בבית משפט השלום בירושלים		א  007379/02
בפני:	כבוד השופט רם וינוגרד	תאריך:	04/01/2006

 

 

בעניין:	לוי אסתר
	ע”י ב”כ	עו”ד ירון מויאל	התובעת
	נ ג ד
	1 . כלל חברה לביטוח בע”מ 2 . אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע”מ
	ע”י ב”כ	עו”ד שאול איבצן	הנתבעות

 

פסק דין

 

1. התובעת, ילידת 1944, נפגעה בתאונת דרכים ביום 21.2.2001. בתאונה נפגעה בעיקר בגב ובצד ימין. מחלוקתם של הצדדים אינה סובבת את שאלת החבות, אלא את שאלת הנזק בלבד. עיקר המחלוקת אינה אלא בשאלה אם הירידה שחלה בהיקף השעות הנוספות של התובעת בעבודתה בעירית ירושלים לאחר התאונה נובעת מהתאונה או מגורמים אחרים (בריאותיים או ארגוניים). לצורך בחינת שאלה זו ידונו להלן קביעות המומחה בנוגע לנכות הקשורה לתאונה וזו שאינה קשורה לה, כמו גם הדברים שעלו מחקירת התובעת והעד מטעמה (מנהל מחלקה בעיריה שהתובעת היא מזכירתו).

 

הנכות הרפואית

2. המומחה מטעם בית המשפט, האורטופד פרופ’ ג’ דה-לאון-פלבסקי, קבע בחוות-דעתו מיום 21.1.2003 כי לתובעת נכות בשיעור 10% בגין מגבלות בתנועת הצוואר, על פי סעיף 37(5)(א) לתוספת לתקנות המל”ל. קביעה זו הושתתה על ממצאים של “כאבים צוואריים אשר מופיעים לסירוגין וזאת עם הגבלה תנועתית קלה, קבועה” [בבדיקה נמצאה תנועה מלאה בכיפוף קדמי ואחורי של הצוואר, הטיה מוגבלת קלות ותנועות סיבוביות מוגבלות בדרגה בינונית – ר.ו.]. כן קבע המומחה כי לתובעת נכות בשיעור 20% על פי סעיף 37(7)(ב) לתוספת לתקנות המל”ל וזאת בשל מגבלה בינונית בתנועות גב תחתון. המומחה ציין כי מגבלה זו אינה קשורה לתאונה. מאחר והתובעת טענה בסיכומיה כי המגבלה בגב תחתון היא עתיקת יומין, יובאו דברי המומחה לעניין זה כלשונם:

 

“בתעוד הרפואי המקורי לא נזכרת חבלת גב תחתון כלל. התלונה על ‘כאב מותני סקרלי’ מופיע [כך במקור – ר.ו.] לראשונה ביום 27.12.01. ביום 30.12.01 הנ”ל נאלצה לפנות לחדר מיון של הדסה עין-כרם בקשר להופעת LBP חריף. בהמשך צויין פעמים רבות טיפול בכאב גב תחתון על איסכאילגיה, כמו למשל לאחרונה ביום 13.10.02. בנוסף לכך התיק הרפואי של הנ”ל כולל שורת טיפולים בכאבי גב תחתון בתקופה לפני מספר שנים. כך למשך ביום 18.09.86 מופיע הערה על כאב מותני מצד שמאל. ב-20.03.89 צויינה אבחנה ברורה LBP. ביום 05.11.00 צויינה אבחנה LBP עם הערה נוספת של ‘מתיחת יתר של גב תחתון’.

 

המצב הקליני הנוכחי בתחום הגב התחתון מצדיק את נכות בשעור 20% לפי סעיף 7/37/ב. אין בסיס לקשור גרימתית את הפרעות גב תחתון עם התאונה ביום 22.02.01″.

 

[ההדגשה והשיבושים במקור – ר.ו.]

 

3. התובעת הפנתה למומחה שאלות הבהרה, אולם אלה נסובו סביב הנכות הצווארית בלבד. המומחה השיב ביום 13.7.03 כי ההגבלה התנועתית הממוצעת בתנועות הצוואר מתאימה לנכות שקבע וכי “בנוסף לכך יש לשקול את העובדה שההפרעות הצוואריות מופיעות רק לפעמים. במקרה זה הנכות 10% ניראת מקסימלית” [ההדגשה והטעות במקור- ר.ו.].

