם פגיעה אפשרית בפנסיה וזאת גם בשים לב ללבטיי באשר למשמעות התפקודית של הפגיעה, השפעת אופי התובעת על הכנסתה (במובחן מהשפעת הפגיעה) ואפשרות לפגיעה בתאונה קודמת ונפקותה.
עזרת צד ג’;
על אף שמאז התאונה חלפו מספר שנים לא הוצגו ראיות לעזרה בשכר עד כה ויש בדבר ללמד גם על הערכת הצורך בכך בעתיד. בנסיבות העניין אני מוצאת להסתפק בסכום גלובלי בסך 15,000 ₪.
הפחתת תגמולי מל”ל;
מי מהצדדים לא הציג, במסגרת שלב הראיות, מסמכים באשר לגובה הפחתת תשלומי מל”ל, ואין לי אלא להסיק כי קיימת הסכמה שיש מקום לבצע הפחתה על יסוד מסמכים שצורפו לתחשיב שהוגש מטעם התובעת, עובר להגשת תצהירה. על בסיס האמור ולאחר שיערוך אני מוצאת שיש להפחית סך מעוגל של 13,500 ₪.
סיכום;
עולה מהמקובץ כי טרם לחלוקת האחריות בין הצדדים, עומד הפיצוי בתיק זה, לאחר הפחתת תגמולי מל”ל – על סך של 271,500 ₪.
בשים לב לחלוקת החבות אני מטילה על הנתבע לשלם לתובעת מסכום זה סך של 67,875 ₪.

הנתבע יוסיף, ויחזיר לתובעת אגרת בית משפט, עלות חוות הדעת הרפואית מטעמה וכן החלק בו נשאה בשכר טרחת המומחה מטעם בית משפט. סכומים אלו יוחזרו כשהם נושאים ריבית והצמדה ממועד כל הוצאה.

לא מצאתי מקום להורות על השבת עלות חקירות המומחים, משלא מצאתי שהייתה הצדקה להוצאה זו.

עוד ישלם הנתבע בגין שכ”ט בא כוח התובעת סך כולל של 15,750 ₪.

בהתחשב בהעדר כיסוי ביטוחי, ניתנת לנתבע שהות של 75 יום להיערך לביצוע כלל התשלומים דלעיל.

פסק הדין יומצא לצדדים.

ניתן היום, י”ט תמוז תשע”א, 21 יולי 2011, בהעדר הצדדים.

ענת זינגר 54678313

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

______________________________________________________________________________

מקור פסק הדין:

נבו הוצאה לאור בע”מ nevo.co.il המאגר המשפטי הישראלי