 

4. מסקירת התיעוד על ידי המומחה נראה כי לתובעת עבר של כאבי גב תחתון המשתרע החל משנות השמונים של המאה הקודמת, אולם החמרה בכאבים אלה חלה כשלושה חודשים לפני התאונה, והחמרה משמעותית נוספת חלה עשרה חודשים לאחר התאונה. עיון במסמך מיום 27.12.01 ובתעודת חדר המיון מיום 30.12.01, שהעתקם צורף לכתב התביעה, מגלה כי התובעת התלוננה על כאבים עזים בגב תחתון. כאבים אלה תכפו עליה במשך חמישה ימים (כפי שמצויין בתעודת חדר המיון) ללא הטבה בזריקות וולטרן. ממילא נראה כי החמרה במצב הגב התחתון התרחשה בסמוך לתאונה, חלקה לפני התאונה וחלקה לאחריה. מאחר ואין מחלוקת כי נכות זה אינה קשורה לתאונה (אף התובעת לא טענה אחרת בסיכומיה), נראה כי יש לזקוף חלק מהירידה בשעות הנוספות, שתתואר להלן, לחובת ההרעה במצב הגב התחתון.

 

5. תימוכין למסקנה זו ניתן למצוא גם בסעיף 4 לתצהירה של התובעת מיום 3.11.05, בו הבהירה כי “מאז התאונה ועד היום אני סובלת מכאבים בעיקר בגב התחתון, במיוחד לאחר מאמץ או עמידה ממושכת. לעתים אני גם סובלת מכאבים צוואריים ובעיקר מתחושה של הרדמות וכבדות של יד ימין”. מכאן כי גם לשיטתה של התובעת מקור הכאבים התוכפים עליה בעיקרו הוא בגב התחתון, שהפגיעה בו אינה קשורה לתאונה, ורק “לעתים” סובלת היא מכאבים צוואריים, הקשורים לתאונה.

 

6. כפי שהובהר לעיל, ויפורט להלן, חלה אצל התובעת ירידה של ממש במספר השעות הנוספות שהיא עובדת, וזאת מיד לאחר חזרתה לעבודה בעקבות התאונה. מאחר והמומחה לא נשאל ולא נדרש לדרך התפתחות המגבלה בעמוד השדרה התחתון, נראה כי יש מקום לקבוע כי ירידה זו, ככל שהיא נובעת מבעיות רפואיות, ניתן לייחס רק בחלקה למגבלה בעקבות התאונה וחלקה לבעיות בגב תחתון. מאחר והירידה חלה לאחר התאונה, אין מקום להנחה כי לזו אין השפעה על היקף עבודתה של התובעת או כי ההשפעה זניחה. בנסיבות העניין הגעתי לכלל מסקנה שיש מקום לקבוע כי מחצית מהירידה בהיקף השעות נובעת מהתאונה, ומחצית ממצבה הרפואי של התובעת ללא קשר לתאונה.

 

הנזק

הפסד בגין גמול עבור שעות נוספות

7. התובעת צירפה את תלושי השכר שניתנו לה מתחילת שנת 2000 ועד לחודש דצמבר 2004. עיון בתלושים מעלה כי בחודשים בשנה לפני התאונה נרשם הגמול בגין שעות נוספות בחלקו בתלוש השכר עצמו תחת הכותרת “עבודה נוספת” ובחלקו ב”הפרשים” בתלושים של חודשים מאוחרים יותר. הרישום תחת “עבודה נוספת” כלל את מספר השעות והגמול בגינן. הרישום ב”הפרשים” ציין באיזה סוג של עבודה נוספת מדובר (שעות נוספות של 125% או 150%) ואת הגמול הכספי בגינן, אך לא ציין מה מספר השעות הנוספות שנעשו בפועל. ערך שעה נוספת לא נרשם, אולם באמצעות חלוקת הסכום ששולם במספר השעות המופיע בתלוש, ניתן ללמוד כי ערך ש”נ של 125% היה כ- 28 ₪ בקירוב, בעוד ש”נ של 150% ערכה כ- 33.5 ₪ באותה עת. מכאן כי על פי הנתונים המצטברים בתלושים שולם לתובעת גמול עבור שעות נוספות בשנת 2000 כמפורט להלן: בחודש ינואר- 43 ש”נ; בחודש פברואר – 52 ש”נ; בחודש מרץ – 30 ש”נ; בחודש אפריל – 25.5 ש”נ; בחודש מאי – 37 ש”נ; בחודש יוני – 60 ש”נ; בחודש יולי – 43 ש”נ; בחודש אוגוסט – 59 ש”נ; בחודש ספטמבר 30 ש”נ; בחודש אוקטובר – 50 ש”נ; בחודש נובמבר – 66 ש”נ; בחודש דצמבר – 61 ש”נ. בשנת 2001, עד לתאונה, שולם לתובעת גמול עבור 31 ש”נ בחודש ינואר ו- 50 ש”נ בחודש פברואר. ממוצע השעות הנוספות לשנת 2000 מסתכם בכ- 46 ש”נ לחודש, והממוצע בארבעה עשר החודשים לפני התאונה הוא כ- 45.5 ש”נ לחודש.

 

8. התובעת נעדרה מעבודתה למשך 94 ימים לאחר התאונה. בתקופה זו שולם לה שכרה במלואו על ידי העיריה (לעיריה שולמו דמי הפגיעה ישירות; בעדות התובעת עלה כי טענתה בתצהיר לפיה היא צפויה לתביעה מהעיריה אינה מבוססת, וכי ממחלקת כח אדם נמסר לה כי הטענה אינה נכונה – עמ’ 9 לפרוטוקול, למטה). בחודשי ההעדרות לא זכתה לתשלום כלשהו עבור עבודה נוספת. לאחר ששבה לעבודה ירד ממוצע השעות הנוספות שביצעה ל- 26 ש”נ בממוצע לחודש עד לסוף שנת 2001. מחודש מרץ 2002 ירד ממוצע השעות הנוספות לכ- 18 ש”נ לחודש. בשנת 2003 נרשמו לזכותה 19 ש”נ לחודש לערך, ובשנת 2004 חלה ירידה נוספת (חלק מתלושי שנה זו לא הוגשו; בתלושים שהוגשו רשומות 13 ש”נ בממוצע לחודש).

 

9. הירידה התלולה למדי בחודשים לאחר התאונה משוייכת, קרוב לוודאי, אך ורק לתאונה. הירידה מסוף פברואר 2002 משוייכת, לפחות בחלקה, גם לבעיות הגב התחתון שהתעוררו במלוא עוזן בסוף חודש דצמבר 2001. עם זאת, בבוא בית המשפט לפסוק לתובעת פיצוי בגין הפסד העבודה הנוספת, יש מקום לשים אל לב עובדה נוספת, שהתגלתה במהלך החקירה הנגדית, ולפיה התובעת רשאית כיום לעבוד לכל היותר 30 ש”נ, וזאת לאחר שחלה הפחתה הדרגתית במספר השעות הנוספות בתשלום שבאפשרותה לעשות (עמ’ 8 לפרוטוקול, למטה). מר זאב גולדנברג, מנהל המחלקה בעיריה בה מועסקת התובעת, הבהיר כי הירידה בשעות הנוספות היא פועל יוצא של קיצוצים בשעות הנוספות של כל עובדי המחלקה, ללא קשר לתאונה (עמ’ 4 לפרוטוקול למטה – עמ’ 5 לפרוטוקול למעלה). הוא סבר כי התובעת רשאית לעבוד 30 ש”נ בשכר מחודש ינואר 2005, אולם יתכן כי הדבר היה כך כבר בחודש ינואר 2003 (עמ’ 4 לפרוטוקול). מכאן כי התובעת אינה זכאית לקבלת הפיצוי שבין מספר השעות הנוספות שעבדה לפני התאונה (45.5) ובין מספרן כיום, אלא רק בין 30 ש”נ אפשריות ובין הממוצע כיום.

 

10. לאחר בחינת כל הנתונים דלעיל הגעתי לכלל מסקנה כי התובעת זכאית לפיצוי בגין הפסד מלא של שעות נוספות למשך ארבעת החודשים שלאחר התאונה (כ- 180 ש”נ); הפסד של 120 ש”נ עד לסוף חודש פברואר 2002 (נראה כי לכל הדעות בתקופה זו עוד לא חלה המגבלה המפחיתה את הש”נ ל-30 בחודש, ולא ברור מתי פחת מספר הש”נ ל- 40 ש”נ בחודש), והפסד של 7 ש”נ לחודש ממועד זה ועד לפרישתה הצפויה לגימלאות. ההפסד ליתר תקופת העבר ולעתיד מחושב על פי הנחה של תיקרה של 30 ש”נ לחודש מאמצע התקופה, והפחתה של כמחצית בגין גורמים שאינם קשורים לתאונה.

 

11. לפיכך זכאית התובעת לפיצוי בסכום של 22,500 ₪ בגין הפסדי העבר (הסכום כולל הפרשי הצמדה וריבית, מניח כי מרבית השעות הן ש”נ של 125% ומיעוטן 150%, והוא מעוגל). לעתיד, עד הגיעה לגיל הפרישה (התובעת לא ידעה לאמר אם גיל הפרישה בעיריה הוא 65 או 67, וגילה המדוייק לא הוברר ולפיכך יש להניח כי חלה החזקה שבחוק הפרשנות), אני פוסק לתובעת סכום של 9,500 ₪ (לפי הפסד של 7 ש”נ לחודש שהתשלום עבורן כיום הוא כ- 30 ₪ לשעה, לארבע שנים). התובעת לא שבה בסיכומיה על הטענה כי היא עלולה להיפלט לשוק העבודה בעל כורחה, ואפשרות זו נראית, אכן, קלושה ביותר.

 

 

נזק לא ממוני

12. קיימת הסכמה בין הצדדים כי התובעת זכאית לפיצוי בגין הנזק הלא ממוני בסכום של 13,155 ₪.

 

 

עזרה בשכר

13. התובעת טענה בסעיף 10 לתצהירה כי נעזרה בעובד זר למשך כשנה לאחר התאונה בהיקף של פעמיים בשבוע, ארבע שעות בכל פעם. כן נעזרה בחברה, לה לא שילמה כסף אך קנתה לה מתנות. בעדותה טענה כי העובד הזר לא עבד בביתה קודם לתאונה, ומשעומתה עם תשובותיה לשאלון (נ/1), שם נרשם כי לפני התאונה נעזרה בעובד הזר פעם בשבועיים, השיבה כי נעזרה בו פעם אחת בלבד, בתקופת הפסח (עמ’ 10 לפרוטוקול). תשובה זו אינה עולה בקנה אחד עם הדברים המפורשים והמפורטים למדי שנאמרו בתשובה 41 לתצהיר התשובות לשאלון.

 

14. מאחר ונראה כי מגבלותיה של התובעת כיום נובעות רובן ככולן מפגיעות שאינן קשורות לתאונה, וזאת גם על פי תיאורה בסעיף 4 לתצהיר העדות הראשית שצוטט לעיל וגם כעולה מתיאור ההופעה הלא סדירה של הכאבים בצוואר, נראה כי התובעת זכאית בעיקרו של דבר לפיצוי בגין עזרה בעבר. היקפה של עזרה זו לא הובהר דיו. התובעת לא הביאה את חברתה לעדות, ובעדותה עצמה התגלתה סתירה לנאמר בתצהיר תשובותיה לשאלון. עם זאת, גם מתוך החשש כי המגבלה בצוואר כשהיא נוספת למגבלה בגב מקשה עוד יותר על התפקוד וכי תקשה קושי נוסף על תפקודה ברבות הימים, ומתוך ששמתי לנגד עיני את העובדה כי גם לשיטת התובעת אין היא נעזרת בעזרה כלשהי מאז מרץ 2002, אני פוסק לה פיצוי בסכום של 12,000 ₪ לעבר ולעתיד בגין הצורך בעזרה בשכר. הסכום כולל הפרשי הצמדה וריבית על החלק המיוחס להפסדי העבר.

 

15. התובעת לא הציגה קבלות אודות הוצאות כלשהן. יש להניח כי הוצאותיה הרפואיות שולמו על ידי המל”ל, שהכיר בתאונה כתאונת עבודה. לפיכך אין מקום לפצותה תחת ראש נזק זה.

 

 

 

סוף דבר

16. לאור כל האמור לעיל, על הנתבעות לפצות את התובעת בסכום דלהלן:

 

א.         הפסד בגין שעות נוספות                                   32,000 ₪

ב.         נזק לא ממוני                                                    13,155 ₪

ג.          עזרה בשכר                                                       12,000 ₪

            סה”כ                                                               57,155 ₪

 

17. מהסכום דלעיל יש לנכות את מענק המל”ל (אך לא את דמי הפגיעה). סכום המענק הנומינלי הוא 34,640 ₪, כעולה מנ/2. לסכום זה יש להוסיף הצמדה וריבית מיום תשלומו. ליתרה שתתקבל לאחר הפחת המענק, יש להוסיף שכ”ט עו”ד בשיעור 13% ומע”מ ואת הוצאות המשפט.

 

5129371

54678313

 

המזכירות תשלח העתק מפסק-הדין לצדדים.

 

ניתן היום, ד’ בטבת תשס”ו (4 בינואר 2006) בהעדר הצדדים.

 

                                                                                                       __________________

 

רם וינוגרד 54678313-7379/02

                                                                                                             רם וינוגרד, שופט